אירע מעשה בשני חיילים שעמדו על משמרתם מחוץ למושב בשומרון לצורך אבטחה יישובית. באחד הלילות הם נתקלו במחבל ערבי שהתקרב ליישוב על מנת לעשות פיגוע רצחני. הם חתרו למגע אש עם המחבל, והתפתח ביניהם קרב יריות, בו אחד מהחיילים נפצע קשה. המחבל ניצל את העובדה שפגע באחד מהם, ומיד קפץ מעל גדר הישוב במטרה להרוג כמה שיותר יהודים.
החייל שלא נפצע משמש גם כאיש הצלה, ויש בידו לטפל ולהציל את עמיתו, אבל הוא מצוי בדילמה לא פשוטה, האם עליו לרדוף אחרי המחבל ובכך להציל אנשים רבים ממוות, או שמא עליו לעסוק קודם בהצלת חברו הפצוע שללא טיפול מידיי ימות בוודאות.
השאלות העומדות בפנינו הן: א. האם ישנה עדיפות בהלכה, להצלת אנשים רבים לפני הצלת היחיד? ב. האם כאשר יש חולה כאן ועכשיו, הצלתו קודמת להצלת אנשים אחרים שיפגעו אולי בהמשך? ג. איך יש להגדיר את מצב אנשי המושב במקרה המוצג לעיל, האם הם נחשבים כמצויים בסכנה וודאית, או שהם מצויים ב"ספק סכנה", שהרי אין וודאות שהמחבל יצליח לבצע את זממו?
תשובה: בהלכה נקבעו סדרי עדיפויות בהצלת נפשות (עיין בספר אהבת חסד לבעל "חפץ חיים", פרקים ה-ו). אחת מהן היא, שאם אדם רואה שתי ספינות טובעות בים, באחת מהן יש אדם אחד העומד לטבוע, ואילו בספינה האחרת ישנם שני בני אדם, וביכולתו להציל את חיי האנשים המצויים בספינה אחת בלבד, עליו להקדים ולהציל את השנים. כלומר, שלעניין הצלת נפשות הרבים חשובים מהיחיד.
אמנם, הלכה זו נאמרה רק כאשר הספינות טובעות מאליהן, והנידון הוא על פעולת ההצלה – את מי יש להעדיף קודם. אבל במקרה בו באים אויבים ואומרים לאנשי המדינה, מסרו לידינו אדם אחד מכם ונהרגהו, ואם לא תמלאו את בקשתנו נהרוג את כולכם, באופן זה אסור לבני המדינה למלא את בקשתם, אף שעל ידי כך כולם יהרגו, והם רבים מול אדם יחיד (כך מבואר בתלמוד ירושלמי מסכת תרומות פרק אחרון).
ההבדל בין המקרים הוא: שבמקרה הראשון, הספק אינו על פעולה אקטיבית שמקרבת את מותם של בני אדם, שהרי הספינות טובעות מאליהן, אלא הנידון הוא על הקדמת ההצלה, בזה קובעת ההלכה שיש להעדיף את הרבים על פני היחיד. אבל במקרה השני, בו צריך לעשות פעולה אקטיבית של מסירת היחיד לידי הורגיו, בזה אין עדיפות של הרבים, וההלכה היא – ימותו כולם, ואל יימסר אדם אחד מישראל להריגה!
נשוב לנידון שאלתנו: לפני מספר שנים, כאשר שמעתי על המעשה הנ"ל, נגשתי אל הקודש פנימה, ושאלתי את מורי ורבי הגרי"ש אלישיב זצ"ל כיצד על החייל לנהוג בזה. הוא השיב, שעל החייל לטפל קודם בחברו ורק אחר כך ירדוף אחרי המחבל על מנת לתפסו. וביאר את טעם הפסיקה – שאנשי היישוב אינם מצויים בסכנה וודאית, ואילו החייל הפצוע – סכנתו וודאית, וסכנה וודאית של היחיד קודמת להצלה מספק סכנה של הרבים!
הטעמים שיש להחשיב את אנשי המושב כמצויים ב"ספק סכנה" במקרה הנ"ל, הם כדלהלן:
א. מלבד החייל האחראי על האבטחה היישובית, ישנם חיילים ותושבים נושאי נשק בתוככי המושב, והרי גם הם מסוגלים למנוע את הסכנה המרחפת על אנשי המושב.
ב. גם אם נניח שהחייל נצרך לתפיסת המחבל, מי ערב לנו שהוא יתפוס את המחבל, אולי המחבל הוא זה שיפגע בחייל, ונמצא שהרדיפה אחר המחבל מסכנת גם את חיי החייל השני – הבריא.
שני הטעמים הללו מורים לנו, שהמצב מולו עומד החייל, הוא מצב של סכנה וודאית – בהצלת חברו הפצוע השוכב על ידו ממוות, ומאידך יש גם ספק סכנה של אנשי המושב. על כן הוא מחויב לטפל באופן מיידי בחברו, ורק אחר כך להתפנות למשימת נטרול המחבל.
לסיכום: במקרה בו עומדים לפני האדם סכנה וודאית של אנשים רבים, ומנגד סכנה וודאית של אדם אחד, עליו להחיש את הצלת הרבים קודם להצלת היחיד. אבל במקרה בו יש ספק סכנה לרבים, וודאי סכנה ליחיד, כמו במקרה של שאלתנו, יש להעדיף ולמהר את הצלת היחיד לפני העיסוק בהצלת הרבים.
השם יתברך יפרוש את שלומו על עמו ישראל, ויהי רצון ששאלות מעין אלו יהיו נחלת לומדי בית המדרש בלבד, ולא יהיו עוד מקרים מעין אלה, אמן!
הרב יעקב וינר שליט”א, עומד בראש מוקד רפואה והלכה בארגון יד שרה, אשר נותן מענה בשאלות הלכתיות רפואיות.
(אילוסטרציה: גרשון אלינסון – פלאש 90)
