בישראל מושמדים מדי יום מטעמי כשרות כ-2%-1% מכלל התוצרת של פירות וירקות. על פי נתוני השיווק ניתן להעריך אפוא כי מדי שנה מושמדות עשרות אלפי טונות של יבול. דוח מבקר המדינה שפורסם אמש מייחד פרק נכבד לענין זה ודורש לצמצם את הכמות המושמדת מעבר למוכרח עפ"י ההלכה.
שני סעיפי הכשרות העיקריים שבעטיים מושמדת או אובדת תוצרת כיום הם "תרומה גדולה ותרומת מעשר" ו"איסור ערלה". לגבי ה'תרומה' המהווה את האחוז הראשון והעיקרי מכלל התוצרת החקלאית, על פי ההלכה, ובהתאם להנחיית הרה"ר, מעט יותר מ-1% מהתוצרת ("יותר מאחד ממאה") יש להפנות למאכל בעלי חיים בתנאי שהם שייכים לכהן או להשמדה.
בפועל, סעיף השמדת התרומות כמעט ואינו ממומש, הרבנות מנסה להעביר את הסחורה למשקים חקלאיים כשמתאפשר הדבר ובפרט בשווקים הסיטוניים הגדולים. המועצה הדתית ירושלים מסרה למשרד מבקר המדינה כי ההפרשות לתרומות בירושלים מועברות לגן החיות העירוני, גם השוק הסיטוני בצריפין מעביר את התרומות לספארי ברמת גן המותר להשתמש בפירות בשל שותפות כהנים בבעלות. מודל זה מבוצע בהצלחה גם במשקים חקלאיים נוספים.
הרבנות מבהירה כי על התוצרת המופרשת כ'תרומה' להיות ראויה למאכל אדם, אך אין צורך שתהיה באיכות גבוהה. יש חקלאים המפרישים 'תרומה' עוד בשטחי הגידול או בבתי האריזה, ובוחרים על פי רוב את התוצרת באיכות הנמוכה ביותר. לעומת זאת, יש חקלאים השולחים את התוצרת לשווקים הסיטוניים כשאינה מעושׂרת, ואז מופרשת ה'תרומה' בשוק, לעתים מתוך תוצרת באיכות טובה שנועדה למכירה. יו"ר התאחדות חקלאי ישראל מסר למשרד מבקר המדינה כי כמחצית מהתוצרת המושמדת אכן באיכות נחותה ביותר, ואולם המחצית האחרת בהחלט ראויה למאכל אדם, לא כל שכן לתעשייה.
"מחצית מהתוצרת המושמדת אכן באיכות נחותה". הטמנת איסורי אכילה
(צילום: נתי שוחט-פלאש 90)כתוצאה מכך, טוען המבקר, 'תרומה' המופרשת בשוק הסיטוני ובמקומות אחרים הוא לעתים מתוצרת באיכות טובה או לפחות כזו הראויה למאכל אדם. על היקף הכמויות המושמדות בשווקים הסיטוניים ניתן ללמוד ממסמך של הרה"ר שבו צוין כי בשוק הסיטוני בצריפין העריכו בשנת 2013 כי רק עלות הפינוי וההובלה לאתר פסולת של חלק מהמעשר עומדת על כמיליון ש"ח בשנה. המשרד לשירותי דת מסר בתשובתו למשרד מבקר המדינה כי נתון זה שגוי ועמד באותה עת על 355,000 ש"ח, ואילו לאחר מכן הוחלט להעביר חלק מהמעשר להאכלת בעלי חיים של כהן וכתוצאה מכך פחת הסכום האמור ל-90,000 ש"ח.
קרא עוד:
[postim]
גם לגבי הפירות הנתונים באיסור ערלה אך מותרים בדרך מסוימת לאכילה למי שאינו יהודי, כותב המבקר כי המשרד לשירותי דת, הרה"ר, משרד החקלאות ומועצת הצמחים, לא בחנו את האפשרות להפנות תוצרת זו אשר "לעתים אף הינה באיכות גבוהה"- בכפוף לדרישות ההלכה, להאכלת נזקקים. בלשכת הגר"ד לאו דוחים את הטענות ואומרים כי מרבית פירות הערלה אינם ראויים למאכל הן מבחינת צעירות האילן והן בשל חוסר הכדאיות בטיפול בפרי הצומח, כמות הפירות הראויה למאכל ואסורה בערלה אינה משמעותית, כך לדברי אנשי מחלקת הכשרות.
הגר"ד לאו מבקש להדגיש כי למרות המשתמע מדוח המבקר כי המעשרות מועברים להשמדה, הרי שהמציאות ההלכתית היא שהמעשרות נאכלים יחד עם שאר התוצרת, וקדושתן (בשנים הרלוונטיות) מחוללת על מטבע. שדות השמיטה מועברות אף הן לאוצר בית דין המפקח על גידול הפירות וטורח בשיווקן לצרכנים, שאר מהחקלאים המסתמכים על היתר מכירה בוודאי שאינם מפקירים את הפירות או משמידים אותם, כך שגם בעניין זה תמוהה הערתו של מבקר המדינה על אבדן המזון.
"שדות השמיטה מועברות לטיפול אוצר בית דין" (אילוסטרציה: עבד רחים
ח'טיב-פלאש 90)דוח המבקר כולל את המצוות התלויות בארץ בהגדרה יחידה וממליץ כי המשרד לשירותי דת והרה"ר יפעלו בשיתוף עם משרד החקלאות ועם מועצת הצמחים לכמת את התוצרת החקלאית המושמדת מטעמי כשרות או לאמוד אותה, ולבדוק אפשרויות שעולות בקנה אחד עם דרישות ההלכה להפנות תוצרת ראויה למאכל לנזקקים, בין יהודים ובין לא-יהודים. לגבי תוצרת שאינה ראויה למאכל אדם, קובע המבקר, כי על הרה"ר לפעול בשיתוף עם משרד החקלאות ועם המשרד להג"ס למציאת שימושים מועילים לתוצרת זו. ממשרדו של הגר"ד לאו נמסר כי הפתרונות שהוזכרו נהוגים כבר שנים רבות וכי הרבנות עושה את מירב המאמצים האפשריים במסגרת ההלכה למצות את התועלת שבתוצרת המזון.
מעשר ולא חומש
עוד מציין המבקר כי פעמים רבות מושלכים טונות של מזון לאבדון ע"י הבד"צים השונים שאינם סומכים על תעודת הכשרות שהנפיק גוף כשרות אחר כגון הרה"ר או בד"ץ "מהדרין" אחר. התוצאה במקרים כאלה היא הכפלה של התוצרת החקלאית המושמדת, לרבות תוצרת איכותית, שכן המעשר הנוסף נלקח מתוצרת שהופרש ממנה כבר מעשר. כך לדוגמה, לפי מדריך כשרות שמפרסמת המועצה הדתית ירושלים, בשוק הסיטוני בעיר קיימת "הקפדה מכל התוצרת ללא הסתמכות על שום הפרשה קודמת או כל קולא אחרת". יצוין כי גם צה"ל נוהג לדרוש מכל ספק תעודת כשרות, דבר הגורר לעתים הפרשת מעשר נוסף.
