טור הזה נכתב תחת הכותרת 'ואפילו בהפרזה'. אך המילים דלהלן - קצת באווירת בין המצרים - לא יהיו על דרך הפרזה / טורו השבועי של אברומי נויבירט

הטור הזה נכתב תחת הכותרת 'ואפילו בהפרזה'. אך המילים דלהלן – קצת באווירת בין המצרים – לא יהיו על דרך הפרזה.

אייזיק שמו. הוא דובר עברית ומתגורר בפלטבוש שבברוקלין. גילוי נאות: מדובר בחבר ותיק שקריאת הטור מסבה לו עונג רב. בפרט העברת הביקורת על נושאי וסגנון הכתיבה עושה לו את השבוע. הפעם, כשיצר איתי קשר הייתה השיחה שונה במקצת.

"תגיד", אמר, "מה העניין בכל המלל שאתה מקשקש בטור שלך, לא עדיף לך שהקוראים ייצאו עם משהו ביד?"

"בהחלט", עניתי. "אני שותל מסרים סמויים אך לא מאכיל אותם בכפית. ולמעשה, נושאי מוסר ותיקון המידות אין מקומם בעיתון שנזרק בסוף לפח יחד עם שאריות הגעפילטע והחמינדע'ס של שבת. ובכל זאת אם יש לך מסר בעל ערך, לחלוק עם הקוראים – 'בי־מיי־געסט'! שתף ואכתוב.

"אשתף, אבל קח בחשבון – הזהיר אייזיק – כי יתכן שמכאן ולהבא ידלגו הקוראים על הטור שלך, כי הדברים עלולים להרתיע אותם".

"אין דבר, בכל מקרה מי שקורא את הטור שלי זה בעיקר אני, ולעתים – גם רעייתי".

סיפר אייזיק:
נתברכתי בכשרון מסויים והתמקצעתי בו עד לרמה של מאסטר, צברתי מוניטין רב וגם זכיתי להערכה רבה בין עמיתי למקצוע. אך למרבה הפלא הדבר לא השפיע כמלוא נימה על סגירת החודש. תמיד הייתי שרוי בדוחק פיננסי וכתוצאה מכך בתסכול מתמיד.
הניגודיות בין הרספקט מהמקצוע לבין המציאות העגומה בשטח, הייתה אירונית למדי. כל מכריי חיו ב'ידיעה' שאני מסודר בחיים. ולמעשה, הקושי הכלכלי ודקדוקי העניות שנכפו עלי כמעט והוציאוני מדעתי. וכיון שהייתי צריך להיות עיוור כדי לא לראות שיש מישהו למעלה שמעכב לי את ההמראה, ואחרי שכבר ניסיתי את כל העצות הפיננסיות שלא הועילו, הגעתי למסקנה שהגיע הזמן לנקוט בצעד רוחני. וכך, בלב כבד אך בהחלטה נחושה קיבלתי על עצמי קבלה, קשה כשאול.
לא עברה שעה משעת ההחלטה וכבר נראו ניצני שינוי. ולא עברו ימים מועטים ודברים החלו להסתדר והמצב הפיננסי התבהר. באותו חודש הרווחתי סכום שלא הכרתי לפני. במקביל הרגשתי כמו יד שמימית שתומכת בי ומחזקת אותי. שערי 'אורות' נפתחו, וכמעט שיכולתי לשמוע את מלאכי עליון אומרים שירה…

אך אין טוב בלא קושי, וקבלה זו שקיבלתי גרמה להרמות גבה ולפרצופים תמהים בסביבתי. והיו גם כאלו שלעגו, אף כי יתכן שזה היה בעיקר בדמיוני.

עברה שנה, ושנתיים, את הקבלה החזקתי בסייעתא דשמיא מבלי להרפות, והרבה דברים השתנו לטובה בחיי. אך פתאום הגיעה תקופה שאין לי איך להגדיר אותה אחרת: נראה שמישהו תפס את צינור הפרנסה וקיפל אותו כמו שמקפלים זרנוק השקיה, והמצב חזר להיות בלתי נסבל.
הכול עבר להתנהל על צד שמאל, לקוחות ביטלו הזמנות עבודה, בעוד שבעצמי עשיתי כל טעות אפשרית עד לרמה של 'כישרון'. המקצוע שאני עוסק בו מצריך יצירתיות, וזו יצאה לחופשה בלתי מוגבלת. חלק מלקוחותיי הפנו עורף, ואת אלו מהם שנשארו, זרקתי בעצמי מכל המדרגות. מטאפורית כמובן. מכיוון שחוסר ההשראה והסבלנות שלי פשוט זעק 'לכו לכל הרוחות ואל תראו פניכם שוב'…

אם חשבתי שזה משהו זמני, התברר שזה היה רק קדימון. המצב הלך מדחי לדחי, מן הפח אל הפחת ומגיהינום לבאר שחת, כשצברתי חובות ע"ג חובות שעשקו ממני כל חלקיק של מנוחת הנפש.

חסד עשה עמי ה' ושלח לי דמות רוחנית שחיזקה אותי באמונה וביטחון. רב מאיר פנים שעודד בלי סוף. וטפטף לתודעה שזה רק ניסיון לראות האם כוונתי גם קצת לשם שמים, או שכל החלטתי הייתה רק כתרופה נגד חובות פיננסיים. בד בבד האזנתי להרבה רבנים ומרצים בענייני אמונה, מה שאפשר לי להחזיק את הראש מעל המים.

בשלב מסוים הייתי כל כך נואש שפניתי למיסטיקן כדי למצוא אצלו עידוד ותחזית אופטימית. הוא קרא בכף ידי כקורא מתוך קפה… כשהוא מונה אחד לאחד את תכונותיי, ומוסיף עליהם רשימת נבואות ערבות לאוזן, עם תאריכי הגשמה קרובים, אלא שכנראה לא היה סנכרון בינו לבין המערכת, והמצב המשיך לחרוק, כשאני מקווה לטוב ומצפה לישועה. זהו. פה למעשה מסתיימים עיקרי הדברים. קבלה צריך לקיים בכל מקרה, גם כשלא הולך כמצופה".

"זהו אייזיק?! אין לך משהו יותר אופטימי לסיים בו?! בכל זאת, שלא נעיק על הקוראים".

"בוודאי שיש 'הפי־אנד' וגם התכוונתי לספר אותו", הצטחק אייזיק. "אז ככה. משמים ראה וריחם המרחם ולא מכבר חזרו העניינים להתבהר. התחלתי לעלות על דרך המלך, ודברים החלו להסתדר על הצד היותר טוב. הצלחתי גם להחזיר חלק מהחובות וחזרתי לפול־ג'וב ובכמה עניינים במקביל. בכל אחד מהם לחוד אני רואה בבהירות נפלאה שיש מי שמושך בחוטים מלמעלה וכשטוב בעיניו והגיעה השעה, מסובב את הסיבות להצלחה".

"חזק ואמץ גיבור החיל", איחלתי לו. "לקבל קבלה קשה ולעמוד בה, שנזכה לכך כולנו. אגב, מה טיבה של אותה קבלה"?

"שמירת העיניים".

"שמירת העיניים?! אוהו! מעורר התפעלות. קבלה נאה, שלא לומר – קשה".

"לא", תיקן אייזיק, "לאמיתו של דבר זו לא 'קבלה', ולא 'מנהג טוב'. אלא לאו מדאורייתא שכולנו מחויבים לשמור, בדיוק כמו שאנו מחויבים שלא לאכול בשר בחלב או 'דבר אחר', וממש כמו הציווי שלא לעשן בשבת. אבל תכל'ס, השקעתי ב'ויתור' אחד שאחרי תקופת הסתגלות הופך לחלק מהבנאדם, וקיבלתי במקום זה הצלחה ואיכות חיים בכל המישורים".
השיחה בינינו נסתיימה והדיה המשיכו להצטלצל באוזני. "אין זו מידת חסידות כלל אלא חובה בסיסית". פחד פחדים! ואם הוא מתמודד עם זה בגבורה בחוצות ברוקלין שהיא לא בדיוק 'מאה שערים'… נמצא אייזיק מחייב את הבני ברקים והירושלמים.

לומר את האמת, פחדתי להעלות את הדברים מעל במה זו. אבל מי יודע, אולי בעבור זה לבד כדאי היה לעשות את הצעד השטותי – לכתוב טור בעיתון.

להערות, הארות וכדו': [email protected]

טורו של אברומי נויבירט מתפרסם בעיתון 'בקהילה'.