1.
השבוע עמד בסימן של התנצלויות ופיוסים. לאחר 6 שנים של נתק וסכסוך מר, מתפייסות השבוע ישראל וטורקיה.
מחיר הפיוס: התנצלות של ישראל בפני טורקיה ותשלום פיצויים. כן, אל תשפשפו את העיניים. זה בדיוק מה שקורה. ספינה עויינת חדרה לישראל, על סיפונה אנשים שבאו לאיים על ריבונותה של ישראל, החיילים שהשתלטו עליה הותקפו בנשק בסכינים ובברזלים, עשרה מהם נפצעו שניים מהם קשה, וראש ממשלת ישראל מתנצל בפני טורקיה: "התוצאות הטראגיות של משט המרמרה" אמר נתניהו "לא היו מכוונות, וישראל מביעה צער על פגיעה ואובדן חיי אדם. משרד ראה"מ פרסם הצהרה כי לאור החקירה הישראלית של התקרית שהצביעה על מספר טעויות מבצעיות, הביע ראש הממשלה נתניהו התנצלות לעם הטורקי על כל טעות שיכלה להוביל לאובדן חיי אדם, והסכים להשלים את ההסכם על פיצויים".
כל אחד מבין את האבסורד שבהתנצלות הזו, והוא עומד בסימן שווה לאבסורד שבהיעלבות של מנהיג טורקיה ארדואן ששלח ספינה להפר את ריבונות ישראל ונעלב על עמקי נשמתו על כך שזו ביקשה לשמור על ריבונותה.
ובאותו שבוע, בתזמון מופלא מתנצל אותו ארדואן בפני רוסיה על הפלת מטוס הקרב הרוסי בידי חיל האוויר הטורקי בגבול סוריה-טורקיה בנובמבר 2015. ארדואן העביר מכתב לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין, הביע את תנחומיו על התקרית, והוסיף: "אני מצטער מעומק ליבי" על מותו של הטייס הרוסי.
ארדואן הבהיר כי נפתחה חקירה נגד אזרח טורקיה שהואשם בהרג אחד מהטייסים הרוסים.
אתם מבינים? אותו ארדואן "איש הכבוד", שהיה כל כך חזק והסכים להפסיד מיליארדים של הכנסות כתוצאה מהניתוק עם ישראל, כל עוד זו אינה מתנצלת בפניו, אותו אחד מתרפס בפני הנשיא הרוסי ואף מקריב בלי הנד עפעף את אחד מחייליו שבסך הכל הגן על ריבונות טורקיה בפני מטוס קרב רוסי.
אם תרצו, זוהי דוגמא מדהימה ל"מידה כנגד מידה". אחד על אחד. ארדואן שהפר ריבונות דורש ומקבל התנצלות ובאותה נשימה מתנצל בפני מי שהפר את ריבונותו הוא.
אבל מעבר לזה, נחשפת כאן אמת מעניינת בכל הנוגע להיעלבויות ולהתנצלויות.
2.
אבי שיחי' נוהג לומר: "אין אדם נעלב אלא אם כן זה משתלם לו…" כוונתו היא שבני אדם רוצים להשיג משהו בהיעלבות. רובם רוצים פשוט פיוס, ומיעוטם מנסים דרך ההיעלבות להשיג גם פיצוי. אבי אומר שבני אדם אינם נעלבים ממישהו שהולך לתת להם תרומה של מאה אלף שקל, גם אם הוא באמת מעליב אותם. מאדם כזה לא נעלבים כי זה פשוט לא משתלם.
הייתי רוצה להרחיב את ההגדרה הזו: מסתבר שאנשים משתמשים בנשק העלבון לצרכים רבים ומגוונים. לא רק לבקש פיוס או פיצוי, אלא גם להתחמק ממחויבויות והתחייבויות שלהם כלפי הזולת, או לחילופין, דרישה מצדם על משהו שכלל לא מגיע להם.
לארדואן היה משתלם להיעלב. ישראל, עם כל הכבוד לה, אינה מאיימת על ארצו וגם לא על מעמדו, לכן הוא הרשה לעצמו להפר את ריבונותה ומשלא עלה בידו, החליט "להיעלב" ולהרוויח אגב כך את אהדת בני עמו המוסלמים. מהצד השני, מול רוסיה לא השתלם לו להיעלב, ולכן אף שפגעו בריבונותו והוא הגיב, הוא ידע יפה מאד לזנוח את "הכבוד" בו הוא מנופף ולהתנצל בפה מלא ואף הקריב אחד מאנשיו, מה שנתניהו למשל לא עשה.
מכולם, לדעתי, יוצא הכי טוב נתניהו. הוא ידע טוב מאד להתעקש על דברים מהותיים. הוא לא הסכים לשום פשרה בעניין הריבונות או בעניין הקמת נמל בעזה ובוודאי שלא להעמדה לדין של חיילים. מה שקיבל ארדואן הם מילים ומילים מוכנה ישראל לתת בכמויות. הן לא עולות כסף…
האמת שגם כסף ישראל מוכנה לתת, אבל תהיו בטוחים שהפיצויים הם טיפה בים מהרווח שיצא לישראל מהפיוס הזה, הן מבחינה ביטחונית והן מבחינה כלכלית.
3.
מי שיצא רע מכל הסיפור הוא דווקא ראש האופוזיציה יצחק הרצוג.
"תדע כל אם עברייה", התפייט, "שמנהיגי הימין ישלמו פיצוי לתוקפי בנה".
הרצוג הוסיף ותקף את נתניהו באומרו: "חלק מדפוס הפעולה של רה"מ. מתחיל בהצהרות גדולות, ממשיך בהבטחות ונגמר בהתרפסות".
התרפסות, אה?
השמאל הוא זה שהמציא את ההתרפסות. הוא זה שמנסה ללמד את כולם להושיט יד למי שרוצח אותך, להתנצל בפני מי שפועל משך שנות דור להכחיד את העם היהודי, למנוע מצב של הגירה ערבית בהסכמה ומאידך לגרש אוכלוסיה יהודית בכוח ובאכזריות. השמאל הוא זה שחוקק חוקים שמאפשרים למחבלים תנועה, המסייעת להם לתקוף יהודים ומאידך חוקים שנועדו להציל את חייו של מחבל שרצח ונפצע, על חשבון אחרים שפצע.
אך גם הרצוג, כמו נתניהו וכמו ארדואן, הוכיחו שבניגוד למה שחשבנו שההיעלבויות, ההתנצלויות, ההתקפות והחרטות, הן משהו רגשי הנוסע מתוך אמת פנימית, מסתבר שמדובר בנושא תועלתי לכל דבר ועניין, הנתון למשא ומתן. ממש כמו שאמר אבי: "אל תיעלב אם זה לא משתלם לך". אנשים נעלבים ומתפייסים משיקולי כדאיות, גם אם הם משדרים משהו אחר לחלוטין.
4.
אנשים עשויים לחפש סיבות להיעלב אם זה משתלם להם.
בעלי חוב למשל נוהגים "להיעלב" כשמבקשים מהם את התשלום גם אם היו צריכים לשלם כבר לפני שנתיים.
הסיבה פשוטה: אחת הבעיות העומדות לפני החייב היא שבעל חובו תולה בו את עיניו ואומר: "עשיתי לך טובה, למה אינך משיב לי את ההלוואה". אותו בעל חוב עשוי ללכת גם למשפחתו של החייב ולהתלונן. כאשר החייב "נעלב" כאילו, הוא נוטל לעצמו אשראי שלא לדבר עם מיטיבו, וגם יכול להסביר לקרוביו שיש סיבות אחרות נסתרות לכך שאינו משלם.
הדברים אמורים לגבי ילדים ובני נוער. כשתופסים ילד בשקר, או במעשה בלתי נאות, יש לו אפשרות להתמודד עם המעשה או עם השקר ויש לו אפשרות "להיעלב" ולמנוע את הדיון במה שהוא עשה.
אני נתקל בבני נוער שעושים הכל כדי שהוריהם יאמרו איזו מילה של עלבון או אשמה כלפיהם. זה יאפשר להם לנתק מגע ולעשות כל העולה על רוחם כשהם חמושים עם "תרופה מצפונית". העליבו אותי לכן אני עושה מה שאני עושה.
הדרך להתמודד עם זה היא להימנע ממתן תירוץ להיעלבות מניפולטיבית, וכאשר זו באה בלי כל סיבה או בשל סיבה קלושה, לנסות לעשות הכל, כולל גיוס אנשים אחרים, כדי להוריד מסדר היום את העלבון ולאפשר דיאלוג אמיתי על הדברים הזקוקים לשינוי.
בעניין הזה בני אדם המתקשים לסלוח או לבקש סליחה, עלולים להפסיד המון, כי אנשים מזהים את זה אצלם ומשתמשים בליקוי הזה אצלם (בעיניי, אי היכולת לבקש סליחה או לסלוח היא נכות של ממש) ולנצלו להתרחק להימנע מקיום התחייבויות ומחוייבויות בסיסיות.
מאידך, כאשר מישהו מתעקש ומתבצר בהיעלבות מדומה, נכון מאד לפנות לסביבתו הקרובה ולהפעיל אותם. מניסיון, הוא מגיע מהר מאד למסקנה שהיעלבות כבר אינה משתלמת לו והוא יחזור לדיאלוג ולתיקון העוולה.
אם אתם שואלים אותי זה מה שקרה לארדואן. הוא גילה בדרך הקשה שכדאי לו "לסלוח" לישראל ולבקש סליחה מרוסיה.
5.
ואיני יכול לכתוב על היעלבות מטעמי כדאיות מבלי להזכיר את הסיפור הידוע על האפנדי והחמור:
ערבי אחד ניגש אל האפנדי וביקש לשאול את חמורו.
אמר האפנדי: "הייתי משאיל לך, אך מה לעשות, החמור מת".
אומר הערבי: "אולי תבדוק שוב, אולי הוא חי".
האפנדי מתחיל לכעוס: "אני אומר לך מת, אז מת. מה יש לבדוק?"
אומר הערבי: "אבל אני שומע את החמור שלך נוער".
מתעצבן האפנדי: "לי אינך מאמין ולחמור שלי אתה מאמין?? כעת העלבת אותי. צא מכאן ואל תבוא יותר…"
הרב חיים ולדר הוא סופר ומחנך. טורו השבועי מתפרסם במוסף האקטואליה השבועי של 'יתד נאמן'
חזק ביותר
אהבתי!