הדיון ההלכתי סביב העוף החדש שיובא לארץ מזן הבראקל נמשך. בתום דיון ממושך שנערך בתחילת השבוע בביתו של ראב"ד העדה החרדית, הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, נפסק להלכה כי נכון לעכשיו יש לאסור עוף זה ואין לאכלו שכן לא נמצא מסורת ולפיו יהודים היו אוכלים מעוף הבראקל.
עם זאת, ראב"ד העדה החרדית הבהיר כי אם ימצאו מקום שבו יהודים היו אוכלים עוף זה בפשיטות, יתירו את הבראקל. הגר"מ שטרנבוך אף שלח את העסקנים שיתורו אחר הוכחות ועדויות, ולבדוק אם בדור העבר היו מקומות שבהם פשט המנהג אצל כל בני המדינה לאוכלו כדבר פשוט, ובאם יימצאו עדויות על קיומו של מסורת, ידון בשנית על קבלת עדות להכשיר את העוף.
(בוידאו: הדיון בבית הגר"מ שטרנבוך)
בתוך כך, הרב אברהם חיים, מי שמונה על ידי מרן הגר"ע יוסף זצ"ל וחבר מועצת החכמים הגר"ש בעדני לכהן כרב בטורקיה, סיפר היום: "דיברתי עם החברותא שלי בתורכיה, הוא משמש כראש השוחטים מזה כ-50 שנה ורב בית הכנסת שישלי, באיסטנבול. הוא קיבל מראשי השוחטים שהיו לפניו עד ראשי השוחטים המפורסמים הלא המה מרן הגאון רבי יוסף חזן זצ"ל בעל ספר ה'חקרי לב' ובנו מרן הראשון לציון רבי יוסף דוד חזן זצ"ל בעל ספר 'תורת זבח', אשר ידוע כספר אחד מהיסודיים בשחיטה וטריפות אשר אין סימן בכף החיים שלא הובא כמה וכמה פעמים. וכבר העיד עליו מרן הראשון לציון רבינו עובדיה יוסף זצ"ל שהוא המכריע אצל הספרדים בשחיטה וטריפות, באשר הוא היה גדול הדור לפני כמאה חמישים שנה, וגם ראש השוחטים באיזמיר במשך 40 שנה לפי עדותו".
"הם היו שוחטים ואוכלים את העוף הזה ללא שום חשש. הרי לך שיש בו מסורת. וכן העידו לי התלמידים שלי בג'רבה, שגם שם בכפרים גודלים עופות כאלה ושוחטים אותם ללא חשש, ולא כמו שרצו לומר שעופות אלה גדלו במקומות שלא היו יהודים ולכן אין להם מסורת – ההיפך הוא הנכון. העוף הזה ידוע בשמו בתורכיה, העוף של דניזלי שעד לפני מאה שנה היו שם יהודים בעיר הזאת, והעוף נפוץ בכל מחוזות תורכיה ותוניס ואוכלים אותו ללא חשש".
//www.jdn.co.il/breakingnews/869993
//www.jdn.co.il/video/869827
//www.jdn.co.il/breakingnews/870258
כיצד יודעים אם העוף כשר ומדוע צריכים מסורת?
מאז ומעולם בכל עת שהתגלה עוף מסוג שאינו ידוע, או שייבאו עופות מיבשת ליבשת, התעוררה השאלה אם עוף זה כשר וראוי לעלות על שולחנם של ישראל, או שמא מן העופות הטמאים הוא. כאשר התורה מפרטת את הלכות הכשרות השונים, היא מעניקה לחיות ולבהמות סימנים מדוייקים לפיהם ניתן לדעת אלו כשרות ואלו לא; גם דגים כשרים נוכל למצוא באמצעות ווידוא שיש להם סנפיר וקשקשת. לעומת זאת, התורה לא נותנת לנו סימנים לפיהם נוכל להבדיל בין עופות כשרים ועופות שאינם כאלו. במקום זאת, אנו מקבלים רשימה של עופות טמאים בלבד מהם אנו צריכים להתנזר מאכילה.
את הרשימה אנו מוצאים בספר ויקרא ובספר דברים והיא כוללת את העופות הבאים: נשר, פרס, עזניה, דאה ואיה, עורב, בת יענה, תחמס, שחף, נץ, כוס, שלך, ינשוף, תנשמת, קאת, רחם, חסידה, אנפה, דוכיפת ועטלף. התורה מוסיפה את המילים "למינה" או "למינו" על-מנת להדגיש שלא מדובר רק בעוף אחד אלא במין כולל המכיל עופות רבים.
מדוע בחרה התורה לציין אלו עופות אסורים, ולא אלו עופות מותרים? רבי יהודה מסביר במסכת חולין כי "גלוי וידוע לפני מי שברא והיה העולם שעופות טהורין מרובין על הטמאין, לפיכך מנה הכתוב בטמאין." במילים אחרות, רוב העופות בעולם כשרים ומותרים באכילה, ולכן הפסוק יכל להסתפק ברשימה שחורה של עופות אסורים באכילה. כל מי שלא נכנס לרשימה – כשר.
במדרש מתואר כיצד משה רבינו המחיש את ההלכות לבני ישראל. "היה משה אוחז החיה ומראה להם לישראל ואומר להם: זו תאכלו, וזו לא תאכלו!" ההמחשה כללה גם את העופות הטמאים, כך שהיהודים ידעו בדיוק מה מותר ומה אסור. אבל עם השנים הספקות החלו להתעורר. סביר להניח שעופות רבים לא היו מצויים בארץ ישראל, וכשהיהודים גלו למקומות אחרים וגילו זנים חדשים של עופות הם נמנעו מאכילתם כיוון שהם לא ידעו לזהות אותם כעופות טמאים או לא. אפילו השמות המקובלים כיום בעברית לעופות הם שמות מודרניים בלבד, כך שיתכן והם כלל לא העופות המוזכרים במקרא.
חז"ל, קבעו סימני טהרה לעופות. מעיקר הדין אפשר לקבוע על פי שלשה סימני טהרה אם עוף זה או אחר הוא מן העופות הטהורים, כפי שכתב השולחן ערוך (יו"ד סימן פ"ב סעיף ב´): "יש שלושה סימני טהרה: אצבע יתרה, וזפק, וקורקבנו נקלף ביד". אולם נהגו ישראל שלא לאכול עוף על פי סימני הטהרה בלבד, אלא אם כן בידינו מסורת מאבותינו שעוף זה טהור ונהגו לאכלו (רמ"א יו"ד סימן פ"ב סעיף ג´).
לעופות טמאים יש גם שלושה סימנים: הם דורסים את קורבנותיהם באכזריות; כאשר זורקים לעברם אוכל, הם תופסים אותו בעודו באוויר (בשונה מהעופות הטהורים שמניחים אותו על הקרקע ורק אז אוכלים ממנו); וכשמותחים לפניהם חוט, העופות הטמאים יחלקו את אצבעותיהם בשווה בשני צידי החוט. אך למעשה, אנו לא מסתפקים רק בסימנים ואנו מקפידים לאכול רק עופות שיש לגביהם מסורת כי יהודים אכלו אותם והם עופות כשרים.
מקור למנהג זה אנו מוצאים ברש"י (חולין סב:) המספר כי בתקופת חכמי התלמוד נהגו לאכול עוף מסוים על פי סימני טהרה, ולאחר זמן מה ראו לפתע כי העוף דורס את מאכלו כמנהג העופות הטמאים. או אז התחוור להם כי בדיקת סימני הטהרה לא הייתה תקינה, ומאז התקבל המנהג שאין אוכלים אלא עופות אשר מסורת בידינו כי אבותינו אכלום. מעתה, בכל עת שחכמי ישראל נדרשו להכריע לגבי כשרותם של עופות שלא ידעום עד כה, הם לא הסתפקו בסימני הטהרה שעליו, אלא אף היה עליהם להכריע אם הוא בן מינו של אחד העופות שכבר נהוג לאכלו, ואם הוא נכלל במסורת המקובלת בידינו לגבי העוף שאנו מכירים. או שמא מין אחר הוא, ומאחר שאין בידינו מסורת שהוא טהור – אין להתיר את אכילתו.
אולם גם בדבר המסורת שעליה ביקשו לסמוך – דקדקו גדולי ישראל. כך היה לפני כמאה שנה, כאשר אווזים מזן חדש שמקורו במעמקי רוסיה הגיעו לוורשה, בירת פולין, ובעל ה´אבני נזר´ (שו"ת יו"ד סימן ע"ה) הכריע שאף שנהגו לאכלם במקום אשר ממנו ייבאום לפולין – אין לסמוך על כך, שכן ניתן להסתמך על מסורת רק אם היא התפתחה במקום שבו מתגוררים גם תלמידי חכמים.
האם יש מסורת על תרנגול הודו? תרנגול ההודו יובא לאירופה מיבשת אמריקה. כמובן, הוא לא הגיע מאמריקה עם מסורת כלשהי, שהרי באותה העת לא הייתה באמריקה קהילה יהודית. בספרי הפוסקים מצוין כי לא ידוע בבירור על סמך מה התפשט המנהג להתיר את אכילתו, אך מאחר שזו המציאות – דנו הפוסקים אם אמנם ראוי לעשות כן. הנצי"ב מוולוז´ין (שו"ת ´משיב דבר´ חלק ב´ סימן כ"ב) שדן גם הוא בנושא, כותב, כי למרות מנהגנו שאין אנו אוכלים עופות שאין לגביהם מסורת – מנהג זה מתייחס לגבי עופות חדשים בלבד, שקבלנו עלינו שלא להחליט על דעת עצמנו על אודות כשרותם. אולם לא קיבלנו על עצמנו להפסיק לאכול עופות שכבר נהוג לאכלם – רק משום שאין עליהם מסורת.
יצוין, כי גם תרנגול הודו, ישנם רבים המקפידים עד היום שלא לאוכלה, ביניהם משפחות המיוחסות לצאצאי השל"ה שאסר את אכילת תרנגול ההודו, כמו גם רבים מחסידי ברסלב ועוד. אחד מהבכירים בעולם הכשרות, עימו נעזרנו לעריכת כתבה זו, העריך כי גורלו של עוף הבראקלי יהיה כגורל התרנגול הודו. יהיו שיאכלו ויסתמכו על המתירים, יהיו שיימנעו מאכילתו כדעת האוסרים.
הרב מוצפי התיר
והרב לנדא אסר
כח דהיתרא עדיף