ירי דו צדדי (דו"צ), הוא אחד מהמקרים הנוראיים ביותר העלולים להתרחש בעת מלחמה או מבצע מתוך סערת הקרבות. לצערנו רבו מקרים אלו בעבר, ועדיין ישנם מקרים מעין אלו מפעם לפעם, ה' ישמרנו.
באחד מהמקרים הקשים הללו, לאחר ההלם הראשוני התעוררה שאלה לחיילים המותקפים, האם מותר להם להשיב בירי חי לעבר חבריהם בכדי להציל את עצמם ממוות, אף שעל ידי כך חבריהם לנשק יהרגו?
כמו כן אירע מקרה בעבר, בו טייס קרב ישראלי זיהה בטעות חוליה שעמדה על גבי גבעה כחוליית טרור, והוא החל להפציץ אותם בטילים. סמוך לאותה חוליה עמדה חוליית חיילים נוספת המופקדת על סוללת טילי נ.מ והיה בכוחה לסכן את המטוס ואת חיי הטייס שבתוכו, אך הם היו מצויים בדילמה לא פשוטה – האם הם רשאים להפציץ את המטוס בכדי להציל את חיי חבריהם, אף שבכך הם יהרגו את הטייס היהודי או לא?
בספרות השואה מסופר על קבוצת יהודים שהתחבאה בבונקר תחת אחד הבתים, הקבוצה כללה מבוגרים וילדים ואף תינוקות. חיילי ה-ס.ס. החלו לחפש אחריהם בעזרת כלבי גישוש, ולפתע אחת מהתינוקות החלה לבכות, וכלום ידעו שאם לא ישתיקו אותה בכוח הם יתגלו וכולם יהרגו, אמנם ההשתקה בכוח אלים עלולה לגרום לתינוקת קוצר נשימה ואף מוות. האם מותר היה לאנשי אותה קבוצה להרוג את התינוקת בכדי להינצל ממוות בטוח?
דילמות מעין אלו הן קשות ביותר, שהרי תלויים בהם חיים ומוות, ויש להסתפק בזה הן מהפן המוסרי – האתי, והן מהפן התורני – מה משפט התורה במקרים אלו? בזה אנו עוסקים במאמר זה וכדלהלן:
תשובה: הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פ"א הלכה ו) פסק להלכה: "הרודף אחר חברו להורגו, אפילו היה הרודף קטן, הרי כל ישראל מצווים להציל הנרדף מיד הרודף, ואפילו בנפשו של רודף". ועוד כתב שם (הלכה ט): "לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד, מותר לחתוך העובר ממעיה, בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא את ראשו – אין נוגעים בו, שאין דוחים נפש מפני נפש, וזהו טבעו של עולם". הנה, אף שעובר זה הורג את אימו, ולכאורה מוטל עליו דין "רודף" שמותר ואף חובה להורגו, כפי שכתב הרמב"ם בתחילת דבריו, מכל מקום לאחר שראשו של העובר יצא מרחם אמו אין להורגו, שבכדי להחשיב אדם ל"רודף", על הרודף לעשות פעולה של רדיפה, אבל אם המעשה שנעשה, יש בו הנהגה טבעית, אלא שקרה מקרה שאדם אחר נרדף מחמתו, זה אינו נחשב למעשה רדיפה, ועל כן אסור להורגו.
מקור דברי הרמב"ם הוא במשנה במסכת אוהלות (פ"ז משנה ו), שם כתוב החילוק בין אם העובר עדיין לא הוציא ראשו מרחם אמו, שהוא אינו נחשב ל"נפש", ומותר להורגו בכדי להציל את אמו, ובין מקרה שהוא כבר הוציא את ראשו או רוב גופו, שאין להורגו עבור חיי אמו, שהרי הוא "נפש".
הגמרא במסכת סנהדרין (דף עב עמוד ב) מביאה משנה זו, ומקשה מהו הטעם שאין התינוק נחשב ל"רודף" אחר אמו להורגה, ויהיה דינו להיהרג ככל אדם הרודף אחרי אדם אחר להורגו, שמותר ואף חובה להורגו בכדי להציל את חיי הנרדף. ומבארת הגמרא, שאין הוא נחשב לרודף מאחר שהרדיפה באה בידי שמים. כלומר, שתהליך הלידה הוא טבעי, ואם יש סיכון לאחד מהגורמים המעורבים בו, אין זה מחמת פעולת האחר, אלא מסיבה חיצונית – גזירת שמים. ומבואר כדברי הרמב"ם שכתב בטעם הדין – ש"יש בו הנהגה טבעית".
ולפי זה יצא חידוש להלכה, שהגדרת רודף תלויה במעשה ולא בדעת העושה, ולכן אם למשל תינוק שאינו אחראי למעשיו נוטל כלי נשק בידו ובדרך משחק לוחץ על ההדק שוב ושוב, ויש סיכון ממשי שיפגע באדם שעובר במקום, הרי הוא נחשב ל"רודף", ויש למונעו בכל מחיר מלעשות זאת – אף במחיר חייו, זאת למרות שהוא אינו מודע כלל למה שעושה, שסוף סוף הוא עושה פעולה אקטיבית להריגת אדם אחר.
על אף כל האמור, מובא בפוסקים חילוק בעניין זה, שאף שלאנשי הרפואה או כל אדם אחר אסור להרוג את התינוק שהוציא ראשו מרחם אמו עבור הצלת חיי האם, מאחר שאין לו דין "רודף", מכל מקום ליולדת עצמה מותר להרוג את תינוקה בידיה בכדי להציל את חייה, זאת מן הדין המובא בגמרא (סנהדרין דף עב) – "הבא להרגך השכם להורגו".
לפני מספר שנים שאלתי את מורי ורבי הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל אודות המקרה המובא בשאלתנו, בו טייס ישראלי מנסה חסל את חבריו לנשק, ויחידה של סוללת טילי נ"ט מעוניינת להציל את המותקפים בהריגת הטייס. הוא השיב לי בחידוש מעניין, שמאחר וכוונת הטייס בהפצצת יחידת החיילים היא למען הגנה על יהודים אחרים, הרי זו מחשבת מצווה, ואין להחשיב מעשה שכזה כמעשה "רדיפה". ממילא, אף שלחיילים המותקפים בעצמם מותר להתגונן ולהרוג את הטייס בכל אפשרות שתעלה בידם, מכל מקום ליחידת סוללת ה- נ.ט אסור לתקוף את הטייס.
לפי זה, גם במקרה הראשון שהוצג בשאלתנו, בעניין יחידת חיילים המותקפת בידי חבריהם בירי ידידותי, מותר לה להשיב אש למקורות הירי בכדי להתגונן ולהציל את חייהם, אף שבכך הם הורגים את חבריהם, אבל לאחרים שאינם מצויים בסכנה זו אסור להגיב ולהרוג את היורים בטעות, שהרי הם מתכוונים לשם מצווה ולא לרדיפה.
ובעניין המעשה שאירע בתקופת השואה, מאחר שבכיו של התינוק הוא תהליך טבעי, בודאי אין להחשיב פעולה זו כרדיפה, ולכן לאנשים שאינם מצויים באותו בונקר אסור לסכן את חיי התינוק לצורך השתקתו, אבל ליושב הבונקר הדבר מותר, מדין "הבא להורגך השכם להורגו" וכפי שנתבאר לעיל.
הרב יעקב וינר שליט”א, עומד בראש מוקד רפואה והלכה בארגון יד שרה, אשר נותן מענה בשאלות הלכתיות רפואיות.
