סיפור של מסירות נפש: "זר כי היה נקלע לעלית הגג באותה שעה, היה נתקף בהלם מהמראה המוזר שלפניו: בחור ישיבה אמריקני טיפוסי מבוסס בבוץ ובטיט ועוסק במלאכת ניקוי של מקום שכמעט ולא דרכה בו רגל אדם וכל זאת לאחר חצות הליל של ערב פסח…"

הגאון הרב שמשון פינקוס זצ"ל, שנלקח בסערה לבית עולמו לפני 15 שנה, היה ידוע באש אהבת השם שבערה בקרבו ללא לאות. אש זו, אשר אפיינה כל כך את דרשותיו הסוחפות שבהן הלהיב לבבות ישראל לתורה ולעבודת השם, הפכה ללבה רותחת בכל עת שהיה הוא גופו עוסק במצוות. כל מצוה שהיא 'בין אדם לחברו' או ב'בין אדם למקום', קבלה אצלו משמעות מופלאה; הוא היה 'נכנס' אליה בכל תקפו וכוחו ולא היה מניח כל מאמץ שבעולם כדי לקיימה בשלמות.

בערבי פסחים נכרה מעלתו באופן מיוחד: ההכנות לחג היו נעשות בידיו בדחילו ורחימו, מתוך כובד ראש שקשה למצוא דוגמתו ומבלי להחמיץ ולו פרט קטן שיוכל להעלות את איכות המצווה לשמי רום. כמה סמלית היתה העובדה שאף פטירתו הטרגית ארעה בערב בדיקת חמץ, בשובו ממסע חיזוק בהיכלי התורה, ששולב כדרכו במעשי חסד ובהכנות לחג הפסח הממשמש ובא.

במשך השנים, ניסו רבים לדלות ממנו את סודו: כיצד זכה להתרומם לפסגות גבוהות כל כך, מהיכן התחילה עלייתו, וכיצד הפך בחור אמריקני צעיר לאדם רב מעלה, עם קרבה עצומה לכל עבודת ה'? הרב פינקוס, בענוותנותו, לא רצה לספר על עצמו, והתחמק מתשובה. בעת רצון נדירה שיתף את מקורביו בסיפור הבא, שמובא בהקדמה ל"הגדה של פסח – תפארת שמשון", והתפרסם באתר דרשו.

"בהיותי תלמיד בישיבת בריסק התגוררתי בדירה המשותפת לי ולכמה חברים נוספים, כיון שהייתי בן חו"ל ולא שבתי לביתי לחג הפסח, נוצר מצב שבליל בדיקת חמץ נותרתי לבדי בדירה, כך שהוטלה עלי מצות בדיקת החמץ בדירה כולה.

הדירה הגדולה היתה ישנה ומוזנחת למדי, כך שתהליך הבדיקה נמשך אל עומק הלילה. במשך כמה שעות עמלתי לבדוק חדר אחר חדר, מבצע שהיה כרוך במאמץ ניכר של פנוי חפצים שהפריעו למלאכה, ועוד כהנה וכהנה מפריעים ומעכבים. סוף סוף סיימתי את המלאכה, קרוב לחצות הלילה. צנחתי על הכסא בתשישות, עיף ויגע, אך חדור בתחושת ספוק.

אלא שדבר מה הטריד פתאום את מנוחתי; נזכרתי בעלית הגג, שעל אף שהיתה משותפת לכלל דיירי הבנין, והכל היו חייבים בבדיקתה, ידעתי כי אם לא אבדוק אותה – איש לא יעשה זאת.

בליבי התחוללה מלחמה: מצד אחד הייתי תשוש ועיף, וגם ידעתי כי מלאתי זה מכבר את חובתי ההלכתית מעל ומעבר לנדרש ממני, אולם מאידך, ידעתי כי מחשבות אלו מקורן בעייפות החומר, ומצד הדין לכתחילה עלי לבדוק את עליית הגג.

אחר דקות ספורות של התחבטות, גמלה בלבי ההחלטה: לא להיכנע! החלטתי לקיים את המצווה באופן מושלם ובמסירות נפש, ומיד טפסתי בשארית כוחותי לעלית הגג. כשפתתתי את הדלת הרעועה והדלקתי את האור, עמדתי המום מן המחזה שנגלה למול עיני: ניכר היה ששנים רבות לא נוקתה העליה כלל וכלל. הרצפה היתה מכוסה בשכבה עבה של אבק סמיך, ובכל פינה ופינה התגוללו חפצים בערבוביה מוחלטת.

'וכל אדם צריך לכבד חדריו קודם הבדיקה' – נזכרתי בהלכה המפורשת ב'שולחן ערוך', אולם העייפות שפשטה בכל איברי, כמעט וגרמה לי להתיאש.

אלא שאז נזכרתי כי גמרתי אומר לקיים את המצווה במסירות נפש ויהי מה! וכך, כאילו לא סיימתי זה עתה מלאכה מפרכת ומתישה בת כמה שעות, אזרתי את שארית כוחותי, מלאתי דליי מים והתחלתי במלאכה.

זר כי היה נקלע לעלית הגג באותה שעה, היה נתקף בהלם מהמראה המוזר שלפניו: בחור ישיבה אמריקני טיפוסי מבוסס בבוץ ובטיט ועוסק במלאכת ניקוי של מקום שכמעט ולא דרכה בו רגל אדם וכל זאת לאחר חצות הליל של ערב פסח…

רק קרוב לעלות השחר הצלחתי סוף סוף לבדוק את החמץ, כשכל גופי רועד מהמאמץ העצום ומהעייפות המתישה, וכשסיימתי כבר עלה השחר. בבוקר לאחר התפילה קויתי לנוח קמעא, אלא שטרדות מצוות היום, כשרפת החמץ ועוד, גרמו לי לותר על מנוחתי על אף התשישות והעייפות הנוראה.

טרם תפילת ערבית של ליל הסדר הרהרתי לעצמי בעגמה; מי יודע איזה 'סדר' צפוי להיות לי אחר שהעייפות תכריע אותי, ומי מדבר על ארבע הכוסות שעלי לשתות… נגשתי לתפילה ברגשות מעורבים אולם ברגע שהתחלתי להתפלל שכחתי מהכל; כמין רוח קדושה החלה לאפף אותי, ותחושה מתוקה שכמוה לא חשתי מעולם מלאה את כל חושי.

באותה תחושה מרוממת ומיוחדת התחלתי בסדר הלילה, ולמרבה הפלא לא חשתי בעייפות כלל. להפך, הייתי דרוך כולי שלא לבזבז ולו רגע אחד מהלילה הקדוש. קראתי את ההגדה בהתרוממות נפש מיוחדת וליבי עולה על גדותיו משמחה שכן טעם מתוק שכזה ממילות ההגדה לא טעמתי מעודי!

אף את יתר מצוות הלילה, כאכילת המצה והמרור ושתית ארבע הכוסות, קיימתי בהתרוממות רוח בלתי רגילה. העייפות לא נגעה אלי כלל ועיקר, והרגשתי בכל ישותי שאני מוכן למסור נפש על קיומן של המצוות.

הפכתי לאדם אחר! חשתי קרבת אלוקים אמתית, ואור גדול אפף אותי למשך כל ה'סדר', עד אחר חצות הלילה. לגודל פליאתי, גם אחר סיום הסדר לא הייתי מסוגל ללכת לישון. נותרתי ער כל הלילה ועסקתי בסיפור יציאת מצרים עד אור הבוקר.

הופתעתי לגלות כי התרוממות הנפש שבה הייתי שרוי בליל הסדר המשיכה ללוות אותי גם ביום-טוב שלמחרת, ולא סרה ממני גם בימי חול המועד. ניצלתי את ימי המועד לשקידה עצומה בתורה ובתפילה. ניתן לומר שלא עסקתי בימי אותו הפסח בשום דבר, מלבד קרבת אלוקים.

באותה שנה חל שביעי של פסח בערב שבת, ובעת תפילת המנחה של יום שביעי של פסח עלו דמעות בעיני. חששתי מאוד פן תתפוגג ממני רוח הקדושה עם סיום ימי הפסח והמעבר ליום השבת. התחזקתי במחשבה כי יום השבת בוודאי מקודש מה'יום טוב' שלפניו, החלטתי לנסות להמשיך בעלייתי הרוחנית וקויתי להמשך סיוע ממרום.

ואכן, באותה שבת חשתי לראשונה את טעמה הערב והמתוק של שבת קודש, ולראשונה הבנתי את מהות קדושתה.

ומאז החלה כל עליתי…!"

"אם יש בי משהו היום", סיים רבי שמשון לשתף את סודו המפעים, "הרי שהכל מכוחה של מצווה אחת מדרבנן, מצוות בדיקת חמץ, שנאחזתי בה וקיימתיה במסירות נפש"!