גלגל הצללה: כך תעשו חסד על הדרך / שמחה פשיטיק

היה זה עוד אחד מן הימים הלוהטים, אשר בהם אנשים מהוגנים אינם משים מקרב ביתם הממוזג, כי אם לצורך גדול ודוחק. הרחוב דמה אותה שעה למאפיית מצות חבורה של ערבי פסחים, והצועדים בו נדמו כאותו שִׁיבֶּער הניצב בקרבת התנור הבוער ופניו סמוקות כעגבנייה בשלה שבא זמנה. פינחס נמנה אמנם על האנשים המהוגנים, ההוגנים כהוגן, העוגנים כעוגן בים הסטנדרטיות, אך למרות כל זאת הילך פינחס בחוצות עירו הצלויה. תתמהו: אם פינחס זה שאנו עוסקים בו איש נורמלי הוא, מדוע זה מטייל הוא שלא להנאתו כחום היום? אל דאגה, יש בציקלון תירוציו סיבה מספקת לכך. שכן נצרך פינחס לילך חיש מהרה אל הבנק, לסדר עניין נחוץ, דחוף ובהול. שעת סגירת הבנק קרבה ובאה, ופינחס מוכרח היה להספיק להיכנס בשעריו טרם יינעלו. בעודו פוסע תחת החמה הקופחת ויוקדת על קדקודו, הביט פינחס אל עבר הכביש והרכבים שחלפו על אספלטו הרותח. 'למה אף אחד מהם לא יכול להציע לי טרמפ?' הרהר בתרעומת. 'אפילו מאתיים מטר שייקחו אותי, וזה כבר יעזור לי. אני אנוח קצת במזגן של הרכב, ויינצל לחצי דקה מהחום המתיש הזה'. הזיעה לא התחשבה ברצונותיו, והמשיכה בגלישתה המתמדת במורד הגוף. 'הנה למשל השברולט הלבנה הזו, לא הייתי מתנגד לנסוע בה לכמה דקות. מה גם, שהנהג נראה מאנ"ש והוא נוסע בכיוון שלי, אז למה הוא לא יכול להציע לי להיכנס? אני אמנם לא אבקש, אבל הוא מצדו צריך להציע'. כך סובר פינחס. צעידה של שלוש דקות נוספות, הובילה להתלהטות חומו של פינחס עד לחשש סכנת נפשות. כשהגיע לרמזור, הוא ממש שמח לעמוד ולפוש קמעא בצל המועט שהתנחל שם על המדרכה. בעוד הוא עומד ומביט בעיניים ממוצמצות באיש האדום שברמזור, שיער פינחס השערה כלשהי: 'כנראה שאני נראה ממש כמוהו, אדום לגמרי. נס שאני לא רואה את עצמי…' והנה, מגיחה משמאלו מכונית מוכרת. השברולט הלבנה, שאל תוכה ביקש קודם להיכנס, חלפה ביעף אל מול פניו האדומות והנדהמות. מן הסתם התעכבה המכונית באחד הצמתים הקודמים, וכעת עברה לידו בהתעלמות מוחלטת. 'איזו מן התנהגות זו?!' התרעם שוב פינחס. 'ומבשרך לא תתעלם אומר הפסוק', ציטט. בלית לו ברירה, המשיך פינחס בדרכו הדביקה ועמוסת השמש. משום שראה כי השעה מתאחרת והזמן זולג בחופשיות ומתאדה עם החום, על כן נאחז בלחץ דחוק ולא מודחק. האיץ אפוא את פסיעותיו והרחיבן עד מלוא יכולת גמישותו. סופו של מירוץ נגד השעון ומחוגיו, שהגיע פינחס אל דלתות הזכוכית, משך בידית המוכספת, וגילה לתדהמתו כי הללו נעולות. הדביק פינחס את פניו המיוזעות אל הזגוגיות והביט בנעשה בבנק פנימה. כשקלט פרצוף מוכר, אזל הדם מפניו ושוב הציף אותן בלהט. נהג השברולט דלעיל שוטט שם בין הפקידים וביצע פעולות בנקאיות לפה ולשם, מצחו יבש. 'פספסתי את שעת הסגירה בכמה דקות', רגן פינחס בלבב פנימה. 'אם הוא רק היה מקפיץ אותי לפה, הכל היה נראה אחרת. חבל מאוד. הוא ממילא נסע לכאן, אז למה הוא לא יכול היה לקחת אותי? איך הוא יכול לראות יהודי נמס בחום ולא להכניס אותו לרכב?' ותמיהתו נותרה שם באוויר עד היום הזה.