כולנו נעמוד שם בראש השנה. כולנו נקבל את מלכות ה', אך האם נדע לפעול מה שצריך ועדיין להאמין בכל מה שיתרחש עימנו בשידוכים ובכל דבר, שזה מה שה' רצה? • הטור של הניה גולדברג, פסיכותרפיסטית לענייני משפחה ושידוכים

ראש השנה מתקרב בצעדי ענק. אנחנו חולמים קצת אך הוא מתקרב. עוד מעט נעמוד לפני ה' ונמליך אותו עלינו ועל חיינו ועל כל השידוכים שאנחנו משתדלים בהם בכוחות רבים. האמנם אנחנו ממליכים את הקב"ה על השידוכים שלנו? האם באמת אנחנו מפנים לו את המקום שבו אנו מאמינים שהוא ורק הוא זה שעושה באמת את השידוך?

האם אין זה רק מלל ומחשבה שאנו מרגיעים בה את עצמנו כשבשטח אנחנו נושאים על כתפנו הכל, אם יצא שידוך אז זה כמובן בזכותנו, כי אנחנו מאד חכמים ויודעים ואם לא יצא, אנחנו נופלים לאכזבה נוראה כאילו שהכל היה תלוי בנו ואין בלתנו?

בדיבורים אנחנו מצקצקים בלשוננו "חבל, אך הכל משמים" ובפועל אנחנו אוכלים את עצמנו ומחליטים שבפעם הבאה נגביר את מאמצינו כי הכל הרי תלוי רק בנו?

לפעמים אנחנו "היוזמתיים" שפועלים ומשקיעים כוחות. ולפעמים יש בינינו את "אנחנו" הפסיביים, שמרימים עיניים לשמים אך לא עושים. בדיבורים אומרים: הכל משמים, או בלשון העם "אם ה' רוצה גם מטאטא יורה" ובפועל לא באמת נותנים את הדעת לפעול. רק יושבים ומחכים שהקב"ה ינחית את השידוך משמים. "אנחנו" האלו או "אנחנו" האלו, מגזימים כל אחד לכיוונו. המשקיעים הרבה ומדברים אמונה, או המשקיעים מעט וגם הם עם אמונה, כולנו צריכים לקבל זאת שהשידוך משמים, ומה שה' ירצה יהיה, אך כל אחד חייב לבחון את עצמו ולדרוש מעצמו איזון נכון בהשתדלות ובמעשים. אף אחד לא יכול לחשוב במקומו.

דוגמאות:

בת שהתפיסה של הוריה היתה "אם היא רוצה להשתדך שתדאג לעצמה", כלומר: אנחנו אוהבים אותה ודואגים לה ברמה של השתתפות בדאגה. המעשים – עליה. אם היא מחליטה שהיא רוצה לפעול, שתפעל. ניתן לה גיבוי של אכפתיות ואהבה. זהו. הבת מצאה שידוך והתחתנה. הכל היא דאגה בעצמה. רק שהיו דברים שהיא נזקקה בהם לסמכות ההורית שלא ניתנו לה. לא כי מישהו רע, אלא כי זו התפיסה. התוצאה: כעבור מספר חודשים התברר שיש לבחור קשיים באישיות (שבעל נסיון היה יכול לשים לב מלכתחילה) והחבילה התפרקה. אי אפשר להגיד שמישהו אשם, והחבילה יכולה להתפרק גם אם היו הורים סמכותיים, אך האם היתה לה אפשרות לקבל ליווי ותמיכה בשידוך שלה אולי ממישהו אחר? או שכן או שלא. ההורים אומרים: "מה לעשות נפלה עלינו צרה צרורה משמים" הבת אומרת: "הכל משמים שהצלחתי להחלץ" ומצד שני "הייתי צריכה לעבור מה שעברתי בשביל לגדול מהקושי."

יש בנות שהשידוך שלהן מתעכב כי יש ניגודי תפיסות בין הבת להורים. האם ההורים עוקבים אחר כל תגובה ותגובה שלה והיא מרגישה מעט "חנוקה"? האם היא מרגישה שהם לוקחים את כל האחריות עליהם בלי לאפשר לה מרחב שבו היא צריכה קצת לחשוב בעצמה ולהיות שותפה בהחלטה? מנהג העולם הוא שבת צעירה סומכת בכל עליהם ויודעת שכשהם לוקחים את מלוא האחריות, היא יכולה לישון בשקט, אך בת מעוכבת מספר שנים, יש לה כבר מחשבות משלה, ואולי כדאי לשמוע גם אותה.

סמכות הורית מאפשרת מדי או שמה גבולות מדי, טוב שתיבחן כדי שהמשודכים והוריהם ירגישו טוב ושלמים עם השידוך.

כולנו נעמוד שם בראש השנה. כולנו נקבל את מלכות ה', אך האם נדע לפעול מה שצריך ועדיין להאמין בכל מה שיתרחש עימנו בשידוכים ובכל דבר, שזה מה שה' רצה?

הניה גולדברג פסיכותרפיסטית משפחה ושידוכים, בנות הורים זוגות, אישי קבוצתי והרצאות 026424049 [email protected]