שאלת השאלות בדורנו ובכלל היא כיצד נותנים לכל תלמיד חינוך בדרכו שלו ומצד שני לא מבטלים את הגישה הכוללת והחינוך האחיד בישיבה? אתגרי החינוך עולים על הכתב • מרתק ומחכים

אנו שזכינו ללמד את נערי בני ישראל תורה. אנו שזכינו להמשיך את מסירת התורה מדור לדור "והודעתם לבניך ולבני בניך – באימה וביראה ברתת ובזיע – כיום אשר עמדנו לפני ה' אלוקינו בחורב". אנו שזכינו בס"ד ללמד וללמוד מתלמידינו יותר מכולם – זוכרים את כלל היסוד בחינוך ע"פ התורה "על פי דרכו".

החינוך האמתי לתורה ויראה צריך להינתן לכל אחד לפי אופיו ותכונות נפשו – והמפעיל את התלמיד שלא על פי תכונות נפשו – הינו כנוטע נטיעה ללא שורשים – שאין לנטיעה זו עתיד וחיים.

על פי מאמר רבותינו ז"ל, בספרים קדמונים ואחרונים, "יש שישים רבוא אותיות לתורה" (פני יהושע קידושין ל' ע"א) שהובא רבות בספרי רבותינו צדיקי ומאורי הדורות (מאור עינים פרשת חקת, דגל מחנה אפרים פרשת כי תשא ועוד) אנו מבינים עומק נוסף בחובה חינוכית זו.

נכון שישנם רק כ"ב אותיות ועוד מנצפ"ך כפולות – אך כלל אינו דומה האל"ף אשר בתיבת ויקרא אל האל"ף אשר בתיבת בראשית. שכן האלף שבויקרא מוסיף חביבות וחשיבות לקריאת ה' אלינו ע"י הצדיק והרבי – המתקבל על ידינו בענווה ובצניעות. לעומת האל"ף שבבראשית שמכניס את אלופו של עולם ואורו לתוך הבריאה כולה מראשיתה.

כך גם לכל אחד מישראל יש את שורשו בתורה הקדושה באות אשר בתיבה המיוחדת בתוך עניין מיוחד, ומתוכו תכונת נפשו המיוחדת ובהמשך עבודתו את ה' באופן המיוחד לו והשלמת הקומה השלמה של כל כלל ישראל באור מיוחד זה.

אינו דומה "וידבר ה' אל משה לאמר" שבמצוות מניית ישראל בראשונה ל"וידבר ה' אל משה" למנות את ישראל בשניה. כאן הוא דיבור לצורך עניין תכליתי של ידיעת מניין בני ישראל לצורך פקודיהם למנותם לפי תכליתם והשתבצותם למחנותיהם – דיבור לתכלית, לעומת דיבור ה' למנות בשניה שהוא להודיע חיבתם. זה שורשו בדיבור של מנין וזה שורשו בדיבור של מנין – אך שונים הם מאוד זה בתכונת נפשו כאשר הוא לומד בתורת ה' הוא מסכם ומונה את הענינים לתכלית ההלכה וההנהגה. וזה ששורשו בדיבור של מנין לחביבות, מסכם ומונה במהלך לימודו – לצורך חביבות התורה.

וכן על דרך זה כל אות ואות לפי האות בתיבה, בפסוק ובפרשה שבתורה, אור ותכונה מיוחדת, וכאשר הוא זוכה להשלים את עצמו במעשי, דיבורי ומחשבות מצוות ה' את תרי"ג איברי נפשו – ועל ידי הרחבת פיו בדיבורי תורה ושמירת פיו מדיבורים רעים – מתנוצץ מתוך עומק חדרי בטן אור "נר ה' נשמת האדם" שורש אחיזתו בתורת ה'. וכאשר הוא משלים עצמו בענין זה לא את נפשו בלבד הוא משלים אלא לכל הקומה השלמה של כלל ישראל הוא מוסיף את אור קדושת "אות" אחת בשלימות – ואשר באות אחת תלויה כל התורה כולה וכל העולמות כולם. (אוהב ישראל, בראשית( אנו שזכינו לחנך, צריכים לזכור עניין זה בכל מאמצינו החינוכיים.

תכלית ה"חינוך האחיד", ה"תרגילנו בתורתך" הוא כדי שיהיו לו לתלמיד גוף והנהגות גוף ישראל – שאז יאיר לו אור נשמתו ותכונות נפשו היחודיים – אבל בלא החינוך האחיד לבניית כלי להכלת האור המיוחד לו. כל הדיבורים על חינוך יחודי אינם נכונים שכן התכונות היחודיות יהיו הייחודיות של השיבושים, סביבת חיים, וטעויות חינוכיות של מחנכים שקדמו לנו, הרגלים גרועים וכדומה.

מאידך ה"חינוך האחיד" אסור לו שיתפוס את כל מקום המאמץ החינוכי – שתוצאתו תהיה החנקת האישיות המיוחדת שלו – והרגלת התלמיד שלתחושותיו אין ערך ולאופיו אין חשיבות – ואור וחיות נפשו המיוחדים לא יבואו לידי גילוי – וכל עם ישראל כולו יפסיד בשלב זה את האור המיוחד שרק הוא היה יכול לגלותו.

גילוי זה שהאירו לנו הקדמונים – אין תכליתו רק לעודד את היחודיות ואת המקום המיוחד שיש לכל אחד ואחד אלא גם ויותר לעודד לחובת "היחד עם הייחוד" – כאשר היחודיות היא ענין בפני עצמו גם על חשבון האחדות עם כל כלל ישראל – הוא אולי זוכה להשלמת נפשו ואות אחת מן התורה בשלמות, אבל אין בו כל קדושה וכל ערך כשהוא לעצמו.

המתעודד על פי דברי הקדמונים לבקש כמטמונים את עבודת ה' המיוחדת לו – חייב לעשות זאת בתוך קהילה קדושה מישראל שאינה מתבדלת מכלל ישראל שאינה מנתקת עצמה מראשי ומנהיגי ישראל וכך זוכה האות המיוחדת להאיר בתוך התיבה והתיבה בתוך הפסוק, בתוך הפרשה, בתוך החומש, שבתורה השלימה וכמש"כ זאת המאור ושמש ברמזי שבועות – שמחובתנו בכתיבתנו את האות שלנו להכליל אותו באהבה, אחווה ורעות עם כל האותיות כולם.

ומכאן הקריאה למעשה

בבואנו ב"ה לחנך בחורי ישראל לה' ולתורתו – להיות נטועים בגן ה' לעבדה ולשמרה "על פי דרכם" בדרך המתאימה להם וכמו שהתוו לנו גדולי ישראל שליט"א, ולפי תורת רבנו שמשון רפאל הירש זצ"ל – אין כל מקום ואפשרות לעשות כן אלא בתוך "שלומי אמוני ישראל עם סגולה" רק יחד עם כל ה"עהרליכע יודן" עם כל אוהב ה' ואוהב תורתו, עם כל קהילות הקודש הנאמנות, ורק תחת הנהגתם הקדושה של רבני, מורי וצדיקי הדור אשר שורש נפשם בשמות הקודש אשר בתורה – כל אחד לפי פרשייתו ועניינו בתורה.

ורק כך נשלמת התורה כאשר כל אות ואות עם כל קוציה ותגיה על כל דקדוקיה בשלמותה ובמלא זוהרה – יחד עם כל נשמות ישראל הנאמנים הכותבים את עצמם לשם ה' צבאות. ובעז"ה כאשר נתאמץ ונזכור זאת תמיד ונשית לנגד עינינו את חובתנו היחודית ואת זכותנו האחדותית, נזכה לחנך ולגדל לה' דור ישרים מבורך, אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת בה' ובתורתו דבקים ובעולם המעשה פועלים, בסייעתא דשמיא.

וכל העוסקים עם הציבור יהיו עוסקים עמהם לשם שמים שזכות אבותם מסיעתם וצדקתם עומדת לעד.

הכותב הוא ר"מ ב'מדרשה החסידית', ביתר עילית.