מרדכי שוב נעלם. בטח הלך לחפש את הילד. 'תחפשי גם את! מה את נטועה על עומדך?' נזפה בעצמה והסתובבה סביב המדורה הסמוכה. "הילד שלי… אולי ראית… נעלם… ?" אפילו שאלה ראויה לא יוצאת לה מהפה אבל היהודיה הרחמנית שמולה, בשביס ושל ארוך, מבינה עניין מיד.
"רותי! בואי לכאן. הילד שלה נעלם." היא מצביעה עליה באצבע החלטית. "לכי את לכוון הכביש. ירחמיאל, לך אתה לצד החניה ותחפשו אותו". עוד לא הספיקו לרוץ ו – "רגע!" צעקה אימם ואל צילה הרועדת פנתה בקול רגוע: "תרגעי, אחותי. אני איתך. נמצא אותו בעזרת השם והכל יהיה בסדר. רק תגידי לי מה הוא לבש, ואיך קוראים לו ו…"
הפלאפון בידיה רטט והעיר אותה מקיפאונה. מול עיניה ריצדו הלהבות. וגלי חום גבוהים שטפו אותה. הילד שלה מסתובב בין המדורות! ירחם השם! תסריטי אימה חלפו במוחה. כוויות. צרחות. אמבולנס. כואאב לי! איי!
"אמא?" הזאטוט בידי אביו. חבוק.
היא התעלפה.
– – – – –
בהווה:
"כן, שולי, מה שלומך?… יופי, אני שמחה. איך היה בחיידר היום?… אה, כן? שימחת אותי, ילד טוב. כו. תקשיב לי רגע. הייתי חייבת לצאת לפני שהגעת כי סבתא לא מרגישה טוב… לא להיבהל. אבל תגיד פרק תהילים. אתה רעב?… הכנתי לכם עוף עם אפונה ותירס בתנור. והאורז על הגז. עוד עשר דקות תכבה את האש, בסדר?… תודה חמוד. אבא יגיע עוד שעה עם הבנות ובינתיים תקרא, תשחק או תנוח. אל תשכח לכבות האש. להתראות!"
הדלת נעולה. והמפתח? יופי. בכיס. נס שזכר לקחת מפתח היום. בדרך כלל כשצילה בבית בצהריים הוא משאיר את המפתח תלוי. ליזי ואילת שיחקו ים יבשה תוך כדי עלייה במדרגות והאף שלו סיפר לו שמשהו לא תקין מתרחש בביתו. לא הגיוני בכלל שצילה יצאה מהבית והשאירה אש דולקת. הוא כיבה את הלהבה תחת הסיר המפוייח ונאנח. צילה לא קולטת או מתעלמת במכוון מהבעיה? ועכשיו, איפה שולי? הוא אמור להיות בבית. "שולי! אתה פה!" חיבוק אבהי מונע מהכתפיים הקטנות להמשיך לרטוט. רק קולות הנשיפה המהירות וכפות הידיים הרטובות מזיעה ספרו לאב על עוד התקף חרדה. "הכל בסדר, ילד שלי. לא קרה כלום. אבא אוהב אותך. אתה ילד טוב." תוך כדי שהוא מערסל את הילד המבועת וצועד אל הכיור שמע את זעקותיהן של הבנות: "אבא, כל המטבח מלא עשן!"
– – – – –
"הוא בחור חכם. לומד. אוכל. שמח. שנון ורגוע. עד שהוא רואה אש. גם כאשר האש בשליטה ואינה מהווה סיכון. פתאום הוא נהיה בן אדם אחר. רועד. מזיע. מתנשף. מפוחד כאילו הוא עומד למות". מרדכי לא האמין שהמילים יצאו לו ברורות ומגדירות בדיוק.
אוהד המטפל לא נבהל. "התמונה ברורה. קוראים לה בשפה המקצועית 'פירופוביה'. או במילים שלנו, חרדה מאש."
"פחד וחרדה זה לא אותו דבר?" צילה עוד לא השלימה עם זה שהם יושבים כאן, בחדר, מול איש זר שאמור לעזור לשולי.
תנועת פתיחת המגירה השמיעה צליל מטבעות. "מה זה?" שאל אוהד.
צילה הרגישה טיפשה כשענתה "עשרה שקלים".
"לא שאלתי כמה זה. שאלתי מה זה?" הדיבור של אוהד נשאב ממעיינות של רוגע.
"כסף". עונה מרדכי.
"ומה זה?" שטר כחול.
"גם כסף".
"גם עשרה שקלים הם כסף וגם שטר של מאתיים הוא כסף. אם כן, מה הבדל ביניהם? הכמות. זה בדיוק ההבדל בין פחד לחרדה. כאשר הפחד הוא בעוצמה חזקה וגבוהה, קוראים לו 'חרדה'".
צילה הרגישה שהיא מתחילה להבין. "כלומר, הפחד הוא נורמלי והחרדה לא נורמלית, נכון?"
"נכון. החרדה היא פחד לא הגיוני. החרדה, כמו הפחד היא תחושה שיש לאדם, שהוא לא רוצה שיקרה לו דבר נגד רצונו. כי תכף ומיד שיש לאדם רצון כלשהו, מיד יש לו פחד וחרדה בעוצמה כלשהי. כי הרצון, יוצר אצל האדם את הפחד, מכך שהמציאות תהיה נגד רצונו."
"כלומר, הרצון של שולי הוא להימנע מפגיעה באש והפחד מהפגיעה יוצר את החרדה. ככה?" מרדכי, הפעם.
שולי. צילה אינה זוכרת מי היה הראשון שכינה את "שלום-יוסף" שלה בשם שולי. זה היה לפני שנים. אבל מאז ועד היום כך הוא נקרא בפי כל.
ולמה אני מרגישה כאילו משהו הדליק מדורה תחת כפות רגליי? רק שלא נדבקתי ממנו…
"בדיוק. וככל שהרצון של האדם חזק יותר, וככל שהאדם חושב יותר על כך שהמציאות יכולה להיות שונה ממה שהוא רוצה, כך גם גדלה תחושת הפחד והחרדה שיש לאדם. ולפעמים הפחד גדל כ"כ, עד כדי כך שהוא נראה ממש על הגוף, כפי שתיארתם על שולי."
"יש דרך לטפל בזה?" לצילה יש כבר זיק מעשי בעיניים. ועט בידיים.
"יש הרבה דרכים לטפל. הדרך הקלאסית לטפל בפחדים היא חשיפה למושא הפחד. בהדרגתיות או בבת אחת. המטרה היא ללמד אותו שאין לו ממה לפחד." מאיפה הגיעו לכאן גפרורים?
"אבל יש לו ממה לפחד! אש היא דבר מסוכן! אני ממש לא רוצה שהוא יתחיל להתעסק עם אש!"
"נכון. במקרה של שולי זה לא מעשי ולא יעיל. ולכן נלך בדרך ההפוכה"
"הדרך ההפוכה?!" מקהלה בשני קולות.
"הדרך להתמודד עם חרדה לא הגיונית, היא על ידי זה שהאדם משתמש בחוסר ההיגיון שלו, לכיוון הנגדי של הפוביה. והכוונה היא, שעל האדם לנקוט גישה שאומרת, שגם אם יקרה לו הדבר הרע ביותר בעולם, גם אז הוא לא מתנגד לכך שהדבר הזה יקרה, כי בעצם השליטה אינה בידיו, אלא בידי מלך העולם".
"???"
תדהמה. הלם. היתכן?!
"זה משוגע. לא הגיוני. אתה בטוח?"
"תנסו. אם לא יועיל – לא יזיק".
המשך יבוא, אי"ה…