במה שמח היהודי שאיבד אתמול את כל משפחתו? ולמה חשוב לקיים מצוות דווקא בשמחה? • הרב ישעיה וינד בזווית מיוחדת לחג הסוכות, בעקבות המצווה המיוחדת של השמחה, "ושמחת בחגיך והיית אך שמח"

וורשה – בירת פולין בשנות הזעם של השואה האיומה. הפגזות הנאצים זורעים הרס וחורבן בכל פינה, שכול ויתמות הם מנת חלקם של יהודים רבים. הצוררים אינם בוחלים בשום אמצעי שיכול לשבור את רוחו ונפשו של היהודי.

כשהגיע חג הסוכות, מובן מאליו שלא היה בנמצא סט של ארבעת המינים לקיום המצוה. מספר הרב מבריסק, הגאון רבי יצחק זאב סולובייצי'ק זצ"ל (מגדולי מנהיגי הציבור הליטאי): הייתי בין היחידים בכל העיר וורשה שברשותם ארבעת המינים. כך קרה שביום הראשון של סוכות מאות יהודים נהרו לביתי בכדי לברך 'על נטילת לולב'.

בין הבאים, היה יהודי בלבוש חסידי שכאשר בירך את ברכת המצוה היה שרוי בשמחה והתלהבות עצומה. הדבר 'תפס' אותי וביררתי אודותיו. הזדעזעתי לשמוע שיום לפני החג נרצחה כל משפחתו מההפגזות. הדבר הפליא אותי ביותר: כיצד ייתכן שיום לאחר שכל משפחתו נכחדה, יברך יהודי על ארבעת המינים מתוך שמחה עצומה שכזו?!

זוהי פעולתה של החסידות!", סיים הרב מבריסק, שכאמור לא היה מעדות החסידים.

בהזדמנות מסוימת כאשר דיברו על חסידים וחסידות בנוכחות הרב מבריסק זצ"ל הגיב הרב ואמר: 'נו, שמחה של מצווה הם פעלו!'.

רבים שואלים מה חידשה החסידות. ברור שלא התחדשו מצוות, אפילו לא מדרבנן. החסידות לקחה עניינים מהותיים שכבר מופיעים במקורות חז"ל ואף מפורשים בתורה, עניינים שעם הזמן נזנחו, ושמה עליהם דגש חזק.

כך לדוגמא, החסידות הכניסה חיות בתוך התורה והמצוות. מייסד תנועת החסידות, הבעל שם טוב שם דגש חזק על קיום המצוות מתוך שמחה והתלהבות. השמחה שופכת אור חדש על התורה ומחיה את מצוותיה. התורה היא אותה תורה והמצוות אותן מצוות, אבל פתאום הן מתחילות להאיר ולחיות. להפוך למשהו מתוק ונחשק.

ידועה אמרתו של הרה"ק ר' אהרן מקרלין זי"ע שהיה רגיל לומר 'שמחה אינה מצוה ועצבות אינה עבירה. אבל מה ששמחה יכולה לעשות, המצוה הגדולה ביותר אינה יכולה לעשות. ומה שעצבות יכולה לעשות, העבירה הגדולה ביותר אינה יכולה לעשות. דהיינו ששמחה יכולה לגרום לאדם התעלות רוחנית גבוהה ביותר שבזכותה יוכל להעפיל לדרגות רוחניות גבוהות מאד.

זה אכן מה שקרה בפועל. בזכות גילוי אור החסידות החלו יהודים לחוש לגמרי אחרת את התורה, ולקיים בחום, בשמחה וברעננות את מצוותיה. השגרה וההרגל פינו את מקומם לגל של חיות פנימית שמילא את חיי היהדות. הדבר לא השפיע רק על ההולכים בדרך החסידות, אלא על כל עם ישראל לתנועותיו.

האמת שכבר מצינו פסוקים מפורשים בתורה לחשיבות השמחה והחיות בקיום המצוות. כפי שכתבו הקדמונים בפרשת כי תבוא, אחרי שמפורטים שם כל העונשים שיבואו לעם ישראל כאשר יסור מדרך התורה. כתוב שכל העונשים יבואו בגין "אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב".

מדהים! הסיבה לכל הצרות הצרורות היא לא על עבירות כבידות, אלא דווקא על קיום המצוות, אלא בקיומן בלי שמחה.

עניין מהותי זה אינו רק נקודה מסוימת בעבודת השי"ת אלא הוא הבריח התיכון לכל התורה ותרי"ג מצוותיה. כי אדם שעניין מסוים בוער בקרבו ורוצה בה מאד, כאשר ישיג את מבוקשו, כל כולו יביע שמחה אושר והודאה לקב"ה על שזיכהו לזה. השמחה הוא הסימן האם מאושר האדם בעשיית המצוה או לאו. מכאן החשיבות הגדולה כל כך לשמחה בלימוד התורה וקיום המצוות, משום שדבר זה יהא לו לסימן עד כמה חשובים הם בעיניו.

דבר מחודש כותב השל"ה הקדוש, שהשכר שאדם מקבל בשמים על מצוה, היא כפי גודל השמחה ששמח האדם כאשר קיים את המצוה, לפי זה משערים בשמים את שוויות המצווה וגודלה. ככל שאדם שמח יותר במצוה היא שוקלת בשמים יותר בכף המאזניים. יכולים שני אנשים לקיים אותה מצוה בדיוק, אחד מהם יקבל שכר ענק, והשני יקבל שכר נמוך ביותר, כיוון שזה קיים את המצוה בשמחה וזה קיימה בכדי לסמן וי, לצאת ידי חובה.

אם זה היה חשוב תמיד ובכל דור. הדבר נכון שבעתיים בדור שלנו. דור שבו הפיתויים הדמיוניים בחוץ גדולים ביותר, קורצים מכל פינה ומכל מכשיר קטן. בדור שכזה חייבים משקל נגד מכריע. אנו חייבים לחנך את ילדינו, ולפני כן את עצמנו, להרגיש טעם בכל מצווה, בלימוד התורה. שנחוש את דברי דוד המלך בספר תהלים 'תורת ה' תמימה משיבת נפש… הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים'.

הזמן המתאים ביותר לכך הוא בימים אלו. בחג הסוכות – זמן שמחתנו, בו יש ציווי מיוחד 'והיית אך שמח'. למה דווקא עכשיו?

בחג הזה בו אנחנו זוכים לקיים כל כך הרבה מצוות. כאשר כל רגע שאנו יושבים בסוכה זכינו בעוד מצוה ועוד מצוה. אין זמן מתאים יותר לחנך את עצמנו בשמחה של מצוה. להעריך כל מצוה ולדעת שאנו צוברים אוצרות של מיליונים. אוצרות שבשום צורה לא יכולים לרדת לטמיון, אוצרות שיישארו שלנו לנצח.

הכותב הינו מנהל רוחני ומרצה ב'הידברות' וראש כולל אהבת תורה.