למעלה מן הזמן
מידי יום ביומו ישב על כסאו שעות ארוכות, מפנה לבו לכל יהודי כי יבוא. בשעה ארבע אחה"צ לערך נכנס בשערי ה"שלום-שטוּבּ". צירי הדלת נעו ברצף. איש אחר איש באו לפניו, וכל אחד מביא עמו את משאו האישי. במשך שעות ארוכות, שהגיעו לכדי שש או שבע שעות ויותר, האזין בקשב ובריכוז לצרכיהם של בני ישראל – ולא זז ממקומו עד שקיבל את אחרון משחרי פניו והשיב רוחו ברחימותא ובהסברת פנים, כמו זה עתה עלה השחר והוא הראשון הנכנס עמו בשיג ושיח. זאת, גם כשהעיד כרטיס-מספרו של הלה כי הוא הנכנס השלוש-מאות-ו… (!).
וכמה היה שונה מראהו, כאשר פנה לצאת לביתו, מכפי שנראה מקודם בעת שהגיע: "ובא הכהן… ושב הכהן…". עכשיו ראוהו שפוף קומה, פניו קודרים, כולו שבור ורצוץ מרוב עגמת-נפש על צרותיהם וסבלותיהם של ישראל. בקושי רב עלה בידו להחזיק במעקה ולטפס במדרגות המוליכות אל מעונו, מרוב חולשה ותשות כח.
היתה לי דמעתי לחם
עוד יסופר: יום אחד נכנס אצלו יהודי ובשורה טובה בפיו, נולד לו בן. נתמלא רבינו שמחה וחדוה יותר מן הרגיל. הושיט לאיש יין טוב, ואף הוסיף להעניק לו פירות ומיני מתיקה לכבוד השמחה. משראה כי אינו מסתדר עם השפע שהרעיף עליו, קם והביא לו שקית ואף סייע בידו לארוז את הכל. כשיצא האיש מן החדר פנה לגבאי והגיד כי חושש שמא חלה טעות כלשהי, שכן הרבי שש עמו כאילו היה זה בן ראשון לאחר שנות ציפיה ארוכות, בזמן שבאמת מדובר בבנו הרביעי במספר, ואין כאן שמחה בלתי שגרתית.
בשמוע רבינו מר' חנינא את תגובת האיש, נענה ואמר: "אומר לך, הגיעו כאן לפניו עשרים ותשעה יהודים עם 'קוויטל'ך', אחד אחרי השני. כולם מלאי צרות ומכאובים. הרגשתי נורא. מי מסוגל להכיל ים כזה של צרות… והנה בא זה ובישר על שמחה, היפלא כי רחב לבבי".
יום אחד כשנתקל בפתקא שהיו רשומים בה ענינים רגישים, העיר דרך אגב שיש לשרפה באש מטעמי זהירות, ובנשימה אחת הוסיף: "בעצם ראוי לשרוף את כל ה'קוויטל'ך', את כל הצרות, לבער מן העולם את כל הסבל והיסורים של בני ישראל, שלא יהיו עוד…".
מנדד שינה מעיניו בצרת הכלל והפרט
בהגיעו פעם לבדיקה אצל פרופ' המומחה לרפואת עינים, הבחין הרופא כי סובל רבינו מחוסר שינה ועיניו אדומות. פתח ושאלו שמא מעיק עליו דבר מה הטורד את מנוחת נפשו ואינו מניח לו לישון. ענהו רבינו: "פשיטא, הרי זה עידן ועידנים שנושא אנכי בעול הציבור, כל כך הרבה אנשים עמוסים על כתפי עם מצוקותיהם, ומחמת כן תידד שנתי מעיני לילות רבים".
ניסה הפרופ' לשכנעו כי חובה מוטלת עליו לעשות דבר מה בענין, ואמר בשפתו: "וכי זו 'תכלית' היא, הרי הרבי חייב לדאוג לעצמו ולישון יותר". הגיב על כך רבינו בסערת רוח: "אגיד לך 'תכלית' מהי. כל תינוק מרגע היוולדו מקבל בשפע את כל הדרוש לו, מאכילים אותו, סכים ורוחצים את גופו, הכל מפזזים סביבו וטורחים למענו והוא מוטל בעריסה ומדמה בבטחה שכל הסובב אותו נועד לספק את צרכיו. אולם משגדל ועומד על דעתו, מגיע רגע שבו מתחיל לחפש מה הוא יכול לעשות בשביל אחרים, מה יש ביכולתו להעניק לזולתו. מתחיל אפוא לחשוב על צרכי האחר ולדרוש בטובתו. זו 'תכלית' היא, לשמה נברא האדם. לעשות טוב. לדבוק במידות בורא העולם. להיטיב עם הבריות – זו התכלית".
להחיות לב
כל אמירה ואימרה שלו הפיחה בשומעים רוח חיים ונשמה חדשה. תמיד ריחפה על קצה לשונו המילה המרגיעה, אשר בה שָׁכַן את דכא ושפל רוח, להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים (ע"פ ישעיה נז, טו).
מעשה בבחור עול-ימים, מדוכא ביסורים, סגי נהור רח"ל בשתי עיניו וסובל מחלאים נוספים, אך לא נשבר ברוחו והשתדל להיות שרוי בשמחה תמיד. יום אחד בא לקודש פנימה, כאשר מלווהו הממתין בפתח, משתאה לשמוע באלו מילים בוחר הרבי לחזק את האומלל, כמה היטיב לעודד את רוחו בקראו אליו: "צבא הקב"ה הוא אדיר. המוני חיילים יש בו. מכל סוג ומכל מין. אבל חייל כמותך ("אזא זעלנער ווי דיר") אין לו יותר".
בין כסה לעשור ניצב בחדרו של רבינו חסיד זקן שהרופאים אסרו עליו בשל מצבו הבריאותי לצום ביום הכיפורים. הלה לא היה מסוגל להשלים עם הגזירה, וסבר להמרות את פיהם, אך רבינו האיר את עיניו: "הלוא בעיקר חפץ הקב"ה בלב נשבר, וכבר יש לך… לא תצום ביום כיפור זה, ותוכל לצום עוד הרבה ימי-כיפורים".
השתתפות אשר כולה לב
הוא היה אומר: "כשמרבים בשמחה ובאהבת רעים מתוך אחדות, מונעים בזה עגמת נפש מחלאים ומיחושים". ומרגלא בפומיה הדברים אשר רשם זקנו בעל "חידושי הרי"מ" זי"ע בהזמנה לנישואי נכדו ה"שפת-אמת" זי"ע, שהוקבע בישראל המנהג לשמוח יחד בשמחות הזולת, "כדי ליטע אהבה ואחוה בלב כל אחד, להרגיל עצמו להיות שמח בשמחת וטובת חבירו, לקיים מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'".
בדרך צחות הגיד פעם: הנה אמרו חז"ל (נדרים לט:) המבקר את החולה נוטל אחד משישים מחליו, מדה טובה מרובה שהמשתתף עם הזולת בשמחתו מתקיים בו 'סומכוס (=מלשון שמחות) אמר יחלוקו'…
כוחם של הורים
מעשה שהיה באברך אשר הגיע לירושלים לעשות את יום הכיפורים במחיצת קדשו של רבינו, בעוד שבני משפחתו שהו בבלגיה. ממש טרם התקדש החג, התקשרו בני המשפחה אל בית רבינו להזכיר בבהלה כי בנם התינוק נפל מן החלון אל החצר ומצבו קשה רח"ל. באותה עת הורה הרבי שלא לספר לאברך מאומה, כדי שיעבור עליו החג בשלוות נפש, והוסיף לומר: "ראוי אמנם שהאבא יתפלל על בנו, וכאן נחסר דבר זה, אולם אני אתפלל עליו במקומו". ואכן שמו של הילד רשום היה על פתק שהיה לנגד עיני רבינו במשך אותו יום הכיפורים.
מפרק "המנחם הגדול בדורו"
אנכי אנחמכם
בכל פעם שהגיע אל בית האבל ר"ל, היתה דמותו ממחישה את לבבו הנשבר בצער האבלים. הדבר השתקף גם בצורתו החיצונית: יושב היה כפוף, קומתו שחה וקודרת, רכון על מקלו ונשימותיו כבידות, פניו מפיקי יגון וקולו עצב. לפעמים ישב שפוף ודומם במשך רגעים ארוכים, ורק לאחר מכן פתח בקול רפה "מה אני יכול לומר, אין מה לומר".
האבלים התלכדו סביבו, כגוזלים רכים חלושי-כח הנקבצים למצוא מחסה חם תחת כנפי אמם, בצמאון עז לקלוט את טיפי הנוחם והעידוד אשר באו מפיו הקדוש כטללי תחיה על נפשותיהם העייפות. המלים אשר השמיע במעמדים אלה, שימשו מקור התחזקות הן לאותה שעה והן לימים יבואו. בני המשפחה היו שבים ומשננים את הדברים אשר השמיע להם בקדשו, ויש שהיו חוזרים עליהם בפני קהל המנחמים שהגיעו בימים שלאחר מכן, והיה ניכר איך שניחומיו נגעו ללבבם ופעלו בהם פעולה לטובה.
דבריו ואגרותיו אשר נאמרו לעיתות צר ומצוק, משמשים עד היום כמעיינות מים חיים המרווים נפשות נכאבות בכל עת – ומהם ישאבון מלא חפניים אמונה ובטחון, נטפי חיזוק ועידוד המעניקים כוחות נפש מחודשים.
וכבר היה מעשה, שכשסיים לנחם, נענו האבלים ויאמרו יחדיו: "ניחמתנו רבינו ניחמתנו".
לפיד אמונה בדיין האמת
והיה בדבריו כעין מסירת מודעה: לא אני המנחם, המקום ינחמכם, והרי אצל הש"י אין שום קושי לנחם גם את אלו שהושברו שבר על שבר.
וכך היה אומר: בהרוגי בית דין שנינו במשנה (סנהדרין מו.) שקרובי הנידונים באים ושואלים בשלום הדיינים, להראות שדין אמת דָנוּ ואין בלבם עליהם. אם כך בבית דין של בשר ודם, על אחת כמה וכמה בבית דין של מעלה שצדיק ה' וצֶדֶק דינו – וברחמים הוא דן.
עוד הניח את דעת האבלים במשל נוסף: ילד נכנס לבנק וראה תור ליד הקופה, אחד נותן שיק ומקבל תמורתו הרבה כסף, וכן השני. לא הסתיר הילד את התפעלותו מטוב לבו של הקופאי – המחלק כסף תמורת פיסות נייר – וכמה מאושרים המקבלים, שבידם לקנות עתה כ"כ הרבה טוב בכסף זה. פתאום ראה אחד הנותן לקופאי ממון רב – עד שרוקן כל תיקיו וארנקיו המלאים והכבדים – ובתמורה נתן הקופאי בידו "פיסת נייר" בלבד. התפלא הילד ולא הבין מדוע לקח הקופאי את כל כספו. וזאת משום שלא ידע שהכל לפי חשבון מדויק.
ולא עוד אלא שהאמת היא להיפך: שאר האנשים הוכרחו למשוך מחשבונם – ולוואי שלא יבזבזוהו או ישלמוהו לבעלי חובות, לרופאים או למסים. אך זה האחרון הינו אדם מאושר שהרויח כספו, ועתה מכניסו אל מקום שמור. הכסף רשום לזכותו, ולימים יקנה בו רכוש. וככל שהסכום גדול יותר, כן גדולה שמחת המפקיד.
כך גם אנחנו, כילדים קטנים ביחס לנעשה בעולמו של הקב"ה. לפעמים רואים אדם הנהנה בעולם הזה וסבורים עליו כי טוב לו – אבל האמת שמושך את כל חסכונותיו, לא נותר לו כלום לעולם הבא. ואילו מי שלעיני בשר נראה כי סובל בעולם הזה, האמת לא כן – כיון שיש כאן 'הפקדה' הצוברת הרבה רווחים למעלה בשמים.
יתום ואלמנה יעודד
להפליא הלם אותו דברי הכתוב (איוב כט, יג) "ברכת אובד עלי תבוא, ולב אלמנה ארנין". בכל הזדמנות ובכל דרך אפשרית השתדל בטובתם, ועסק בפעולות שונות כדי להקל מעליהם את סבלם. ממרומי גבהיו הרוחניים היה משים עצמו "אב ליתום, בעל לאלמנה" (כלשונו של ה"חובות הלבבות", שער הפרישות פ"ד).
באחת הפעמים שעסק ארוכות בענינה של אלמנה, והאריך בדבר יותר מכפי הרגיל, פצה פי קדשו וגילה נסתרות מפנימיות נפשו הטהורה – וכה אמר: "כשאבוא לעולם העליון לאחר אריכות ימים ושנים, וישאלוני מה פעלתי בעולם הזה, אשיב כי הייתי מקרב ומחזק אלמנות ויתומים שבורי לב".
פעם כאשר הזדמן רבינו מחוץ לפתח ביתה של אלמנה בקומה שלישית, הבחין בשקית זבל המונחת קשורה ומוכנה לזריקה לאשפה, ללא אומר ודברים, נטל עמו את השקית והורידה מן הקומה השלישית עד המיכל המוצב ברחוב.
מדי שבת ומועד, בשבתו לעריכת השולחן הטהור, כאשר אל נכחו הצטופפו קהל אלפים, זכר מן היתומים הרכים המצויים בתוך הקהל – והיה משגר אליהם שיריים משולחן גבוה. וכה קירב את היתומים ושבורי הלב, עד שהמליצו לומר על כך בצחות את מאמר חז"ל (חגיגה ה:) "כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או עוני או מיתה"…
באחת השנים, בעיצומה של תפילת נעילה, כאשר רבינו היה אחוז שרעפים ופניו להבים בעבודת הקודש – הגיעה לפתע אל אזנו אנחתו של ילד יתום, שהעיק עליו הדוחק הרב ששרר אז סביבות הרבי. בבת אחת התנער רבינו מדביקותו ופנה ממקום עמדו – בהתייצבו אל מול ארון הקודש באימה – להביא את הילד הרך לעמוד בקרבת מקום אליו לבל ידחפוהו.
לא מן הנמנע, כי מעשיו אלה באותה שעה, מכוונים היו גם כלפי מעלה, לעורר רחמים בעת נעילת שער על דור יתום – "כי נער ישראל ואוהבהו… ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו… בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה" (הושע יא).
מעשה ונכנסו לפניו משגיחים מאחת הישיבות, כדי לדון בענינם של שני בחורים שבהתנהגותם הקשו מאד על התנהלות הישיבה – ובקשו להעבירם לישיבה אחרת. כאשר דברו על אודות הבחור הראשון, הסכים עמם רבינו שהישיבה אינה יכולה לשאת את משאו, ולעת כזאת על האב להיכנס בעובי הקורה ולסייע להעביר את בנו אל מקום אחר, שם יפתח דף חדש וייטיב את דרכיו. אך כאשר החלו לדבר על הבחור השני, שהיה יתום, נשתנתה ארשת פניו הק' של רבינו, פשט צורה ממש, והחל לומר להם בדמעות זולגות: "הרי הוא יתום, להיכן נשלחנו, למי נשלחנו, ויש לו כזה אבא גדול בשמים". המשגיחים קפאו על מקומם ולא ידעו את נפשם מבושה, איך העלו על דעתם רעיון כזה.
בראות הרבי כי נבהלו מפניו, פנה להרגיעם ואמר להם: "אבל טוב שאמרתם לי, הרי בבואו לכאן רגיל אני לקרבו, ובהזדמנות זו אדבר איתו".
כולו אומר צדקה
כל מהותו היתה, לתת לאחרים ולדרוש בטובתם. ועד כדי כך היה הדבר מוטבע בנפשו – שכאשר נכנס אליו יהודי וביקש ברכה לפרנסה, ומנימת הדברים עלה חשש שהוא במצוקה חמרית, מיד הושטה ידו של רבינו בטבעיות מיידית להוציא עבורו כסף או לרשום לו המחאה. והיתה זו תנועה אומרת: פשיטא, הנני לעזרך, הרי לשם כך אני כאן.
והיה אם נכנס לפניו אדם נצרך שניסה לסרב לקבל, מרוב אי נעימות, היה רבינו ממתיק לו את הרגע בתבונתו העצומה, וגורם לו שיוכל לקבל בנועם ובכבוד.
אמן נפלא היה בנתינותיו. יש והתחנן אל האיש: "טוה מיר אַ טובה, עשה נא חסד עמדי, וקח מידי". יש והפציר באביון ובאר לו ש"זה למעני, זוהי סגולה בשבילי, אנא חוס עלי וקח".
מעשה ביהודי בן חו"ל, שהתייעץ עמו בכל שלב ושלב בהשתלשלות חייו, ותמיד נתן לו רבינו הרגשה של קרבה וידידות. בעצת רבינו עקר האיש מקום מושבו ועבר לדור בארץ ישראל. כאשר הגיע לקבל ברכת שלום, קיבלו בסבר פנים יפות ומתענינות, ושאלו האם הוא האחרון בתור. משענה בחיוב, ביקש שיסגור את הדלת, פתח את המגירה שבשולחנו, שם הונחו הכספים שהצטברו מ"קבלת הקהל" של אותו היום, והציע לו: "הלוא איש איננו כאן ואין מי ששומע, טול ממון ככל צורכך".
בסתר עליון
מעשה בכלה בת-טובים שקרב ובא יום חופתה, ומרוב עוני ודוחק לא השיגה יד אביה אפילו כדי לספק לה מלבושים כראוי. כיון שנודע הדבר לעובדי מוסד פלוני, בו התנדבה הנערה לשמש כמדריכה, החליטו ביניהם לבוא לעזרתה והטילו על אחד מאנשי הצוות להתייעץ בנידון עם רבינו.
התקשר האיש בטלפון כדי לשאול אימתי מקבל הרבי קהל. הלה העז לצלצל ישירות כי סבור היה שבבית רבינו, כנהוג בהרבה מבתי האדמו"רים, עונה אחד המשמשים. ברם למעשה, רבינו עצמו הרים את האפרכסת ושאל לחפצו. משענה כי רוצה לבוא לשם יעוץ ועזרה, ביקשו – מבלי שיזדהה – שיפרט על אתר במה מדובר. מתוך דבריו הבין האיש עם מי משוחח, ומרוב יראת הכבוד והתרגשות הצליח רק בקושי לגולל את הענין.
הרגיעו ואמר: "קודם כל, יפה עשית שהתקשרת ישר אלי… מדובר פה במשפחה מאוד מכובדת, אסור שאנשים בחוץ ידעו מן המצב הקשה בו הם שרויים, אל נא תדבר על כך עם אף אחד… אך הואיל ונזדמנה מצוה זו לידי, אנכי אדאג להמציא לידך את הכסף הדרוש, ואתה תמסרנו לידי הכלה באמתלה שזהו מענק מיוחד מטעם המוסד… ברם, בל יצא מפיך חלילה מידי מי הגיע הכסף…". עוד באותו ערב הובאה אל האיש התרומה הנדיבה שהסתכמה באלפי דולרים
באמתלה מחוכמת
תמיד היה בפיו הסבר מושכל "לתרץ" את נתינותיו. הנה דוגמא: מאז החל בהנהגת העדה, העביר בכל ראש חודש תרומה מיוחדת לידי הגבאים בבית המדרש, בהטעימו שהינו מחויב בדבר כדי להקטין את ההפסד שנגרם בגללו להכנסות בית המדרש. שהרי בדרך כלל נוהגים – במנינים הרבים שמתקיימים בביהמ"ד מדי בוקר – למכור בימי הקריאה את זכות ה"עליות" לתורה. אבל בראש חודש שהרבי מגיע להתפלל עם הציבור, בטלים כמובן כל המנינים והכל מתפללים יחד במחיצתו בהיכל הגדול. נמצא שאין מוכרים "עליות" לרוב, ומתמעטים בגללו הכנסות ביהמ"ד – ומי מחויב להשלים הפסד זה, אם לא ה"גורם" לכך….
בסגנונו האופייני, לשון חכמים מרפא, ניגש לפעמים אל מיודעיו ששיער כי זקוקים המה לעזרה, וברגע מתאים פנה אליהם בלבביות: "הרי גמרת שידוך בשעה טובה, אתה עומד עכשיו לפני חתונה, אמור נא: האם הנך זקוק לכסף, האם אתה מסתדר, אם תקבל הלוואה בת עשרת אלפים זה יעזור לך? זה יקל עליך במשהו?" ובנשימה אחת שם את הסכום בידי איש-שיחו והוסיף: "זו הלוואה בעלמא. במשך השנה הראשונה אל תחזיר לי מאומה, רק מאוחר יותר, לכשירחיב, כאשר ישתחרר קמעא העומס, תתחיל לפרוע בתשלומים נוחים…".
מעשים אלו נשנו אין ספור פעמים. חידוש מופלא היתה התופעה אשר השתרשה בימיו והפכה לדבר שבשגרה: להיכנס לרבי כדי לקבל ברכת הצלחה או עידוד וחיזוק, ולצאת עם הלוואה נכבדה בת סכום גדול, בתנאים נוחים במיוחד. וכי היכן מצוי שמקבלים כזו הלוואה גדולה בדרכי כבוד ובלב פתוח, בלא שידקדקו בציציות הנאמנות ובהבאת ערבים הגונים.
לפעמים הגיד לבנו הג"ר דניאל חיים שליט"א שהתעסק בעניני החשבונות הכספיים של ההלוואות, שלא לגבות את ההלוואה מפלוני שמכיר בו כי מצבו דחוק. אם חזר השיק למאן דהוא, ע"פ רוב הורה לו שלא יפנה אל האיש בדרישה להשבת הממון – וכך הפך הכסף שהוציא בתורת הלוואה, למתן צדקה גמורה.
קופת הצדקה "קול אריה"
לימים יסד רבינו "קופה של צדקה", קרן גמ"ח שנקראה בשם "קול אריה", לזכר בנו המופלא הגאון רבי יהודה אריה זצ"ל, שנתבקש למתיבתא דרקיעא בדמי-ימיו בחג הסוכות שנת תשמ"ח. במעשה זה ביקש להמשיך ברצף את מעשי החסד הרבים, "מתן בסתר", בהם הצטיין בנו המנוח.
הסכומים הגדולים שבקופה היו רובם ככולם מכספו הפרטי. אנשים רבים נכנסו לקודש פנימה ומסרו בידיו סכומים גדולים והוא ניתבם אל קופה זו. עיקר תפקידה של אותה קרן היה להקל על המקבלים, שכן הרבי – בהיותו "משכיל אל דל" – ידע שהנזקקים יחושו יותר בנוח לקבל ממון מטעם "קרן צדקה" מאשר מכיסו הפרטי.
כדי להגדיל את הון הקופה, הציעו עסקנים להסדיר עבורו כספים מקצבאות ממשלתיים – אך רבינו נמנע מלהשתמש ברעיון זה, בשל חשש פן תיגרם לאחר מכן אי-נעימות למקבלים, כאשר יערך מעקב אחר הנתינות.
אין לשער כמה מעשי חסד מופלאים בחשאי, חולל וביצע במסגרת קופת צדקה זו. מגילות שלמות לא יכילום: "אספרם – מחול ירבון". הלוואות למכביר הוענקו בנועם ובדרכי כבוד, והאירו לנזקקים קרן של הארת פנים במצבי לחץ ודחק, כאשר בנוסף הרעיף כמנהגו מילים חמות ויחס אישי נלבב.
היה זה נדבך נוסף במסכת חסדיו הטובים. אפיק חדש, מסודר וממוסד, על מנת להיטיב עם הנצרכים. מטבע הדברים, כדי שגלגל ההלוואות יפעל כדבעי, הוצרך הגמ"ח להתנהל על פי כללים ברורים ומסודרים. ברם גם כאשר אירע ולא התירו הכללים את מתן ההלוואה, לא פטר נפשו ממצות הצדקה החביבה עליו, וראה עצמו אחראי לדאוג לכך שיקבל האיש הלוואה.
מפרק "שלם במידותיו"
שמחת לבו בכבודו של איש מישראל
היה זה בראש-השנה הראשון לאחר שעלה רבינו על כס ההנהגה. ה"בעל תוקע" בבית המדרש, שהיה חסיד ישיש מנכבדי וחשובי הקהל, עלה ובירך את הברכות על התקיעה, אך מפני חולשתו לא הצליח בשום אופן לתקוע. בלית ברירה העביר את השופר לידי אחר שתקע במקומו.
אחרי התפילה, נערך "קידושא רבא" בחדרו של רבינו – וכמנהג רבותינו הק' הוזמנו למעמד זה המשוררים ובעלי התפילה, עם הבעל תוקע והבעל מקריא, כהכרת הטוב על שטרחו למען הציבור. פתח רבינו ואמר: "התוקע השני היטיב היום לתקוע, אך הוותיק הגדיל עוד יותר ממנו" – ופירש כוונתו על פי אומרם ז"ל (ברכות ו.) "חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה", וכפי שהגיד הרבי ר' אלימלך מליזענסק זי"ע ("נועם אלימלך" פר' וירא), שכאשר אדם מקיים מצוה, קשה הדבר שתהיה נקיה לגמרי משמץ של פניות וכיוצא. אך כאשר "מעלה עליו הכתוב", הרי זו בוודאי מצוה כמאמרה בתכלית השלימות. ואף הוסיף לשבחו על "הברכות" שאמר ביראת שמים וברגש.
למחרת לא ניגש התוקע הישיש כלל אל התקיעות, אך אעפ"כ הזמינו המשב"ק להיכנס אל ה'קידוש' יחד עם זה שמילא את מקומו. כאשר שמע זאת רבינו, צהלו פניו ואמר שכדאי היה עריכת מעמד ה'קידושא רבא' רק בשביל מטרה זו, לעודד את רוחו של החסיד הישיש.
בערב יו"ט שחל להיות בערב שבת, הושיט לבחור מנאמני ביתו – "עירוב תבשילין", למען יזכה בו עבורו ועבור תושבי העיר, וביאר לו כי לפי ההלכה צריכים שאדם זר יזכה בעירוב ולכן מקנה לו – ומיד, בתוך כדי דיבור, הוסיף ברגישות: "חלילה וחס, אינך זר כאן, רק לגבי הדין הזה הנך נחשב כך".
מקדים כבודם של אחרים
מדי בואו להשתתף בשמחות, היו בעלי השמחה מכבדים אותו בכיבוד מכובד כפי מעמדו הנעלה. ברם אם הרגיש כי הדבר בא על חשבון אדם אחר, עשה כל טצדקי להתחמק מן הכיבוד. כך נהג הן בהיותו ראש הישיבה ואף בשנות ההנהגה כאשר כבר כיהן כעטרת ראש אלפי ישראל.
נהוג היה לכבדו לברך את כל שבע הברכות בסוף סעודת נישואין – אולם תמיד עצר אחר שש הברכות והפנה לעבר המחותנים מבט שואל שמשמעותו 'האם להמשיך אל הברכה הבאה, ואולי לתת לסבא' (או לאדם גדול אחר שהיה נוכח שם) כשהוא מחווה באצבע את כוונתו.
"וכי מי אני"
מעריציו ברבות השנים היו משתוקקים שיניח להם לפעול למענו ולו דבר מועט. ראו לעצמם זכות כבירה לשרתו בקודש – ברם, ככל שעלה בידו היה נרתע ומתרחק מכך. נסוג היה לאחור כאשר מאן דהוא ביקשו לסייע בידו, ויש שאמר "הלוא אתה טוב ממני בהרבה".
אחד מיקירי ירושלים ראהו פעם לרבינו שנושא בידיו מזוודה, והתחנן לפניו שיתרצה ויניח לו לסייע בידו, אך לשווא. התחכם האיש הדגול ונקט בלשון חכמים: "גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה" – אך רבינו השיבו מיניה וביה: "נו, אם כה נשגבה מעלת ה'שימושה' מדוע לא אזכה בה לנפשי…".
הוא היה אומר בשם אביו ה"אמרי אמת" זי"ע: "פשיטא שאין האדם זקוק שישמשוהו על כל צעד ושעל. שהרי אילו נצרך לכך, היה הקב"ה יוצר עבורו משמשים מראשית בריאתו, כפי שיצרו עם עיניים ואזניים…".
עבד נאמן לקהלא קדישא
עם תחילת ההנהגה, הגדיר רבינו את התפקיד הרם אשר הטילו עליו משמים, באמרו כי עבדות היא ולא שררה. ואכן, גם בשבתו בכבודו של עולם, בהיותו רבה דעמיה ומדברנא דאומתיה, נותר חרד כבראשונה שלא להפסיע ח"ו על ראשי עם קודש.
כשבאו לקבוע את זמני אמירת הסליחות בבית המדרש, בשנה הראשונה להנהגתו, נכנס אליו הגבאי לקביעת שעה לאמירת הסליחות בבית המדרש, ובאמתחתו היו כמה הצעות איך לסדר את השעה באופן שלא ישובשו הסדרים הקבועים של הרבי באשמורת הבוקר. ברם נוכח לראות כי כדברי הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק זיע"א ("נועם אלימלך" פר' פקודי) "הצדיק אינו משגיח לטובת והנאת עצמו, אלא כל כוונתו הוא כדי שיושפע על ידי זה שפע טובה לכל ישראל, אבל מה שנוגע לו ולהצטרכותו אינו משגיח כלל וכלל".
הרבי פתח לחשב חשבונות אחרים לחלוטין: אם יקבעו שעה מוקדמת מדי אולי יכביד הדבר על תושבי השכונות המרוחקות, רמות והר נוף וכיו"ב, שיראו עצמם 'מחויבים' להשתתף ויש לחשוש שיהיה הדבר עליהם לטרחה יתירה. ואולי ישנם קשישים שיקשה עליהם להשכים לביהמ"ד בשעה כזו, ולא יהיה להם נעים לפרוש מן הציבור. הלכך – נחלץ חושים לטכס עצה עבור טובת האנשים – אולי יש לארגן מנין נוסף באופן רשמי בשעה מאוחרת יותר, או אולי רצוי שאתפלל במנין פרטי עם תלמידי הישיבה, ואילו באי בית המדרש יתפללו כל אחד בשעה הנוחה עבורו.
את טובת כולם לקח בחשבון, מלבד את טובתו האישית. כאילו באו אליו לטכס עצה בדבר טובתם של אותם בודדים שיתקשו להתאים את עצמם. רק את טובתו שלו לא זכר ולא העלה, בראותו את עצמו עבד לקהל הקודש. לכשתימצי לומר, לא היתה אצלו טובה אישית גדולה יותר מטובת זולתו.
ענוה עד היכן
ברם מי זה העולה על כולנה, הלא הוא אותו מעמד מרטיט של בקשת סליחה ומחילה ברבים, אשר נהג בו רבינו בקדשו בשנות ההנהגה, לקראת ערב יום הכיפורים, בבית המדרש הגדול שבירושלים.
היה זה עם שחר, לאחר סיום אמירת הסליחות די"ג מידות. רבינו התעכב עוד על מקומו להשמיע דברות קודש חודרי כליות ולב מענינא דיומא – ולאחריה נרעש הציבור ונרעד עד עמקי נשמתו לראותו מתאזר בחנינותו ומתעטף בעינוותנותו, בעמדו בשפלות ברך ולב נשבר לפייס ולבקש את סליחת הציבור באם פגע בכבוד מאן דהוא.
בושה וכלימה אחזה את כל הקהל, אשר לא ידע את נפשו ולא מצא מלים בפיו. הכל השתאו לעומתו: רבינו, ענוה עד היכן. הרי אנו הזקוקים לחלות פני קדשך ולפשוט יד למחילתך. כמה יגיעות טרחת למעננו יומם ולילה, בשאלת נפשך לראותינו מיטיבים ארחות ומיישרים דרך. ואתה הוא אביהם של ישראל, הרחום והחנון, אשר באהבתך ובחמלתך נושא משאנו וטרחנו כל הימים כנשוא האומן את היונק – הנשמע כזאת שיקום הרועה לפייס את צאנו.
היה פרק המוסר הזה, נוקב ומהדהד בחללו של בית המדרש ימים רבים. ורוח הקודש מצווחת ואומרת (פסיקתא דרב כהנא) "אשרי עין שזכתה לראותו, לפי שמפתח שפתיו ברכה ושלום, ושיחתו נחת רוח, והוד והדר בלבושו, ובטח ושאנן בדיבורו, ולשונו מחילה וסליחה, ותפלתו ריח ניחוח, ותחינתו קדושה, וטהרה בלימודו".
בדרכו של אבא
סמל מפואר ורב פארות היה רבינו למידת האחדות ואהבת ישראל – וקיים בעצמו כל ימיו את מידתו של אהרן הכהן "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". אהבת השלום בערה בתוכו, והיה עמל ויגע להשכין שלום מתוך השתוקקות לראות את ישראל מאוחדים באגודה אחת.
מדה זו היתה קנויה בנפשו, מורשה מבית אביו זצ"ל. חסידים אשר זֵכֶר ה"אמרי אמת" חרוט היה בלבבם, ראו במעשיו אלה למען השלום – השתקפות מדויקת של דמות דיוקנו של אבא, אשר הירבה בימיו לעסוק בענין השלום ואמר על עצמו "הגעתי לעולם כדי להשכין שלום".
בערוב ימיו הגיד רבינו בערגה: "אבא זכרונו לברכה היה יהודי שכולו שלום ("א שלום איד"), זה היה רצונו הנכסף, ואף אנוכי משתוקק לפסוע בדרכיו".
מעודד אחוה בבתי החסידים
וכה דיבר לעת 'חנוכת הבית' של אחד השטיבלעך: "היסוד הראשון של שטיבל, שתשרור בין המתפללים אחדות מלכדת לבבות. אם יש שלום ואחדות – יש הכל. ומכלל הן אתה שומע לאו… ההתלכדות מתוך אחדות ובקירוב לבבות, משפיעה ברכה ברוחניות ובגשמיות. לעומת זאת יש לזכור ולא להסיח דעת מה יכול להיגרם במקום שאין שורה האחדות, במקום שיש חשבונות והתחשבנות בין איש לרעהו, כנרמז בלשון חכמינו (מגילה כח:) 'בית הכנסת "שמחשבים בו חשבונות", לסוף שילינו בו מת מצוה'. מה טוב שמלכתחילה מחזיקים עצמם באחדות, מתוך מטרה אחת ויחידה לתורה ולעבודת שמים, ואז מובטחים אנו במידה טובה המרובה חמש מאות פעם יותר ממידת פורענות, שתשרה בו הברכה וההצלחה".
ברוח אגרת ה'אמרי אמת' בענין השלום
בימים ההם (בשנת תרפ"ט) פרסם ה"אמרי אמת" בשער בת רבים את מכתבו הנודע אל "כבוד אחיי ורעיי אנ"ש היקרים", בו מזהיר ומעורר ומבקש ומתחנן בכל לשון, להתרחק מפני המחלוקת כמפני אש אוכלה – ואת המכתב הזה לא חדל רבינו מלהזכיר.
עם ראשית הנהגתו, בסוף מכתבי-חיזוק ששיגר לכלל חסידי גור הדרים בחו"ל, באמריקה ובארצות אירופה, רשם רבינו: "בטוחים אנו על כוחו של זקן, כ"ק מרן אאמו"ר אמרי אמת זצ"ל, שהבטיח במכתבו שאם יהא ביניכם אחדות ושלום אמת, יעזור הש"י בכל הענינים בכלל ובענין פרנסה בפרט, והבטיח להחזיק טובה לכם בעד זה בזה ובבא".
ואלו דבריו במשא נלהב שנשא בפני אברכים: "נודע ומפורסם מכתבו של אבי זצ"ל, אותו ציוה לתלות בכל השטיבל'ך – ובו כותב 'יש לי בקשה אחת מכם והיא שקולה כנגד כל הבקשות'. כדי להבין את המשמעות הכבירה של מילים אלו, יש להקדים הקדמה קצרה:
כאשר נטל אבא את אדרת ההנהגה, החל מחולל מהפיכות של ממש בקרב החסידים: הנהיג והשריש 'תפילה בזמנה', יסד 'עיתון חרדי' על טהרת הקודש, סייע בהקמת 'בית יעקב' לבנות ישראל, וכונן עוד תקנות רבות שהיו בעיניו 'תקנות הדור'. רבות היו תקנותיו, אבל כלפי תוך העדה לא היתה לו אלא 'בקשה אחת השקולה כנגד כל הבקשות', והבטיח שיכיר בעדה טובה בזה ובבא, ואין ספק כי היתה כוונתו גם לדורות הבאים – והיא הבקשה 'שיהא שלום ואחדות ביניכם, שדבר זה הוא חסר אצלכם'. כי בראש מעיינו עמד ענין האחדות.
ואם תתחזקו בזה, בוודאי יתקיימו דבריו של אבא זצ"ל – שהיה ישר ואמיתי מאוד בכל מוצא פיו, ואם הבטיח בכתב ידו לעמוד לימין כל אחד שישמור על האחוה, לבטח יקיים את דברות קדשו ויכיר טובה בזה ובבא, לכל אחד בכלל ובפרט…".
בשנינות מרירה הגיד פעם: "אבי זיע"א כתב במכתב הנודע, אודות השלום המיוחל: 'דבר זה חסר אצלכם'. מבין אני כי אינכם רוצים לעשות את אבא זצ"ל כ'משקר בתפילתו'. אך לא צריך לעשות זאת ב'שיעור חזון-איש'…". "כל אשר יודע מה נחשב השלום אצל אבא", זעק מנהמת לבו, "יודע לברוח מפני המחלוקת כמפני אש".
"כי אנשים אחים אנחנו"
כאמור, הבדלי השקפה לא היו בעיניו עילה לפירוד לבבות. הוא נכסף וייחל שכל הפלגים יוותרו מאוחדים ואוהבים, גם אם אין הסכמה מלאה על כל הנושאים – וקרא להכיר במעלת האחדות, העומדת מעל חילוקי הדעות.
וכה פירש (בשם גדולים) את הפסוק "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך": אם יפלא בעיניך "בין דם לדם", מדוע דם ישראל קודש נשפך כמים הרבה יותר משאר אומות העולם, "בין דין לדין", למה מתוחים דינים כה קשים על ישראל, "בין נגע לנגע", מפני מה באים צרות כה רבות – דע, כי הסיבה היא "דברי ריבות בשעריך", מחלוקות ומריבות שפקדו את "שעריך" דייקא, כלומר "שערים המצויינים בהלכה", קהילות החרדים לדבר ה'. על כך אמר הכתוב "וקמת ועלית" – שכאשר תקום להתעלות ולהסתלק מן המריבה, אזי 'וקמת', תהיה לך תקומה.
באורח קבע
ואכן, היכל בית המדרש – בו התקיימו התפילות ונערכו ה"שולחנות" – לבש בהשראתו מידה ניכרת של צביון "מתיבתא דרחימותא". צמד המילים "עין טובה" הפכו להיות מטבעות-לשון קבועים בקרב הקהל. המליצה אשר נעשתה שגורה בימיו בפיותיהם ובלבותם של אלפים, "אני בריה וחברי בריה", קיפלה בתוכה תורת חיים שלימה.
כשסיפרו לפניו על דרשן שדיבר בכנס גדול והציג דוגמא ל"טוב-עין" את נתינת הסימנים של רחל ללאה – נענה ואמר כי מסירת הסימנים היא דרגה יותר גבוהה מ"עין טובה" סתמא, שכן רחל העניקה את הסימנים לאחותה מבלי להשאיר לעצמה כלום, בעוד ש"עין טובה" הנדרשת מאתנו היא לא על חשבון הפסד שלנו – וא"כ התביעה על כך מרובה פי-כמה.
מלמד זכות
בדבריו ובהליכותיו היה מלמד על ענף נוסף ממידת העין הטובה, הוא ענין לימוד זכות על ישראל, הקרובים עם הרחוקים. פעם אמר בצחות – עפ"י דברי המשנה באבות (פ"א מ"ו) "והוי דן את כל האדם לכף זכות" – שלא נאמר "לזכות" אלא "לכף זכות", ללמדך שיש לבחוש בכף, כבחישת התבשיל, עד שיצליח להעלות איזו זכות. יתר על כן: כשם שבשעה שאין ניתן לנעול את המנעל, מסתייעים ב"כף נעליים" לדחוק את הרגל פנימה – כן כאשר דומה שאין זכות ללמד על יהודי, יש להשתמש ב"כף זכות": לעשות כל טצדקי שבעולם כדי למצוא נקודת זכות ביהודי.
טוב עין הוא יבורך
השתדלותו להשריש בקרב בני התקופה את מידה זו, חצתה גבולות והקיפה ג"כ חוגים רחוקים. וכה סיפר רופא העינים, שרבינו נזקק במועד מסוים לטיפוליו, ומאז נמנה על מעריציו: באחד הימים, כשעמדתי לנסוע לחו"ל כדי להשתתף בכנס רפואי, נכנסתי אל הרבי להיפרד ולקבל ברכת הדרך. אמר לי: "כשאתה שוהה בחברת רופאי עינים, חשוב לעורר את תשומת לבם גם לנושא של עין-טובה, הוא החיוב לדרוש טובתו של הזולת ולהעניק לו מה שביכולתך, מבלי שתהיה עינך צרה בו".
ויהי בבואי אל הכינוס סיפרתי באחד הדיונים לעמיתי הרופאים את הדברים שהרבי שם בפי. לאחר מכן סח לי אחד הרופאים, שיש עמו באמתחתו המצאה רפואית חדשה ("פטנט") ומלכתחילה חשב לשמור אותה לעצמו מבלי שתתפרסם, אולם לאחר ששמע את המסר שהעביר הרבי לרופאים, גמלה בלבו החלטה לנהוג בטובת עין ולספר עליה לחבריו הרופאים ותביא תועלת לרבים.
זלזול בכבוד הבריות – כאש אוכלת
ביותר ביקש להחדיר בקרב בני הנעורים זהירות מפני פגיעה בחבר. הוא היה אומר: "רוב הצרות המתדפקות כאן בחדר, שורשם בעבירות שבין אדם לחבירו מימי נעורים. מה אעשה ואין בידי דרך לעוזרם". שגור היה על לשונו כי "תיבת 'והכהו' ניתנת לקריאה הלוך ושוב, מימין לשמאל ומשמאל לימין. ללמד כי המכה את זולתו, ואפילו בדיבור בעלמא, תשוב אליו המכה ר"ל".
כאשר נודע לו על ילד הסובל ממום לידה, שילדי כיתתו נטפלים אליו ומציקים לו, הזדעזע והגיב בחומרה רבה: "ילדים צריכים לדעת שהם משחקים באש קטלנית ומסוכנת, ועלולים לשלם על כך ביוקר רח"ל. הרי עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא מתו בעוון שלא נהגו כבוד זה בזה (יבמות סב:). עוון חמור הוא, גבול בלתי יעבור, שיעליבו ילדים האחד את רעהו – ועל אחת כמה וכמה על מום חיצוני. וכי לא די בהתמודדות שיש לילד עם מראהו, עוד צריכים להציק ולהזכיר לו זאת?!".
באותו יום טרח והתקשר אל המלמד באותה כיתה, לעוררו להעמיד את הילדים על חומרת הענין. ולא הסתפק בזאת, אלא שלח את בנו הג"ר יצחק דוד שליט"א שילך ל'תלמוד-תורה' שם וידבר לפני הילדים אודות החומרה שיש להיזהר בכבוד חברים.
* * *
כמה טוב הירבה רבינו ה'פני מנחם' זי"ע בעולם. מסכת חייו, תוכה רצוף אהבה, וכולה אומרת "שלום טובה וברכה חיים חן וחסד ורחמים". כל שנותיו, ובייחוד עת שבתו על כס ההנהגה, היתה התגלות מופלאה של מדות הרחמים בהארת פנים לישראל.
הפרקים והעובדות על אודות טובו ומידותיו, צדקותיו וחסדיו, רחמנותו וחנינותו, טוּב עינו ולבו באהבת ישראל עילאית – הינם טיפין בודדות מן הים, אך יש בהם כדי לפרנס ולכלכל את דעתם ולבותיהם של מבקשי ה', ולסלול לפניהם מסילות ודרכי חיים. הרי הם כחנות גדולה של בשמים ואפרסמון, אשר כל הנכנס נספג בו הריח הטוב.
וכאשר הלך מסוף העולם ועד סופו קול נשמתו בעלותה השמימה – ונחרדו השמים והארץ מקול יללת הצאן שהתייתם בפתע פתאום מן הרועה הנאמן – נאחזו הכל בשולי אדרתו, ולא חדלו מלהפוך ולהתייגע באותן מלים בודדות שהנחיל לדורי דורות טרם עלה אל האלוקים:
"נעזוב את כל החשבונות וההתחשבנות בינינו… 'כל ישראל ערבין זה לזה', נעקור את שנאת ישראל אשר בתוכנו, נרבה במידת חסד וטוב… ומידותיו של הקב"ה… רחום וחנון ארך אפים ורב חסד… ככתוב 'הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם'…".
ובהאי קטירא אתקטר.
הפני מנחם לא היה רוצה שיפרסמו את שמו וספרו כאן!
הפני מנחם זצ"ל לא היה רוצה שיפרסמו את שמו וספר עליו במדור זה