אברומי נויבירט על מאחורי הקלעים של כתיבת הטור, כולל הביקורות והפידבקים מהקוראים • וגם: מה משותף בין תפילת שחרית ללבנה?

קורה שאני כותב טור שהוא כל כך מוצלח בעיני עד שאני מטפס על כסא ומכריז במגאפון "יחי אדוננו עצמנו ובשרינו ואפילו בהפרזה לעולם ועד" וממשיך לרחף באופוריה עד שהעיתון מגיע למרכולים ואני פוגש את השמער'ל הראשון שאומר לי "בכנות אברום? הטור שלך לא הצחיק" ואחרי שמער'ל מגיעים בער'ל, יונט'ל וגעצ'ל שאומרים לי את אותן המילים בניסוח שונה. ופעמים קורה ההיפך – מגיע יום שלישי בשבוע, זמן שליחת הטור למערכת, וההשראה בתרדמת, וכדי שלא אשאיר את המשבצת בעיתון ריקה – שזו חרדה קיומית בחייו של כותב – אני נתפס לנושא שולי ויורה צרורות מלל. משגר את הטור לעורך ממש לקראת הדד־ליין, מרגיש כאידיוט מושלם ומכין את הבונקר לשבוע הקרוב. לבסוף – למרבה ההפתעה הציבור מתחבר. כך היה גם בשבוע שעבר עם הטור בנושא הצרת הקיבה. עפ"י תגובות הציבור שחייך מאוזן לאוזן, מתברר שהיתה סיעתא דשמיא. אמנם לא כולם הסכימו עם הנכתב, ואחד מידידי, בעל קיבה מוצרת, אף הזעיף פנים ורצה לאכול אותי חי. למזלי הטוב לא עלתה בידו כי התיאבון ממנו והלאה. בשורות הבאות אשתף את הקוראים בקומץ מהתגובות שהתקבלו בתיבת האימייל, מבעלי כרס בהווה ולשעבר, כמובן – אחרי עריכת הניסוח ובדיית השמות, כדלקמן.

שמחה בינעם:
"בעיתון המודיע התלבשו לאחרונה על נושא החתונות, ההוצאות האדירות, והבזבזת שפשתה בציבור. במקום לבנות בית חולים מתחת לגשר ולחפש פתרונות מוזלים לאנשים מורעבים, הַמלָצתי, שכל בעל בעמיו מבן שישים ומטה וממשקל שבעים ומעלה יעבור ניתוח להצרת היקפים ובזאת תיפסק חגיגת חתונות הפאר, מנות הגורמה, ותצוגות הקולינריה מנקרות העינים ומחוררות הכיס. והרי גלוי וידוע, שאנשים ברובם לא מגיעים לחתונה כדי לאחל מזל טוב, אלא למלא כרסם. וככל הידוע לי, מי שעבר הצרת קיבה מעדיף להדיר רגליו מחתונות ידידיו". וממילא גם כל יתר הבזבוזים שסביב החתונות, יתבטלו ויעברו מן העולם, מחוסר ענין לציבור.

שלוימה מינעם:
חן חן שאתה רואה עצמך בר סמכא להעביר ביקורת על כל מה שזז, וגם על מה שלא זז. ולו ידעת כמה קשה לזוז כשלפניך מזדקרת חבית שמסתירה את שדה העין – היית מבין שהצרת קיבה זו אחת הישועות הגדולות בה זכה דורנו.

בועז לגאי־יוינעם:
"כשמשפחתי גדלה, עמדו בפני שתי אופציות: האחת, הוספת חדר. פעולה הכרוכה בהוצאה כספית משמעותית וביחסי שכנות רעועים, והאפשרות השניה – זו שבחרתי בה – ניתוח הצרת קיבה. וכך הרווחנו חדר במימון מלא של שירותי בריאות מכבי. אך יצא שכרי בהפסדי שתענית הראב"ד ועבודת ה'מידות' בעת האכילה איבדו אצלי כל תוקף".

ואחרונה אצטט תגובה ארוכה ומושקעת שנשלחה ע"י א. כ. מביתר עילית וכך כתב: "הזדהיתי עם כל מילה שכתבת בענין ניצול כל רגע בחיים, שהזמן שלנו בעולם קצוב, שאסור להיסחף עם עומס המידע וחייבים לבור את המוץ מן הבר ולהפריד בין העיקר לטפל. כידוע, את חשיבות הזמן חיים וחשים בעוצמה המתנדבים שעוסקים בהצלת חיים. ולחילופין, סוחרי מט"ח יודעים כי רגע לפה או לשם זה מה שמכריע אם עשרה מליון יהיו בצד הרווח או ההפסד. כל רגע שעובר לריק – מעוות לא יוכל לתקון, ולמעשה, מהרגע שהאדם נולד, מתחילה הסוללה שלו להתרוקן וצריך לזכור לנצל כל רגע לאגור לחיי עולם". עד כאן דבריו. אז חן חן לך א. כ. מביתר עילית על תגובתך הנוקבת והמעוררת שלנוכח תוכנה הבאתיה בשלמותה. רק תיקון קטן לדבריך: מעולם לא כתבתי טור בענין ניצול הזמן. מי שהתייחס לנושא חשיבות הזמן בשבוע שעבר היה עמיתי לדפי העיתון יהודה פולק – –

ובענין אחר: את אחד ה'שחרית'ים בימים האחרונים התפללתי – כפי שאני נוהג לעשות בכל פעם שאני מכוון לשעה שמונה ורבע – בביהמ"ד טעמשוואר בפינת סוקולוב־קוטלר בבני ברק. בעל התפילה הרים עוגן ב'הודו' עם מנין מצומצם, וככל שהתקדמה התפילה בואכה ישתבח הלך המנין וגדל בצורה ניכרת. אך מסיום חזרת הש"ץ לכיוון עלינו לשבח הצטמצם המנין בשנית. האדמו"ר מטעמשוואר שהוא דרשן נערץ וכל אמרה היוצאת מפיו – מחרוזת פנינים, התבטא בחיוך: "המנין שהתאסף היום היה בבחינת 'ישראל מונין ללבנה'. כי כמו הלבנה, בתחילת החודש קטנה היא ומתגדלת מעט מעט עד אמצע החודש. אח"כ חוזרת ונעשית קטנה. כך ה'מנין' היום, היה קטן בתחילתו, הלך וגדל עד אחרי תפילת העמידה, וחזר להתמעט".

נהניתי מהרעיון, שיתפתי. ולמרות שרציתי – לא הצלחתי להימלט מהמחשבה שגם האדם, כמו הלבנה, נולד קטן, הולך וגדל, מגיע לשיאו, חוזר ומתקטן ונעלם. מזל טוב, גלגול חדש.

להערות, הארות, תלונות על רצינות יתר, וכל היתר: [email protected]

הטור התפרסם בעיתון בקהילה