האם הוויכוח הוא בין "הרצפה עקומה" לבין "אני עקומה"? או אולי בין לשבת בחוסר מעש ולצפות לגאולה האישית לבין לפעול יותר נכון ולהתאמץ בע"ה להגיע? • הטור של הניה גולדברג, פסיכותרפיסטית לענייני משפחה ושידוכים

כל אדם רוקד את ריקוד חייו בדרכו הוא. אם הריקוד מצליח לו, הוא מרגיש כמה הוא עצמו מוצלח, אך אם הוא רוקד ונופל, הוא נוטה לחשוב שהרצפה עקומה. או במילים אחרות "הרבה אבות להצלחה. הכישלון יתום"

כשבת אומרת "אין הצעות", האם היא מתכוונת שהיא יושבת ומחכה שיציעו לה הצעות, ומשהו לא בסדר במצב שבו אנשים לא מציעים? או אולי היא חושבת ש"אין מספיק בחורים" ולכן לא מגיעות הצעות, או ש"כל הבחורים הטובים תפוסים מגיל 22" ולא נשארו בחורים בעולם בשבילה?

התשובה הפשוטה היא ש"אם לא מציעים לך, אל תמשיכי ותמתיני באפס מעשה, פשוט, תפני את (או הורייך) לשדכנים כדי להזכיר להם שאת קיימת ושיציעו לך". במילים אחרות, אף אחד לא חייב לך שום דבר ואם את מעניינת את עצמך, התחילי לפעול.

בת אחת בת 24 מלאה טענות אל אמא שלה. היא אומרת "אמהות אמורות לדאוג לילדות שלהן ולא שהילדות תדאגנה לעצמן". יש הגיון באמירה הזו, רק שאמהות צריכות לדאוג לבנות שלהן כשהן ילדות. אך אם הן גדלו ואמא אינה דואגת, שתדאגנה לעצמן. יש בטיעון של "אמא אמורה לדאוג" הסתתרות מאחורי חוסר המעש של הבת. בסדר, אמורה אמורה, אך היא לא דואגת, אז את נצמדת לכלל ולא זזה, כי "אמא אמורה"? ונניח שאמא לא מסוגלת לדאוג לך מסיבותיה היא, אז זהו? תישארי בלי שידוך כי "זה לא התפקיד של הבת"? השיח הזה מעלה חשד שהבת עצמה לא מעוניינת או חוששת מלהינשא ולכן היא מסתתרת מאחורי חוסר היוזמה של אמא.

או בת 28 שטוענת שכל הבחורים ברמה נמוכה (ורק היא ברמה גבוהה), ולכן "זו לא אני שלא מוצאת שידוך, זה הם שהם לא מתאימים לי" כלומר: אני בסדר, אבל הם… תמיד הם ותמיד לא אני. הוא שאמרנו, הרצפה עקומה.

ובכלל הטיעון של "כולם ברמה נמוכה" מעלה שאלה, האם ההתנשאות שלה, מטרתה להראות לכולם את המעלה הגדולה שלה? או פשוט לתת הסבר לכך שהיא מציגה מצג של בטחון עצמי, אך באמת היא מרגישה בתוכה קטנה ואומללה ולא ראויה לנישואים?

אך יש גם מצב הפוך.

מול כל אלו שמציגים את "הרצפה העקומה", יש גם בנות שמציגות את ה"אני עקומה" והכוונה לשידוכים שבהם, כל פעם שמורידים את הבת היא מרגישה שדחו אותה כי משהו לא בסדר בה. לא פעם בת אומרת לי "האם אני נורמלית? הייתי רוצה שתגידי לי למה הבחורים מורידים אותי, אולי אני לא נורמלית? או אולי אני עושה דברים לא נכון?

האם ראוי שמישהי תבוא לברר במה היא שוגה בהתנהלות שלה, (בתנאי שהיא לא לוקחת על עצמה רגשי אשמה) כשמטרתה באמת לשפר תיפקוד בשידוך ולנהוג בצורה יותר נכונה? ברור שכן.

האם הוויכוח הוא בין "הרצפה עקומה" לבין "אני עקומה"? או אולי בין לשבת בחוסר מעש ולצפות לגאולה האישית לבין לפעול יותר נכון ולהתאמץ בע"ה להגיע? דעתכם חשובה לנו. כתבו או התקשרו.

הניה גולדברג פסיכותרפיסטית משפחה ושידוכים, בנות הורים זוגות, אישי קבוצתי והרצאות 026424049 [email protected]