שקעתי בהתרפקות נוסטלגית על החפצים שנחשפו לאור השמש אחרי שנים ששכחתי מקיומם, ואז שמתי לב שהערבי נעלם. "עיסאם" צעקתי. "אני בֹּה" ענה כשהוא נחלץ מתא המטען שהיה נראה כמו מחסן ציוד של פיקוד העורף / אברומי נויבירט בטור משעשע

ידוע לכל בר־בי־שברולט, כי הגבר הממוצע מתייחס אל רכבו כאל גוף חי עם נשמה. ועל כן באתי לכתוב מילות קינה ונהי על רכבי הזכור לטוב, כקונן איש על רעהו הטוב.

יום הבאתו אלינו הביתה היה יום חג. רחצתיו במים ובבורית וסכתיו בשמן ובווקס. מבחוץ הוא נראה נוצץ כיאה לרכב שתפקידו לעורר את קנאת השכן עם הסובארו החבוטה. מבפנים התמונה היתה קצת שונה, כיאה לגוברין חשובין הנמנעין מלנקוף אצבעין מיותרין. את האוטו החניתי בכל מקום שראה לנכון, ופקחי החניה עיטרוהו בדו"חות לרוב. הזמן חלף בנעימים, ושלוש שנים של חווית ליסינג עמדו להסתיים.

במשך כל תקופת שהותו אצלי טיפחתי אותו במסירות. מנקה, מכבד ומרבץ את מושביו. כשהתעורר בי דחף אסתטי נדיר להביאו לניקוי לקראת מכירתו הקרובה, אמר לי עיסאם מהשטיפה: "אין! אני חייב לומר לך שִזוֹ בַּעַם ראשונה שִׁאַנִי רואה אוטו ככה מלא עם בְּסוֹלֶת כִּמוֹ שִלְךָ". "אייווה־עלק" הסכמתי והסמקתי. "מה קורה בֹּה אִצְלֶךָ בָּאוֹטוּ. זִי נִראָה כִּמוֹ יַעַנִי בַּח אַֹשְבָּה" החמיא עיסאם. התחבקנו ובכינו. אני – מהתרגשות, ועיסאם – בגלל הנקיון הכפול שהוא יעשה במחיר רגיל. "בַּבַּעַם הבאה" אמר במבטאו הישמעאלי "תפתח את החלונות השחורים לפני שאתה שואל מִחִיר לִנִקַיוּן בְּנִימִי.

בחור עם לב, עיסאם. לא סתם הגזים במחמאותיו. אכן, רצפת הרכב היתה מרובדת בשכבות אקולוגיות של טישו, אריזות במבה, עטיפת פסק זמן, אתרוג מיובש מהושענא רבא, ערבה חבוטה בלמינציה, צינור ארבעה צול מטמבור, דבק שלוש שניות, שקית של טליתניא, מטריה חסרת חוט שדרה, סוללה של סלולרי, מטען לטלפון נייד, סוודר של ילד אסופי, שקית בסלי, דובי פרוותי קטוע יד, בובת פלסטיק נטולת גפיים, משאף לאף, כדורי אופטלגין, גז מדמיע, גז חרדל, לחמניה עם חרדל, טופס רישום לחיידר, קופסת ריטלין, תיק אוכל עם סנדוויץ מעופש, קופסת מרלבורו.

מתוך תא הכפפות פינה עיסאם מסטיקים בטעם בזוקה, עלון השעה התשיעית של קופת העיר, ברכת החמה של וקסברגר, גרעינים שחורים, לבנים, אבטיח, מנצ'ס, פיסטוק, שום מפדיון הבן של ילד שחוגג כמעט חלאק'ה, כדורים נגד שיעול, טבק הרחה, חוברת של ברסלב, טופס הו"ק של אור הרשב"י, התרעה ממס הכנסה, טופס הנחה מארנונה, טופס התקשרות לפינוי פסולת בנין, טופס פינוי מפגע שכונתי, טופס ארבע, טופס שבע עשרה, טופס שחרור מהצבא, טופס מעצר, טופס שחרור ממעצר, תעודת עיתונאי, תעודת חוגר, שלייקעס, חוברת הדרכה להכנת טיל אר־פי־ג'י, דו"ח חניה, שקית ביגלה מאז ספירת העומר, בקבוק יין לקידוש, דו"ח נהיגה אחרי הבדלה, מגבונים לחים שהתייבשו, ומגבונים יבשים שנתלחלחו. רק זוג כפפות נעדר מתא הכפפות.

שקעתי בהתרפקות נוסטלגית על החפצים שנחשפו לאור השמש אחרי שנים ששכחתי מקיומם, ואז שמתי לב שהערבי נעלם. "עיסאם" צעקתי. "אני בֹּה" ענה כשהוא נחלץ מתא המטען שהיה נראה כמו מחסן ציוד של פיקוד העורף: ג'ק לרכב, ברגים, אומים, כבלים להתנעה, משולש אזהרה, משולש פיצה, משולש ברמודה, תבנית ביצים, פצצות סירחון, גלגל רזרבי, גלגל ים עם פנצ'ר, סירת הצלה, שישיית קולה, בקבוק בירה, מים מינרלים, מים חיים, מים מתים, מים ללא הכרה, מים כבדים להכנת פצצת מימן, שקית של יש חסד, עגלת קניות של יש חסד, קטשופ, סגווי, הוברבורד, שטריימקיל, חוברת מכירה סינית, קפה טורקי, שטיח פרסי, נסיך סעודי, חבית נפט, ערכת החייאה, אלונקה של זק"א, את חפירה. תמרור זכות קדימה להולכי רגל, טופס העברת בעלות לרכב. עץ ריח, מפיץ ריח, מפזר ריח, מפזר חום תקול ומפזר הפגנות משטרתי. שמונה שעות בלבד לקח לו לעיסאם לסיים את העבודה הערבית ואת מבצע פינוי־עינוי.

בשלב זה הודבקה מודעה על השמשה האחורית של השבי, מכריזה על 'רכב שמור מרופא מרדים' ותוך יומיים נמצא הקונה המאושר. האוטו עבר ידים ותחושות ריקנות וחסר עצום מלאו את ישותי. נעמת לי מאוד רכבי היקר, נשאתי אותך על כתפי משך שלוש שנים כאשר ישא האומן את היונק. ועוד איזה יונק. ליטר דלק לששה קילומטרים. אך כל דבר, קשה ככל שיהיה, ניתן לראות גם במבט אופטימי: שבוע אחרי העברת הבעלות בישרו לי הבעלים החדשים שהמצבר הלך, המנוע מת מוות מוחי, הקרבורטור התאדה, רפידות הברקסים התנוונו, ולבסוף גם קריסת המערכות הפכה לבלתי נמנעת – עת נמסר לשעה קלה לאחריותו של בחור צעיר ונלהב שהוביל אותו בדהרה ובידיים אמונות לתוך עץ רחב גזע, וחיי האוטו הקצרים נסתיימו בטוטאלוס. יהי זכרו גרוּט.

לתגובות, הערות, והמלצות על קקמייקות יד שמינית: [email protected]

הטור פורסם בעיתון 'בקהילה'