אדם מבוגר שהתעוור לחלוטין לאחר שה"קרניות" בשתי עיניו נהרסו לחלוטין, יכול להירפא על ידי השתלת קרנית הניטלת מאדם אחר, חי או מת. ישנה אפשרות לקבל תרומה שכזו בבתי רפואה בחו"ל, אך התברר שאין אפשרות לקבלת תרומה בעתיד הקרוב מחמת מחסור בקרניות מתאימות להשתלה. בנו שהיה מסור אליו מעוניין לתרום קרנית אחת משלו לאביו, ואף שעל ידי כך הוא יסבול מעיוורון בעין אחת, מכל מקום הוא רוצה בכך בכדי שאביו יראה לכל הפחות בעין אחת.
השאלה היא – האם ובאילו אופנים מותר לאדם לחבול בגופו הבריא עבור הצלת חייו או איבר של זולתו?
תשובה: בעשרות השנים האחרונות חלה התקדמות טכנולוגית אדירה בתחום השתלות האיברים מתורם חי, כך שניתן כיום לתרום איברים חיוניים כמו כליה, חלק מהכבד, אונה מאונות הראות ועוד, ויש בכך תועלת גדולה לחיי הנתרם ללא גרימת נזק או תופעות לוואי חמורות לתורם.
בהשתלות של האיברים הללו, אף שאין על האדם חיוב לתרום, מכל מקום אדם החפץ בכך רשאי לתורמם, שהרי יש בכך הצלת נפשות של ממש לאדם הזקוק להם, ועל כך אמרו חז"ל "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא".
אמנם בנידון שאלתנו – בתרומת קרנית, אין לנתרם צורך ממשי להצלת חייו, ואף שהגמרא במסכת נדרים (דף סב) מונה ארבעה סוגי אנשים שחשובים כמת – עני, מצורע, עיוור, ומי שאין לו ילדים, אין כוונתה שאדם עיוור מצוי בסכנת נפשות, אלא שיש חשיבות מיוחדת לראייה יותר משאר החושים שבגוף, ואם כן יש לשאול, האם גם באופן זה מותר לאדם לגרום לעצמו עיוורון, ולו חלקי, עבור ראייתו של אדם אחר? והאם יש משקל הלכתי לרצונו של האדם לתרום איבר זה, כלומר האם האדם בעלים על גופו ורשאי הוא לעשות בו כפי רצונו או לא?
והנה, במסכת בבא קמא (דף צ עמוד ב) מובאת בגמרא מחלוקת בין חכמי ישראל האם מותר לאדם לחבול בעצמו כאשר הוא חפץ בכך. רבי עקיבא אוסר, וכדבריו פסקו גדולי הפוסקים – הרי"ף והרמב"ם והרא"ש. שלשה מקורות מובאים בגמרא לאיסור זה: א – ממה שכתוב בפרשת בראשית (פרק ט) "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש". ב – ממצוות "בל תשחית" הכתובה בפרשת שופטים. ג – ממה שמצאנו שאדם נזיר נחשב לחוטא מאחר שציער עצמו מן היין, וקל וחומר שחבלה ממש נחשבת לחטא.
בעלי התוספות (שם, דף צא עמוד ב) מסיקים על פי דברי הגמרא, שאסור לאדם לחבול בגופו אף כאשר יש לו בכך צורך של הצלת ממון וכדומה. על סמך דבריהם נפסק בספר ים של שלמה (בבא קמא פרק ח), שיהודי המצוי בעינויים קשים מצד הגויים בכדי שימיר את דתו, אף שעליו למסור עצמו להריגה ולא להמיר דתו, מכל מקום אסור לו לאבד עצמו לדעת (למות בהתאבדות), אלא עליו להתמסר ולהיהרג על ידי הגויים בלבד. כך גם מצינו שאמר התנא רבי חנינא בן תרדיון (מסכת עבודה זרה דף יח) בעת ששרפו הגויים את גופו – "מוטב שייטלנה מי שנתנה" כלומר שבורא עולם ייטול את נשמתו ולא הוא עצמו במעשיו!
אמנם מצינו שמותר לחבול בזולת לצורכי רפואתו של הנחבל. הגמרא (סנהדרין דף פד) מלמדת שמותר לבן להקיז דם לאביו לצורך רפואת אביו, ואף שעל חבלת אב ואם יש איסור תורה כמו שנאמר (פרשת קדושים) "מכה אביו ואמו מות יומת". בגמרא מבואר שהיתר זה מבוסס על שני מקורות, אחד מהם הוא ממצות "ואהבת לרעך כמוך", וביאר רש"י שבפסוק זה מלמדת התורה שכל פעולה שאדם עושה עבור עצמו רשאי הוא לעשות לזולתו (אף אם הוא אביו) מאחר שהיא נחשבת כפעולת תיקון ולא "חבלה". אכן בנידון שאלתנו, שעל התורם לחבול בגופו כדי לבצע את התרומה, ואין לו בכך צורך רפואי לגופו, התרומה אסורה.
לסיכום: מאחר שאדם עיוור אינו מצוי בסכנת נפשות, יש איסור של "חובל בעצמו" בתרומת קרנית עבורו, ועליו להמתין לקבלת תרומת קרנית מחו"ל.
הרב יעקב וינר שליט”א, עומד בראש מוקד רפואה והלכה בארגון יד שרה, אשר נותן מענה בשאלות הלכתיות רפואיות.
(אילוסטרציה: יעקב נחומי – פלאש 90)
