בית חרושת לחירשות / אברומי נויבירט

ישבנו כמה חברים בחתונה של ידיד. מימיני יואל, משמאלי מרדכי, מלפני יוס'ל ולצידו אשר. הגישו לכל אחד מאתנו צלחת מרכזית עמוסה בכבד, שהוא, כך מסתבר, מצמיא. הרמקולים פלטו מטעני דציבלים, ואני צווחתי ליוסי שיגיש לי את הסאן־בנדטו. אך בגלל המוזיקה שניסרה לנו את עור התוף, הבין יוסי שביקשתי את בקבוק האשכוליות. הוא אדיב, נורא, לכן הגיש גם מזג עבורי מלוא הכוס משקה אשכוליות מבחיל. צעקתי לו תודה מקרב לב והוא ענה לי בקולי קולות שהשעה תשע וחצי. אושי צווח בזעם "מי המציא את הרמקולים, צריך היה לנעול אותו בחדר אקוסטי מוקף מערכות הגברה וסאב וופר, וטיפין טיפין להגביר את עוצמת הווליום עד שתצא נשמתו בקול רעש גדול". שמע זאת יואל והתערב בשיחה בהכריזו ש"תרגיעו, אבי גבאי לא חוזר למקורות. הוא רק שותה עם קש מנדטים מהימין".

בלהט הויכוח והחלפת הצעקות שלא היו קשורות האחת לרעותה, עברתי נושא ועדכנתי את יואל על דוצ'ל־נגידוביץ שירד מנכסיו. יואל נראה מופתע, תפס את ידי בשתי ידיו בחדווה, ובצרחות ירה צרור איחולים קולניים "וואו, איך אני שמח בשבילך" ועל פניו נסוך אושר השמור לאנשים שמאוד מפרגנים מטבעם. מרדכי היושב לשמאלי ויודע שתעשיית המוזיקה מרתקת אותי, סיפר לי בשאגות אימים על הדיסק החדש של מוטי שטיינמץ, ואני בתגובה נלהבת צווחתי "כן, כן, שמעתי. בטח הולך להיות קידוש ענק מפוצץ בסלבריטיז". הוא לא הבין מה אני רוצה, ואני לא הבנתי למה הוא לא מבין, וכולם גם יחד לא הבינו למה לכל הרוחות לא נופל הפקק של החשמל מעוצמת הרעש שבוקע ממגברי האימה המטווחים את אוזננו, ולכולנו כבר נמאס לצרוח, אז החלטנו להתכנס בשתיקה, ואכן מאותו רגע עד לסוף האירוע לא חדלנו מלהמשיך ללהג ולפטפט אפילו לדקה, תוך קריעת מיתרי גרוננו והתעללות מזוכיסטית בעור תופינו. בסיומו של אירוע אמדנו את הנזקים ומצאנו את עצמנו חירשים, צרודים, ומתַקשרים בפנטומימה.

■

ולזירה אחרת: לפני כמה ימים זכיתי להשתתף בשמחה משולשת קצוות שהתקיימה בגני־הדקל בבני־ברק. שולבו בה חנוכת ביהמ"ד המחודש 'דברי שלום' שברחוב מהרש"ל, הכנסת ס"ת קטן במימדיו וגדול בהידורו, ושמחת סיום הש"ס. אתמקד בצלע השלישית. הסיום שערך ר' גדליהו אהרן בינג, בנו בכורו של רב ביהמ"ד ומהדיר ספרי הרש"ש 'נקודות הכסף', הגה"צ המקובל רבי יחזקאל בינג שליט"א.

אחסוך בתאור הדקורציה שהיתה קילורין לעינים, (וסמל האירוע שעוצב בס"ד ע"י כותב השורות. כאן המקום לגילוי נאות…) הקולינריה שהיתה תאוה לחיך, הוירטואוז מאיר אדלר שליהטט על הקלידים, הזמר חיים פולק והגראמער יוסף צבי ניילנדר שהנעימו את האירוע – ואתייחס למסמר הערב מבחינתי – נאומו הקצר ומלא הלהט של אהר'לה, חתן השמחה.

וזה היה תוכן דבריו: "מודה אני להשי"ת על החסד הגדול שעשה עמדי שזיכה אותי לאחר שש שנות עמל ויגיעה לסיים ש"ס תלמוד בבלי, דבר שלא פללתי לזכות בו. כעת הנני מבין היטב את משמעות הפסוק "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" שהרי לב יודע מרת נפשו ויודע אני שמצד עצמי איני ראוי לזה כלל ועיקר. אינני תלמיד חכם ועילוי גדול, אלא יהודי פשוט שמנסה לעשות נחת רוח לבוית"ש, ולמרות זאת הקב"ה נתן בי את החכמה, הדעת, התבונה והזכות ללמוד דף אחר דף, מסכת אחר מסכת, ובכך להגיע ליום הגדול הזה. עד הנה עזרוני רחמיך ולא עזבוני חסדיך לעמוד כאן מתוך בריות גופא ונהורא מעליא. כשהתחלתי את הלימוד בחור הייתי, וכעת הנני עומד כאן לאחר הקמת בית נאמן בישראל בס"ד, ומבקש אני על העתיד ואל תטשני ה"א לנצח שיתקיים בי המשך הפסוק "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" שאזכה להעמיק בתורה הקדושה שהיא ארוכה ורחבה מיני ים. כי את הלימוד עד כה עשיתי עם חברותא בשם 'מתיבתא', וכאשר העיר לי מישהו על החסרון בעמל התורה אזי השבתי לעצמי שטוב בעיני הקב"ה לימוד דף הגמרא שלי בלב שבור שחסר את עמל התורה מאשר עם לב שלם מעמל התורה".
אהרל'ה ידידי. ריגשת אותנו בדבריך. בעת שנאמת מעל הפודיום סרקתי בעיני את הקהל הגדול שישב פעור פה ונרגש. פה ושם יכולתי להבחין ביחידים עם ברק ולחות חשודה באזור העינים. לך ולי יש משהו משותף. העקשנות. אני סימנתי לי מטרה לכתוב טור קבוע בעיתון. אתה לעומת זאת, סימנת לך כמטרה לסיים את הש"ס תוך שש שנים. דף מידי יום. דפיים – וינוחו בם – מידי שבת, והנה תראה אותך, בעיקשותך גם יכולת וסיימת. אשריך שהתעקשת על דברי תורה.

ולגבי דרשתך הקולעת. בהגיע היום תזכור מי הראשון שצפה לך עתיד מזהיר בע"ה כנואם בחסד. וכמובן, עשרה אחוז מהתשלום הראשון… אתה יודע… עם כל הכבוד, משכר כתיבה בעיתון אי־אפשר לרכוש את הש"ס השלם של 'עוז והדר' על מאה שלושים וחמשה כרכיו.

לתגובות: [email protected]

הטור התפרסם בעיתון 'בקהילה'