הסופר שמחה פשיטיק מגיש בפניכם מקבץ אנקדוטות שהמכנה המשותף להן הוא אחד – חוסר פרגון לזולת וניחום עצמי שמנסה להרגיע את רגש הקנאה. זהו נושא שחשוב לעבוד עליו ולתקן את עצמנו

ביום-יום דָוִידְ'ל אינו לן באוהלה של תורה, כי אם יושב בו – באוהל/כולל – ולומד ברצף ובהתמדה, מבלי ללון, לנום, לישון, להירדם, ואף לא להתנמנם. רק יושב ולומד בחשק גדול. אשר על כן, תמהו כולם בראותם שמקומו נפקד, וספסלו נותר מרוקן מכל שמץ של דָוִידְ'ל. הוא איננו.

בירורים ונבירות פה ושם הניבו את המידע דלהלן: דָוִידְ'ל נקרא לעמוד בראש מוסדות הקהילה ולנהלם. לא פחות ולא יותר. ותצאנה עיני כולם מחוריהן, יען כי נתקנאו בו עד למאוד-מאוד, ויאמרו הכל איש לרעהו:"פְּשְׁשְׁשְׁ, מעניין איך הוא הגיע לזה. בטח הייתה לו פרוטקציה".

אך כעבור יממה של חקירה מאומצת הגיע בדל נוסף של מידע, שכיבה את סיגריית הקנאה הבוערת: דָוִידְ'ל ינהל את המוסדות רק עד לשובו של המנהל הוותיק מחופשתו בחוץ לארץ, כלומר – רק שבוע אחד.

ויפטירו כולם בביטול: "נו, טוב. הוא מנהל, א-ב-ל זה רק לשבוע אחד. מה זה כבר שווה…"

***

אגודת המרעים שנטשה זה עתה את ביתו של יוֹסֶפְ'ל, הייתה נסערת ונלהבת. הם סיימו כעת לשבת במחיצת חברם משכבר הימים השבועות והחודשים, בסוֹפְסִידֶה (ובתרגום לעברית: סוף-סעודה) שערך הלה לרגל שמחת הולדת בתו בשעה טובה ולמזל טוב. הסוֹפְסִידֶה הייתה סעודה בפני עצמה, והוגשו בה מַטְעמים מִטְעמים שונים, והיו שאף טענו בגוזמא שהיו בה ברבורים ושֹליו.

השיחה נסובה באותן דקות של יציאה איטית מדלת הבניין, סביב מחיר הדירה של יוֹסֶפְ'ל. שחו אודות רחבוּת ידיה, אודות מיקומה המעולה, ואודות חדשנותה המפוארת. מכיוון ואותו היום שבת היה, על כן הומרו השקלים בחלות. וכך התעופפו להן באוויר מיליוני חלות, ומאות אלפי בִּילְקֶעס ריחפו סביבן. זה אומר בכה וזה משיב בכה, הלה מפריח כך ורעהו מפריך בכך. כן היה הדבר, עד אשר הגיעה החבורה אל צומת הדרכים בו היה עליה להתפצל.

ברגע האחרון טרם פרישתם ופרידתם, נזכר אחד מהם בפרט חשוב שכעת נפל במוחו כאסימון עקשן: "שמעתי ממקור מוסמך, שיש ליוֹסֶפְ'ל משכנתא גדולה ועצומה, כמו מאפיה שלמה של חלות".

ויענו כולם ויאמרו: "אכן נודע הדבר. בית יקר אמנם, א-ב-ל מה זה שווה אם המשכתנא ענקית…"

***

איציק'ל לא נמנה מעולם על הגאונים ואף לא שאף לכך. טוב לו בחייו הפשטניים ונטולי התחרות שניטשת על כתר החכמה. יהודי טוב הוא איציק'ל: קם, מתפלל, לומד דף היומי, יוצא לעמל יומו, חוזר, מתפלל, נח, משתתף בשיעור נוסף, מתפלל, וחוזר חלילה. הוא אינו מתיימר לטפס אל הצמרת, אלא מסתפק במקומו הקבוע אי-שם באמצע הגזע, קרוב יותר לשורשים.

בעקבות זאת, השתוממו מכריו לשמע הידיעה כי איציק'ל קוּדם לתפקיד בכיר ביותר, מה שמחליף ומכפיל את משכורתו עשרת מונים ומשדרג את מעמדו בכפלים.

לא זמן רב ארכה השתוממותם, ועיניהם הצרות בהצלחתו התרחבו לגודלן הטבעי. מה שמועה שמעו ונרגעו? יודע דבר שח בחשאי ובארשת רחמנות כי "לאיציק'ל יש שני ילדים פגועי מוח, השם ירחם".

צקצקו כולם בלשונם ומלמלו: "אוי, שהשם ישמור. המשכורת מנופחת, א-ב-ל מה שווה המשכורת, אם זהו המצב".

***
מאז ומתמיד חיבב לֶייזֶרְ'ל לשייט בעולם הפרסום והשיווק. כבר מימי בחרותו הצעירים הרבה לדוש עד דק כל פרסומת שהיא, קטנה כגדולה, מוצלחת ושאינה כזו, צבעונית או שחורה-לבנה, וכן הלאה. היה לֶייזֶרְ'ל מתעניין בענף, ושאיפתו הייתה להיתלות באילן גדול בשוק הפרסום.

כשעדיין לא מלאו ללֶייזֶרְ'ל שני עשורים, הופץ סְקוּפּ מרעיש בקרב ידידיו: לֶייזֶרְ'ל הוא זה שאחראי על הפרסומות האחרונות של ארגון "חסדי חסדיאל".

ותגעש נפש מכריו בקרביהם ההומים, ותרעש ותרעד בחלחלה של פליאה בלתי מפרגנת: הכיצד זה זכה לֶייזֶרְ'ל לתחוב עצמו לארגון כה ידוע ומכובד? מדוע לא הצלחנו אנו להעפיל לפסגות כה רמות ונישאות ו מ כ ו ב ד ו ת ? אַה?

ושוב חלף שבוע מורט נוצות-לב, שבוע שבו שוחחו הכל בדבר הקופירייטר הצעיר שצנח לעולם הפרסום, ודנו עוד ועוד האם הפרסומת שהפיק, כולל הטִיזֶר המקדים לה, היו אכן ראויים לשבח, או שמא – והלוואי – הם לא היו מי-יודע-מה.

כך היו דנים ומפרשנים, ובזווית העין ישבה לה טיפת קנאה. עד אשר הופרח סְקוּפּ מסעיר מצד אחד, אך מנחם מצד שני: לֶייזֶרְ'ל עושה את עבודתו בהתנדבות, ללא כל תמורה כספית.

וינפנפו המכרים בכפות ידיהם, וייאנחו בהקלה: "טוב, בסדר. הוא יצר להם פרסומת. א-ב-ל הוא לא מקבל כסף, אז מה זה שווה…"