תחילתו של הסיפור לפנינו, בבני זוג שנישאו כדת משה וישראל, האשה משתייכת לעדת "בני ישראל" שמוצאם מהודו ואילו הבעל אשכנזי במוצאו ושם משפחתו כ"ץ והינו כהן מיוחס.
שאלת מעמדם האישי של "בני ישראל" התעוררה בתחילת המאה הי"ט וביתר שאת לאחר קום המדינה. קליטתם של העולים מהודו נתקלה אז בקשיים, כשנחלקו הדעות בין פוסקי ההלכה אם כשרים הם לבוא בקהל. שתי השאלות שעמדו לדיון היו: האם יש להכיר בהם כיהודים? ואם כן, האם כשרים הם לבוא בקהל או שמא יש לראותם כממזרים או ספק ממזרים?
המסקנה בדבר שאלת יהדותם של "בני ישראל" משליכה לכאורה באופן פרדוקסלי על שאלת הממזרות, שכן הדעות המקלות ומכירות ביהדותם, עלולות להחמיר בנושא הממזרות, ואילו למי שסובר שאינם יהודים, ממילא לא נוצרת בעיית ממזרות ויכולים לבוא בקהל אם יתגיירו, בבחינת "קלקלתם היא תקנתם".
דעתם של הגרי"י קניבסקי והרב שך זצ"ל היתה לאסור את בני ישראל מכל וכל ש"אי אפשר בשום אופן לדעת מה טיבם, והם ספק גויים ספק פסולי קהל", ו"כבר נאסרו על ידי רבותינו גדולי בבל וירושלים לפני כמאה שנה, ופשט איסורם בכל בתי דינין שבא נידון כזה לפניהם באיסור שריר וקיים ובאיסורם הם עומדים" (קריינא דאגרתא, כרך א, עמ' רנ"ב), וזו הייתה גם דעתו של הרב אליעזר וולדנברג, חבר בית הדין הרבני הגדול, שאין תקנה להם לבוא בקהל ה' (שו"ת ציץ אליעזר, חלק י', סימן כ"ה, פרק ג').
בענייננו, טרם נישואי הצדדים עברה האשה גיור לחומרא בבית דינו של הרב נסים קרליץ בבני ברק, אולם הדבר לא בא לידיעת הרבנות הראשית ועל כן נרשמו הללו לנישואין באופן רגיל.
לאחר הנישואין, עת העלה הבעל את הנושא בפני רבניו צצה השאלה האם מבחינה הלכתית יכולים הצדדים לחיות יחדיו כבעל ואשה או שהם אסורים זה על זו מבחינה הלכתית.
שאלה זו במקרה ספציפי זה עמדה בפני גדולי הדור האשכנזיים, תוך שהגרי"ש אלישיב זצ"ל קבע בפסק דין שנכתב בכתב ידו שהצדדים אסורים זה על זו ועליהם להתגרש, הדבר בא לידי ביטוי אף בפסיקת הגר"נ קרליץ שכתב מפורש שהודיע לאשה שהיא אסורה להינשא לכהן, כן היתה אף דעת ביה"ד של העדה החרדית שקבעו בפסק דין שעל הצדדים להתגרש.
בנוסף, הרב יצחק שמואל שכטר שליט"א כתב פסק דין ארוך ומנומק הקובע כי, הלכתית אסורים הצדדים זה על זו ועליהם להתגרש, עימו החרה אף הרב בראנדסטוופער שליט"א ועוד רבים ונוספים.
חשוב לציין שאף הרב רלב"ג ראש מחלקת רישום נישואין ברבנות ירושלים, שם נרשמו הצדדים לנישואין קובע מפורש במכתבו כי, לו היה יודע שהאשה מוצאה מעדת "בני ישראל" ועברה גיור לחומרא ואילו הבעל כהן, הרי שלא היה רושם את הצדדים לנישואין.
דא עקא, אחר כל הנ"ל פנתה האשה לראשל"צ רבנו עובדיה יוסף זצ"ל ושטחה את העניין בפניו, תוך ציון עמדתם של כל גדולי ישראל האשכנזיים בעניין, הגר"ע יוסף זצ"ל כתב לה בתשובתו במילים: "לא להתגרש" ושלחה אל הרב ציון בוארון שליט"א – חבר ביה"ד הרבני הגדול לערעורים שנימק את דבריו של הרב עובדיה יוסף.
אחר הדברים הללו, עמד עניינם של הצדדים לפתחו של ביה"ד הרבני האזורי בפתח תקווה שלפניו הניח הבעל את תביעתו לגירושין.
בדיונים שנערכו לצדדים טען ב"כ האשה טוען רבני נסים אברג'ל כי, מאחר ועמדת הרבנים הראשיים עוד מראשית הקמת המדינה היתה להתיר את עדת "בני ישראל" להינשא כדת וכדין, הרי שהצדדים שבאו בשערי הרבנות כפופים לעמדה זו.
עוד טען ב"כ האשה כי, העובדה שהאשה עברה גיור לחומרא אין בה בכדי להזיק לאשה, שהלא ככל והאשה מוגדרת כיהודיה כשרה שאינה נצרכת לעבור גיור לחומרא, הרי שאין בגיור לחומרא בכדי לאוסרה על כהן, שהלא משול הדבר לשחייה בבריכה..
לאחר דיונים רבים ניתן פסק דין, תוך שבפסק דינם של ביה"ד הרבני האזורי החרו הדיינים אחר דברי הגר"ע יוסף זצ"ל, תוך דחיית עמדת גדולי ישראל האשכנזיים וקבלת טענות ב"כ האשה, כשלאחר כל הנ"ל קבעו הדיינים פה אחד שלאשה מגיע כתובה ופיצויי גירושין בסך כולל של 100,000 ₪ (סך שעליו התווספו חיובים נוספים לאחר מכן).
בנימוקי ביה"ד הרבני האזורי נקבע שמאחר וכתובתה של האשה הינה כתובה אשכנזית בה נרשם כנהוג 200 זקוקין כסף צרוף ומאחר ובחישוב סך הזקוקין יש מחלוקת בין גדולי הפוסקים מהו ערך הזקוקין, הרי שמצד עצם חיוב הכתובה יש לפסוק כדעה הנמוכה, וזאת מאחר ולזכותו שלל הבעל עומדת טענת "קים לי" ללכת ולסבור כשיטה הנמוכה, שהלא הוא המוחזק.
יחד עם זאת, קובע ביה"ד הרבני האזורי בפסק דינו כי, "ההבדל בערכים של היום בין 8000-120000 ₪ ואם היינו דנים רק מבחינת הרשום בכתובה היינו פוסקים כסכום הנמוך אבל כיון שעסקינן גם בפיצוי הגענו לסכום הנקוב בהחלטה. על כן אנו מחליטים: על הבעל לשלם לאשתו סך מאה אלף ₪ עבור תשלום כתובתה ופיצויים".
על פסק דין זה הגיש הבעל ערעור לביה"ד הרבני הגדול בירושלים, לאחר דיון ארוך והגשת סיכומים, הוציא ביה"ד הרבני הגדול ביום ז' בסיון התשע"ו (13/6/2016 למניינם) פסק דין בעניינם של הצדדים.
בפסק הדין מחרה ביה"ד הרבני הגדול אחר קביעת ביה"ד האזורי בכל הנוגע למקרה המתואר, תוך ביסוס הדבר בנימוקים הלכתיים. אולם פה מגיע התקדים המדהים שלא היה כמותו בכל תולדות בתי הדין הרבניים בישראל ובהלכה היהודית בכלל, וכדלהלן:
הנה, אם ביחס לשאלת הכתובה פסק ביה"ד האזורי שיש לפסוק את סך הכתובה לפי הערך הפחות, וזאת מחמת הנימוקים שלעיל, הרי שבפסק דינו של ביה"ד הרבני הגדול קובע ביה"ד פה אחד כי, ערך סך 200 זקוקין כסף צרוף אינו כשיטה הנמוכה אלא כשיטה הגבוהה, תוך שלילת יכולתו ההלכתית של הבעל לטעון "קים לי" כדעה הנמוכה, יכולת שהיתה מושתתת ומעוגנת בפסיקה רבת שנים ודורות.
הבשורה והקריאה היוצאת מפתחו של ביה"ד הרבני הגדול הינה תקדימית לכל אלו הנישאות לאשכנזים ושכתובתן נקובה בסך 200 זקוקין כסף צרוף, כנהוג וכמקובל, תוך שאילו עד היום כל בעל המשתייך לעדת בני אשכנז, לא משנה מה היה עושה ובמה היה חוטא, כל "הסיכון" לגביו הסתכם ביכולת "הפסד" בסך 7,000 ₪, הרי שמעתה מסתכן הוא בתשלום של מאות אלפי ₪!!!!
ביה"ד הרבני הגדול מנמק זאת בפסק דינו שהלא מושכל ידוע הוא שתקנו כתובה על מנת "שלא תהא קלה בעיניו לגרשה" (כתובות ל"ט ע"א) וכי איך לא יהיה קל בעיניו לגרשה לו מסתכן הבעל רק בהפסד הסך הנמוך? ובלשונו של ביה"ד הגדול בפסק הדין: "דאם נאמר שצריך לגבות עבורם שיעורים נמוכים, א"כ לבני תורה שכותבים בכתובה רק מאתים זקוקים כסף, אין בכתובתם שיעור מזערי שמחמתו ניתן לומר שלא תהא קלה בעניו לגרשה".
