למי יש אינטרס להביא את החרדים להתמודד מול הבדואים בנגב?

מצוקת הדיור החרדי לא יורדת מעל סדר היום. מה כבר לא נכתב ונאמר על אחת הבעיות הבוערות בציבוריות החרדית. מאז שמחירי הדיור האמירו לרמה ששום זוג חרדי ממוצע לא יכול לעמוד בהם, ובמקביל (כמעט) נעצרה הבנייה בערים החדשות מלבד בית שמש, המצוקה רק החריפה.

בעשור האחרון, כאשר הבינו עסקני הדיור כי הבנייה בערים החדשות דוגמת ביתר עילית ומודיעין עילית לא תתאפשר בעתיד הנראה לעין, לפחות לא במאסות של אלפי יחידות, ואילו שטח האש שבאלעד עדיין נמצא בהליך הפשרה, ניסו הללו להביא למספר פתרונות.

הפתרון הראשון אותו גיבש שר השיכון לשעבר, אריאל אטיאס, היה העיר חריש בצפון הארץ. מיליארדים נשפכו על העיר שהייתה אמורה להיות בני ברק של הצפון. הכל היה מוכן להתיישבות החרדית הבאה. אבל התנהלות כושלת של עסקני הדיור הביאה לכך שהעיר העתידית הזאת נלקחה מהציבור החרדי כאשר מי שנהנה היום מפירות ההשקעה של השר אטיאס הם בעיקר חובשי הכיפות הסרוגות.

לאחר הכישלון בחריש העלו בממשלה פתרון ששירת בעיקר צרכים פוליטיים של ממשלת הימין – הקמת עיר חרדית בתל ערד בנגב בשם כסיף. השטח שיועד לעיר מתפרש על פני שטח של 4,750 דונם, מתוכננות בה 10,000 יחידות דיור שיועדו ל-50 אלף איש. הארגון הפנימי של ייעודי הקרקע ביישוב, יותאם לאורח החיים של המגזר החרדי: דירות גדולות יחסית והקצאה גבוהה של קרקע למוסדות ציבור.

במשרד הבינוי והשיכון אמרו אז (בשנת תש"ע), כי הקמת העיר תואמת את המדיניות התכנונית הלאומית לפי תמ"א 35, המעודדת משיכת אוכלוסייה בהיקף גדול לדרום.

בבדיקת היתכנות שהזמין המשרד בתשע"ג לצורך הקמת יישוב חדש, נבחן כל המרחב המטרופוליני מכביש 40 עד כביש ערד במזרח, ומ"הקו הירוק" בצפון עד קו הרוחב של ירוחם בדרום. במגזר החרדי עצמו לא נרשמה "התלהבות" מהעיר הדרומית בעיקר בשל מיקומה הנידח, סמיכותה ליישובים בדואים, וריחוקה הרב ממוקדי היישוב החרדיים הגדולים, ירושלים ובני ברק.

מומחה הנדל"ן עופר זרף, מבעלי קבוצת 'יסודות איתנים' הסביר בזמנו מדוע מדובר בתוכנית שנועדה לכישלון: "כבעלי קבוצת נדל"ן הבונה בכל רחבי הארץ, הרעיון של ממשלת ישראל להקים בהשקעה של מיליארדים עיר חרדית גדולה בשם כסיף בנגב המזרחי, האמורה למנות כ-80 אלף תושבים בקירוב, נראה לי על פניו לא נכון, לא כלכלית, לא חברתית ולא לאומית.

"אחת, זו הוצאה אדירה שתבוא במישרין על ערי פיתוח אחרות בפריפריה שזקוקות נואשות לסיוע ממשלתי, והיא רק תחליש אותן עוד יותר. מה עם ערד, דימונה, ירוחם, מצפה רמון ואופקים? מצפה רמון, לדוגמא, מונה פחות מ-6,000 תושבים, שישים שנה לאחר הקמתה ובירוחם אין הרבה יותר. אז איך זה שמדברים כאן על שמונים אלף תושבים?!

"שתיים, איך זה שנערי האוצר, שמחשבים כל אגורה ו"עלות תועלת" של כל פרויקט ופרויקט, עצרו במהלך שנים ארוכות את הרחבת כביש הערבה הקטלני או סלילת מסילה לאילת מסיבות כלכליות של חוסר כדאיות, ודווקא כאן נשפך תקציב ענק? שלוש, אני לא רואה איך הציבור החרדי, ינהר בהמוניו למיקום כה נידח בו לרוב רובו לא תהיה פרנסה בהישג יד. לסיכום: רעיון לא נכון, ומוטב שמקבלי ההחלטות יבצעו כמה שיותר מהר שינוי בדיסקט!".

יהודה הרציג, הבעלים של חברת 'הרציג נדל"ן' מסביר אף הוא את חסרונותיה הברורים של כסיף: "כיזם חרדי ותיק, הבונה גם לאוכלוסיה החילונית, גם הדתית-לאומית וגם החרדית, אני רואה בהחלטה מוזרה זו לא רק שגיאה כלכלית קשה, אלא גם בורות מוחלטת לגבי צרכיו של הציבור החרדי.

"מדובר באוכלוסיה המבקשת להתגורר, רובה ככולה, במרכז הארץ, ובערים או שכונות הממוקמות במרחק נסיעה קצר למקומות העבודה ולכל מערך השירותים שהן צריכות. כך, לדוגמא, הוקמה בהצלחה מודיעין עילית, כך גם ביתר וכך שכונת הר יונה בנצרת עילית.

"אני חושש שמה שמסתתר מאחורי החלטה זו של שר השיכון גלנט היא הכוונה ליצור חיץ בין הבדואים המתגוררים באזור העיר החדשה כסיף ולעצור את תופעת השתלטות שלהם על קרקעות המדינה. צר לי , אבל העיר החדשה תהיה "פאטה מורגנה במדבר"…".

מסע מצולם לכסיף: גם הבדואים לא יודעים מה המיקום לעיר העתידית

ואכן הסרטונים שצלמנו באזור עליו אמורה לקום העיר החדשה מראים כי מדובר במקום שידרוש תקציבי עתק בעיקר בתחום התשתיות. קשה להישען כאן על עיר סמוכה כפי שנעשה בערים החרדיות החדשות כמו בית שמש, ביתר עילית ומודיעין עילית, שלפחות בימיהן הראשונים נסמכו רבות על הערים הותיקות והמבוססות.

שאלו את תושבי בית שמש, אשדוד או קריית ספר הוותיקים, אלה שגרים בערים הללו לפחות חמש-עשרה שנה, איך זה היה נראה בעבר. הם יספרו לכם שלפחות פעם בשבוע אם לא יותר הם היו מפליגים לעיר הגדולה הקרובה, ירושלים או בני ברק כדי להשלים קניות, לנשום קצת אוירה של עיר… ולחזור לישוב המנומנם שלהם.

אומנם כולנו זוכרים כיצד התחילו הערים החדשות, ישובים קטנים מבודדים, שבחסדי ה' צמחו ברבות העיתים לממדים גדולים של ערים בעלות כשישים אלף נפש כן ירבו. אז מהו סוד ההצלחה? בראש ובראשונה סייעתא דשמיא. אולם אם נעמיק, נראה כי סוד ההצלחה הוא הבאת ציבור גדול בבת אחת. הערים הללו למרות שהחלו כערי ספר החלו עם גרעין גדול ומכובד וגם המאסות שהגיעו אליהן בהמשך היו גדולות ומרשימות.

לא טפטופים של כמה עשרות משפחות אלא כמה מאות משפחות שבאו בכל גל אכלוס. לעיתים הגיעו הדברים לאכלוס של 700-600 משפחות בגל של קיץ אחד. מאסה כזו של ציבור, בונה עיר. פתאום יש לכל אחד את הקהילה שלו, זה מחייב לבנות בתי כנסת, מוסדות חינוך, מבני ציבור שונים. זה כבר לא איזה כפר קטן שנאלץ להישען על עיר או ישוב שכן. זו עיר עם מוסדות מבוססים. וכאשר זה קורה העיר מתבססת.

כיום זה אחרת לגמרי. הערים החדשות מספקות לבד את צורכי תושביהן. סח לנו תושב בית שמש, אחת הערים החרדיות החדשות המבוססות יותר, שכבר שנתיים הוא לא נזקק להגיע לירושלים כדי לקנות דבר מה. "כל החנויות בגאולה פתחו כאן סניפים. הם כבר הבינו שהעתיד כבר כאן בשכונות ובערים החדשות", הוא אומר.

אם רוצים פקידי האוצר והשיכון שעיר כמו כסיף תצליח, עליהם למשוך אליה מאסה של לפחות 700-1000 משפחות שיהוו את הגרעין הראשוני. בפחות מכמות זאת קשה לראות עיר קמה על החולות כשהריחוק מכל עיר חרדית אחרת מכריח אותה להישען על תשתיותיה הרוחניות והגשמיות בלבד, ללא שום עזרה.

אם ישכילו פרנסי העיר העתידית לייצר מאסה קריטית של משפחות – ככל הנראה באמצעות מחיר אטרקטיבי – שיבואו להתגורר בכסיף היא תוכל להתרומם ולהיות עוד עיר חרדית לתפארת. אתם רואים את זה קורה?