בשבוע שעבר צוין יום השואה הבינלאומי בטקסים שונים, וכן בתפילות ולימוד לעילוי נשמת הטהורים שנטבחו בשואת יהודי אירופה, ה' יקום דמם.
במהלך השואה נשאלו שאלות הלכתיות רבות, רובם נוגעות לענייני פיקוח נפש. אחד מניצולי השואה הציג בפנינו שאלה איומה ששאל בזמן השואה, עת היה נער צעיר ושהה יחד עם בני משפחתו במחנה כפיה. השאלה כדלהלן:
אביו היה ממנהיגי קהילתו, ובאחד הימים הוא נלקח על ידי חיילי ה-ס.ס לשם הוצאתו להורג. בנו התחנן למפקד הנאצי שירחם על אביו, אך ללא תועלת. לפתע הבחין הנאצי שהבן לובש שעון זהב יקר, ואמר לו – אביך בכל מקרה יומת היום, אמנם אם תיתן לי כעת את שעון הזהב שלך, אמית אותו בירייה ללא ייסורים, אך אם לא אקבל ממך את השעון, אהרוג את אביך בעינויים קשים. הבן שלף את השעון מידו ונתנו מיד לנאצי, והוא מצדו ירה בראשו של אביו והרגו.
לאחר שאביו הומת, התעורר חשש בלב הבן שמא נהג שלא כהלכה בנתינת השעון לנאצי, מאחר שבכך הוא גרם לקיצור חיי אביו, ואף שבכל מקרה אביו היה נהרג באותו יום, מכל מקום היה במעשהו גרימת קיצור חייו עוד יותר. האם הדבר היה מותר או לא?
תשובה: על מותו של התנא רבי חנינא בן תרדיון שנהרג על קידוש ה' על ידי מלכות רומי, מסופר בגמרא (מסכת עבודה זרה דף יח), שכרכו את גופו בספר תורה והניחו חתיכות צמר ספוגים במים על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה, ואז הקיפוהו בעצים והציתו בהן את האש. אמרו לו תלמידיו – רבנו, פתח פיך ותכנס בך האש וכך תמות במהירות. אמר להן – מוטב שמי שנתן את נשמתי ייטול אותה ולא אחבול אני בעצמי. כשראה הממונה על שריפתו את ייסוריו, אמר לו – רבי, אם אני אגדיל את שלהבת האש וייקח את ספוגי הצמר מלבך, אתה מביאני לעולם הבא? אמר לו – כן, ונשבע לו על כך. מיד עשה כך הממונה ורבי חנינא נפטר במהירות. לאחר מכן אף אותו שומר קפץ אל האש ומת יחד עמו, ויצאה בת קול משמים שאמרה – "רבי חנינא בן תרדיון והממונה הרומאי מזומנים לחיי העולם הבא". החתם סופר כתב, שממעשה זה אנו למדים שאף במצב של ייסורים קשים ביותר אסור לאדם לקרב מיתתו, שהרי רבי חנינא לא הסכים לפתוח את פיו בכדי למות במהירות.
אך נשאלת השאלה, מדוע הסכים שהממונה הרומאי יקרב את מיתתו, בכך שהטיח לו חיי עולם הבא?
וצריך לומר, שמאחר שהריגתו של רבי חנינא הייתה על קידוש ה', בגלל שהוא יהודי, ובזה הוא קיים את מצוות "ואהבת את ה' אלוקיך… בכל נפשך", ממילא חל בו הכלל "ייהרג ואל יעבור", וכתב בספר ים של שלמה (מסכת בבא קמא פרק החובל) שבכל מקרה בו נאמר כלל זה, אין מניעה לגרום לגוי שיקרב את המוות, מאחר שיש בזה קיום מצווה, ורק כאשר יש מצווה להאריך את החיים, יש מצווה שלא לקצרם, אבל כאשר יש מצווה למות, אין עניין באריכות החיים, אבל מכל מקום אין זה מתיר לעשות עבירה של התאבדות האסורה מן התורה. על כן לא רצה רבי חנינה לפתוח את פיו בעצמו כדי לקרב את מיתתו, אבל שידל את הגוי לקרב את מיתתו, כדי לקיים בכך מצוות קידוש ה' מהר יותר.
מעתה נשוב לנידון שאלתנו: גדולי הפוסקים הסכימו שכל היהודים שנרצחו בשנות השואה, נחשבים כנהרגים על קידוש ה', מאחר שנהרגו בגלל שהם העם הנבחר, מצאצאי אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, וממילא בהריגתם הם קיימו את מצוות "ואהבת… בכל נפשך". על כן פעולת מסירת השעון לידי הנאצי הייתה מוצדקת, שהרי לא קיצר את חיי אביו בידיים, אלא רק גרם לגוי לעשות זאת, והרי זה כפעולת רבי חנינא שהתיר לגוי לקרב את מיתתו.
ה' יעזרנו שלא נדע עוד משאלות איומות מעין אלו, ובזכות הקדושים שמתו על קידוש ה' נזכה לגאולה שלימה במהרה בימנו אמן.
הכותב – הרב יעקב וינר שליט"א, עומד בראש מוקד רפואה והלכה בארגון יד שרה, אשר נותן מענה בשאלות הלכתיות רפואיות.
