הם כולם שחקנים. כולם. אברומי נויבירט בטורו השבועי כותב על הצד השני של חוש ה'משחק' וכשרון העמדת הפנים

הגיע הזמן לומר את האמת. הם פשוט שחקנים. הם, כלומר כל הכותבים למיניהם. צר לי לפוצץ את הבועה, אבל כותב טור הוא לא באמת אינטליגנט כמו שזה נראה. כשמושך בעט משתמש, נניח, במשפט נוצץ כמו: "הערכאה השיפוטית העליונה נוקטת בגישה טריבונלית של דיסקרמינציה סיסטמטית רציפה ומניפולטיבית". הוא התכוון בעצם לספר לכם ש"בבית המשפט העליון יושבים חבורת נבלות, שמרגישים שהמדינה רשומה על שמם בטאבו, והם יורדים לחיי כל האזרחים נחותי הגזע החיים באשליה שבהצבעתם אחת לשלוש שנים בקלפי הם באמת בוחרים ראש ממשלה". אלא שאם הכותב יתבטא כך, מהר מאוד הוא יקבל מכתב פיטורין. אשר על כן הוא עובר למצב של פוזה. ניגש למילון העברי־עברי הקרוב לאיזור מגוריו ומחפש חלופות מרשימות למילים מאוד פשוטות.

וכך ידווח על "פעולת הזרוע המבצעת האחראית על ביטחון האזרחים שיצאה מכלל שליטה וזלגה למעשים ברוטאליים". במקום לדווח כמו בנאדם מן היישוב על "חיות אדם רפי שכל ובעלי זרוע שמצאו באופן טבעי את המשטרה המסואבת כחממה מתאימה לממש בה את נטייתם הסדיסטית והאנטישמית". אך כמובן, זה לא פוליטיקלי קורקט. חובה לשמור על פאסון ועל שיח תקין.

כל אחד יודע לנצל את כשרון המשחק בתחומו. גם כותב השורות אינו יוצא מכלל זה. הנה למשל השבוע יצרו איתי קשר ממערכת העיתון בהצעה נדיבה להכפיל ולשלש לי את שכר הכתיבה בנוסף לכרטיס לאומן – מלון חושן – וחזרה, פלוס סוכת קרח מסתובבת על סיפונה של אוניית קרוז למשך שבעת ימי חג הסוכות הבעל"ט, בגלל רמת הפופולריות של טור זה – סירבתי בנימוס ובנימוק שדי לי בקב חרובין ובמשכורתי הצנועה, ושעיקר כוונתי לתועלת הקוראים. על כן הריני מוסר מודעה: שיקרתי.

ככה זה. כדור הארץ זרוע שחקנים לרוב. העולם הוא במה והאדם הוא שחקן בחצי משרה.

הערת המערכת:
המילים נכתבו על דעתו של הכותב ועל אחריותו בלבד.

הערת הכותב:
קשקוש! גם 'הערת מערכת' עשויה להיות אשליה וכסות עינים לכותב מוג הלב שמסתתר מאחוריה. ובכל אופן, גם לכל הנכתב לעיל יש להתייחס בזהירות הנדרשת. בכל מקרה של פגיעה, יש לשטוף בהרבה מים ולפנות לרופא המטפל.

מעמידים פניהם בזכרון קדוש

כידוע, לכל מידה רעה יש את הצד הטוב, ולכל ענין שלילי יש מקום ראוי בעולמו של יהודי. כמו שמייחסים לאחד הצדיקים מדורות עברו את האמירה: היכן מצינו אפקורסות במובנה החיובי. כשיהודי רואה חבר הזקוק לעזרה, לא יאמר 'יעזרוהו משמים' אלא יפשיל שרוול ויאמר לעצמו, 'אם אני לא אעזור, אף אחד אחר לא יעזור לו'. כך גם בענין ההתחזות והעמדת הפנים. אם זאנויל פוגש בשמער'ל ואין לו לשמערל סבלנות לטרחנותו ובכל זאת מקדיש דקה והוא 'מתחזה' ומצהיב פניו באקט של חסד כדי שההוא לא יחוש כלא רצוי, הרי זה הצד היפה של המשחק. ואם געציל עלב בבער'ל והצית לו את כל הפיוזים. והוא כובש את כעסו בקרבו, מעמיד פנים שלוות ומכוון לבו לשמים ולא כדי להראות טוב בעיני הבריות, הרי זו תקרא עבודת המידות.

ובנימת ימי התשובה, כמובא בספרים שמי שאינו מסוגל להזיל דמעה בעת התפילה ולבו שדוף כחציר יבש ומוחו פזור כרוח נושבת – שיתן קולו כאילו הוא בוכה. כי אחר הפעולה נמשך הלב לכוונה ואולי אף לדמעות. למותר לציין שבכי יכול להתבטא גם בצורה אילמת. ואין כל עניין להגביר קולו בבכי ולגרום למתפלל הסמוך למבוכה במקרה הטוב, לבלבל את מחשבתו במקרה הגרוע, או לגרום לו להתפרצות צחוק במקרה היותר גרוע.

וכן על זו הדרך בתפילות הבלתי רשמיות הנאמרות כל אחד בלשונו ובשפת אמו. לעתים צריך 'להעמיד פנים' ו'להתניע' בדיבור גם כשהמילים מנותקות מהלב, כאמצעי יעיל לתפילה קולחת.

בהזדמנות זו אבקש מחילה מזאנויל ובער'ל, געציל ושמער'ל שאני נוהג מידי פעם לחשוף קלונם מעל גבי שורות אלו, כוונתי רק לטובה. והשימוש בהם רק כמשל למליצה.

גמר חתימה טובה

להערות: [email protected]

טור זה התפרסם בעיתון 'בקהילה'.