הרכיבים הבסיסיים של הבירה הם שעורה, כשות, מים. ושמרים. יש המוסיפים לשעורה גם תירס, אורז, או סוכר בכדי להוזיל את עלויות הייצור, יש המייצרים בירה מחיטה, ובמדינות אפריקה יש המשתמשים גם בדוחן או בסורגום

הכשות בתלמוד:
בתלמוד במסכת עבודה זרה אָמַר רַב: שיכר של גויים מותר, אך בני חיָּיא אל ישתה ממנו. ותמהים: ממַה נַּפְשָׁךְ אם מותר, לכל העולם הוא מותר, אם הוא אסור, לכל העולם הוא אסור. אֶלָּא שרַב סבור כי החשש בשיכר של גויים הינו מחשש שהגוי השאירו מגולה, ובא נחש והטיל בו את ארסו, וסכנה לשתותו. אך כיוון שמוסיפים לשיכר כשות, הולכת המרירות של הכשות ששמים בשכר, ושורפת את הארס שבו. אולם מי שהוא חלוש, מחליש אותו הארס יותר מאדם רגיל. וְחִיָּיא בני הוֹאִיל והוא חלוש, אל ישתה ממנו.

הקצף:
הקצף הינו תכונה חשובה של הבירה ותורם למראה ולהנאה ממנה. הקצף נוצר על ידי החלבונים שבבירה וגז ה-CO2. בתלמוד מצינו התייחסות לקצף שמעלה הבירה. אמר אביי: בתחילה סברתי שהסיבה שאין שותים קצף, היא משום מיאוסו. עד שאמר לי מר, שהסיבה היא, ששתייתו גורמת ל”כרסם” [רירים הבאים מן החוטם – רש”י].

שתייתו כאמור – גורמת לכרסם, מה אם כן תקנתו של הקצף? לנשב עליו בפה – יזיק הדבר לראש. לדחותו בידו לצדדים – יגרום לעניות. מה ייעשה לקצף? – ישקיעו לתוך המשקה עד שיכלה מאליו. שתה קצף ולקה ב”כרסם” מה תקנתו? אם שתה קצף של יין – ישתה אחריו בירה. שתה קצף של בירה – ישתה מים. שתה קצף של מים – אין לו תקנה. וזהו שאומרים “אחר העני רודפת העניות – שלא היה לו לשתות אלא מים.

איסור חדש:
תבואה מחמשת מיני דגן אסורה באכילה לפני שהקריבו את העומר, ומשהקריבו את העומר הותרה התבואה מיד. בזמן שאין מקדש יום ט"ז ניסן כולו אסור והוא מתיר את אכילת ה"חדש" התבואה הגדלה בימינו בארץ ישראל אין בה איסור חדש, שכן הקציר הינו לאחר פסח. אלא שבירה מיוצרת משעורת חו"ל וישנם מדינות בהם השעורה נזרעת לאחר הפסח ונקצרת לאחר ראש השנה, שאז יש חשש איסור לאכול מהתבואה החדשה עד לאחר פסח.

בעיה זו נפוצה בעיקר בתבואה הגדלה בארגנטינה ואוסטרליה שם החורף הוא בין פסח לראש השנה וזהו זמן גידול התבואה. אלא שיש מחלוקת האם חדש בחו"ל מותר, ומה הדין בחדש מחו"ל שהובא לארץ. רבים מתירים ויש מחמירים,

על כך וכן על בירה ללא הכשר, על בירה בטעמים ועל בישול ישראל בבירה, אי"ה במאמרים הבאים.