השבוע בטורו הסאטירי של אברומי נויבירט: תיאור התמודדותו בגבורה של בערל בוכנשטיין עם קצב האכילה והבזקי הפלאש בחתונות אנ"ש

עונת החתונות בעיצומה. זו העת בה יוצאין אנ"ש ומרקדין אצל שמחת מכריהם. והגם שישנם טיפוסים שעונה זו לנטל עבורם, כשעליהם לכתת רגליהם מאולם אחד למשנהו להושיט יד ולאחל ברכות לראש משביר שבקושי החליפו עמו מילה, ורק משום שנמנה על אותו חוג ועדה נאלצים הם להעמיד פנים, לחייך, לבצע שבע הקפות סביב החתן המיוזע ולדקלם את מיטב האיחולים הסדורים על לשונם מעשה רוקם ומצוות אנשים מלומדה.

אך אין זה המצב כשמדובר בבערל בוכנשטיין. אצלו, עונת החתונות היא מקור חיותו ושיא פריחתו. נקט בוכנשטיין האי מנהגא בידו להקדיש לילותיו ומרצו בהפגנת נוכחות בחתונת כל מכר וידיד, מכר של ידיד, ושכן של קרוב מכלי שני ושלישי ומהיכרות קלושה ככל שתהיה. והיות ועונת החתונות היא פרוייקט אישי עבורו, על כן השקיע לצורך הענין יומן ייעודי בפורמט כיס בו נרשמים תאריך האירוע ומיקומו.

מידי יום בשובו מעמל מלאכתו ועובר סמוך לתיבת הדואר מפנה את ראשו אליה בערגה, לראות אם הגיעה הזמנת כרומו לאירוע כלולות וכיוצא בזה. ובהגיע יום ומשאלתו מתגשמת, ממהר הוא לתייק ביומנו תאריך ומיקום, נכנס לביתו בצעדים מתרוננים ויושב לצד פינכת התבשיל שהקדיחה בעבורו עקרת ביתו. והוא בוחש ובוהה, הדק היטב, בחיש ומגבל ולא טעים מידי.

כששואלת אותו דביתהו אמאי לא אכיל מר, וכי יומא דתעניתא האי יומא, שתיק בערל. ומה יענה אבתרה, האם יגלה את צפונות לבו כי בערב זה מתקיימת השמחה גדולה בארמונות פרידברג שם יחתן העסקן הדגול מאנ"ש – שלוימע זלמן פלינקער – את אשר זעליג בכורו עב"ג ב"ר שמעיה וולפוביטש, ועל כן אין ברצונו לבזבז דרכו לשם באיצטומכא מלאה בעת שהוא רואה זאת כחובה קדושה להיות נוכח שם על בטן ריקה לשמוח בשמחת רעים, ולו מפני שכבר נהנה אי אילו פעמים משרותי עסקנותו היעילים של פלינקער.

לעת ערב מגיע בוכנשטיין לאולם, לבוש במיטב המחלצות ופוסע מעדנות לבר הצ'ולנט. באדישות מעושה נוטל צלחת זעירת מימדים מהערימה, ותחת שפמו מגדף בלהט את בעלי האולם המושחתים – מארה על ראשם, שהציבו על השולחן לחוסר תועלת המוזמנים – ערימת צלחות בנפח מיקרוסקופי שאין בהם בכדי למיתב דעתיה דבר נש.

ממרפק בוכנשטיין אי אילו אורחים רעבים המתגודדין באיזור החמין, תופס את המצקת ושואב מלא חפניה מהתבשיל המעלה עשן כקיטור הכבשן. כיון שדלה פעם אחת, נתמלאה פנכתו עד לשפתה ושוב לא עלתה בידו להוסיף עוד כרוחב נפשו וכמחצית תאוותו. משום כך מושיט ידו מעשה אומן ונוטל מן המגש הסמוך פיסת קארטאפי"ל קוג"ל ומושיבה על גבי הר הגעש הקטן והמבעבע שבצלחתו.

עושה בוכנשטיין דרכו לקרן זוית בה יוכל להביא את תכולת צלחתו לידי תיקון גמור, ומחל במלאכת 'לעדן בדשן נפשו', רגע כמימריה והוא כבר עורך את סיום המצקת ומותיר צלחתו נקיה כבשנת בצורת. דא עקא שעדיין לא נתקררה דעתו מפרק א', וכיוון שנשתוקק לפרק ב', נתקף בוכנשטיין בפחד מצמית פן תקלט דמותו במאשי"ן יורה הגיצין דמתקרי פאטאגרפי' קאמר"ה, ומשום מעשה שהיה:

היה זה בחתונת בתו של הנגיד ר' זונדל, ראש הקהל דק"ק אניואפסיעויד יצ"ו, ובתמונות שהובאו בגמר החתונה במראות הצובאות שבתפוצת האימעיי"ל של אנ"ש, זכה כל העם מקצה לחזות בהחתן חנוך זעקיל ממצטייני ישיבת חזון ישעיהו, אוחז ביד אביו הרב הנגיד והן מרקדין יחדיו בשרעפי קודש ואי שם ברקע נתפס בערל בוכנשטיין בעין העדשה כשהוא יושב על קצה כסאו וממהר לסיים מנתו.

ועוד זאת בדילוג של כמה תמונות נראה שוב החתן היקיר, מקרקר קיר ומרקד עם הר"מ משיעור ג' הרב ירחמיאלזון שליט"א, ושוב נקלט בערל בעדשה בשיעור יותר מכעדשה כשהוא עומד על בהונות רגליו ומושיט מצקת ארוכה מעל כתפו של שלום אייזל השלמייזל, שעמד סמוך ונראה לכור החמין, ומצקתו הנטויה של בוכנשטיין נוטפת רסיסי מור עובר רכות ועכורות של צ'ולנט מעלה הבל, בנסיונו לדלות אי אילו נתחי קישק"ע מלאים זיו ומפיקים נוגה.

בזה עוד לא תם הענין, כי אם בתמונה נוספת בה נראה החתן כשהוא נפנה לישב על כסא שהובא בעבורו למרכז המחול למען ינוח מעמל ריקודו, בעוד חבריו משיבים את רוחו בנענוע כובעיהם המיוזעים ליצירת משב אויר זך וברקע נלכד שוב בוכנשטיין במסגרת הפריי"ם כשהוא מנסה לחלץ פיסת 'לאקש"ן קוג"ל קרועה – מכור מחצבתה בנסיון לאחדה עם חצי המנה שאצלו, וקלונו נתגלה ברבים כשלרוב בושתו הבין כל דרדק בחשבון פשוט שבערל בוכנשטיין בילה לא פחות מכחמש וארבעים מינו"טן במילוי כריסו.
מני אז נשתנה טבעו, ואף אם אמנם עדיין לא נס ליחו ולא כהתה שמחתו בעונת החתונות.

אך צרתו צרה היא וחרדתו חרדה, ועל כן בפקדו את מתחם הבר טומן ידו בצלחת ונוטל אך מן העידית ובעת עבודת האכילה שוקד הוא על מידת הזריזות.

הטור של אברומי נויבירט התפרסם בעיתון 'בקהילה'