כבוד הרב שלום וברכה!
אני בחור דתי המשרת כלוחם בצבא. לאחרונה למדתי ברמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ה), שבמקרה שהגויים מאיימים על תושבי עיר בישראל, שאם לא יוציאו אליהם יהודי אחד על מנת שיהרגוהו, הם ישרפו ויהרגו את כל אנשי העיר, אסור להם למסור אף אחד מהם, וחייבים למסור על כך את הנפש. למדתי מדבריו, עד כמה חשוב בעיני הבורא חיי היהודי, שאסור למוסרו להריגה אפילו על מנת להציל יהודים רבים.
שאלתי היא: האם על פי זה יש להתיר בזמן מלחמה או מבצע צבאי, כאשר חיילי אויב משליכים רימון או מטען חבלה לעבר קבוצת חיילים, להשליכו לצד אחר בו לא עומדים חיילים רבים, אך על ידי כך ייהרג חייל בודד העומד באותו צד?
תשובה: ידידי היקר! בשאלה מעין זו הסתפק הגאון החזון איש (סנהדרין סימן כה), וכתב חילוק בין דברי הרמב"ם לנידון השאלה, שדברי הרמב"ם אמורים דווקא במסירת יהודי לידי הגויים על מנת לרוצחו, שעיקרה של הפעולה היא אכזריות כנגד היהודי הנמסר, והצלת שאר תושבי העיר היא רק דבר הנגרם מכך, ועל כן דבר זה אסור גם במחיר של מסירות נפש. אבל בחומר נפץ שכבר הושלך לעבר קבוצת החיילים, הסטתו למקום אחר היא פעולת ההצלה של הרבים שכבר היו מצויים בסכנה, ומה שלבסוף החייל הבודד ייהרג, אין זה אלא דבר הנגרם מתוצאת הפעולה. על פי זה כתב, שאפשר שיש להתיר פעולה מעין זו כדי להמעיט בפגיעה ביהודים רבים, אך לא הכריע הלכה למעשה.
אמנם נראה, שאין ללמוד מדברי החזון איש להתיר נתינת מורפיום ומשככי כאבים לחולה סופני הסובל מכאבים גדולים, כאשר אנו יודעים בוודאות שעל ידי כך יתקצרו חייו, שאף על פי שנתינת מורפיום נחשבת בדרך כלל כפעולת הצלה, מאחר שהכאב והסבל גורמים לקיצור חיי החולים, מכל מקום כאשר הדבר ברור שעל ידי כך יאבד החולה את חייו מוקדם יותר, הדבר אסור ונחשב כגרימת רציחה, למרות הכוונה הטובה של הרופאים החפצים להקל על סבלו. ודברי החזון איש שהתיר לעשות פעולת הצלה אף תוך גרימת מוות לאחר, אמורים דווקא כאשר עומדים בפנינו רבים מול יחיד.
לסיכום: א. פעולת הצלת הרבים המצויים בסכנה, תוך גרימת מוות לאדם יחיד, אפשר שיש להתיר. ב. נתינת מורפיום להקלת כאבים לחולה סופני, באופן המקצר את חייו, אסורה.
הכותב – הרב יעקב וינר שליט"א, עומד בראש מוקד רפואה והלכה בארגון יד שרה, אשר נותן מענה בשאלות הלכתיות רפואיות.
