סיפורו של אלול…
רב מפורסם נשאל פעם ע"י תלמידיו: רבי, האם תרצו שנרכוש לכם מעיל פרווה מהודר ומחמם? למען ייטב בו ליבכם? והלא- כה קר בחורף… ואפילו מעיל פשוט וללא טלאים אין לכם.. וכה רוצים אנחנו לכבד את כבוד תורתכם במעיל! אין זה מכבוד התורה רבינו יהלך בחוצות קריה עם מעיל בלוי ומטולא כל כך!
סירב הרב, ולא הסביר את סירובו.
כעבור ימים רבים, כששבו צאן מרעיתו ושאלוהו שוב ושוב על אודות המעיל, נענה והסביר להם את סירובו:
הרי אם תקנו לי מעיל, אלבש אותו, הלא כן?
וכשאגיע לביתי- אצטרך להוריד אותו, ולתלות אותו- הלא כן?
ובכן, את בגדיי אני תולה כיום על מספר מסמרים עקומים ומיושנים התחובים בקיר סלוני הקט. אך את מעיל הפרווה אין זה ראוי לתלות כך, בביזיון שכזה. מעיל פרווה צריך לדור בניחותא בארון מיוחד, איכותי, בנוי לתלפיות, הלא כן?
אך כיום- ביתי פשוט כל כך, והרצפה עקומה ולא ישרה, וארון נאה ויוקרתי ירגיש שלא בנוח! ומכיוון שארון מכובד הוא- לא נאה ולא יאה לתקן את יציבתו ע"י תחיבת כדור נייר תחת אחד מרגליו. לא ולא. על כן- אצטרך לרצף מחדש כהוגן את ביתי, להחליף את הריצוף המיושן (טרצו 30*30 ס"מ) בקרמיקה הראויה להתכבד בה (איטלינו קולאז' 60*60 ס"מ). הלא כן?
ולאחר שריצפתי את ביתי, קירות ביתי יבכו מרה: מתביישים הם מפני הריצוף הבוהק! כה ישנים הם.. ומתקלפים… ואם כן- איאלץ בלית ברירה של ממש לטייח ולסוד מחדש את קירות ביתי, הלא כן?
ולאחר שאסייד ואתקן את קירות בית שיהיו נאים ממש, אבוש לארח אורחים בביתי: הבית כה נאה ומצוחצח, ואילו הריהוט- אבוי, כה מיושן.. ועתיק.. ובטעם של פעם… ואם כך- אצא השוקה ואקנה בשארית חסכונותיי ריהוט מהודר (ספות ונצניאניות, שולחנות צרפתיים, ארונות טורקים, ודלתות פנדור) הראוי לכבד את ביתי. הלא כן?
ולאחר שבסלוני ישכון לבטח ארון ספרים נוצץ עם דלתות מזכוכית (זכוכית קריסטל, היישר מסיציליה) בעלות ידיות שנהב קטנות, האם הש"ס הבלוי שקיבלתי מחותני ירגיש 'היימיש' שם? וודאי שלא. ואם כן אפנה לגעציל סוכן הספרים ואזמין בהקפה סט שלם של ש"ס וכל המפרשים, ושו"ע, ורמב"ם, וטור, והכל הכל בהוצאה הכי חדשה ומאירת עיניים, הלא כן?
ולאחר שאהיה שקוע בחובות כאלו- כלום דעתי תהיה שלווה ופנויה מדאגות? וכי אוכל לישב בנחת וללמוד כפי שלומד אני היום? וודאי שלא…. הלא כן?
ואזיי- סיים הרב בקול נוגה- אמצא את עצמי כעבור תקופה קצרה, חסר ישוב הדעת, חסר זמן ללימוד, שקוע כל כולי בעולם הזה וטרוד מכך שהדלתות החדשות אינן בגוון המדוייק שבו חפצתי, וכדי לממן דלתות חדשות איאלץ למשכן את מעיל הפרווה הנאה שברשותי…
ולכן- אני מעדיף לוותר מלכתחילה -בישוב הדעת ובמנוחת הנפש – על המעיל המהודר, ותחתיו לתקן אצל יוסל החייט את מעילי הבלוי, כך שייטיב לשמשני גם בחורף הבא…
– – –
בימים אלו- ימי הרחמים והסליחות, כמה ראוי וטוב לשוב בתשובה. לקבל על עצמנו קבלות טובות, התחזקות במצוות ובמעשים טובים.
במובן מסוים- אפשר לקחת מהסיפור הזה מוסר השכל הפוך (כן, הפוך). לקבל על עצמנו קבלה קטנה וטובה ("מעיל פרווה") למרות שייתכן וייראה לנו במבט ראשון כי הקבלה-הטובה הינה קטנה וחסרת משמעות. ואז להתעקש עליה ולעמוד עליה, ולאט לאט 'לקשט' את הקבלה הטובה בעוד ועוד מעשים טובים מסביבה- כי אם כבר אנחנו עושים מעשה טוב א', אז קדימה, בוא נעשה כבר את מעשה טוב ב'…
וככה נוכל אולי להיות קצת יותר מוכנים לימי הדין, הקרבים ובאים.
הערה: בסיס הסיפור הינו אמיתי, אם כי שמעתיו לפני שנים רבות ואינני זוכר על מי הוא מסופר. אודה למי שיחכימני בעניין זה
.
