הרב ישראל פרידמן, העורך הראשי של יתד נאמן ונאמנו של מרן ראש הישיבה מביא את פשר התנועות של מרן באצבעותיו בכל עת שלא חש בטוב, כפי שמרן עצמו הסביר. ומה הגיב מרן כאשר נשאל על ידי נכדו חביבו "האם הסבא צריך משהו"

מאת הרב ישראל פרידמן / מאמר המערכת בעיתון יתד נאמן

מאות אלפי אנשים הגיעו מכל קצות הארץ כדי ללוות את רשכבה"ג מרן ראש הישיבה זצוק"ל למנוחות והכאב הקולקטיבי אינו מעלה ארוכה. אבל כבד רובץ כעננה בכל תפוצות ישראל, בארץ ובגולה. גם כאבו של כל פרט, עודנו צורב. נפער חלל. ההמון לא ליווה רק אדם פרטי, אהוב ונערץ ככל שיהיה. הם לא ליוו רק מורה דרך ומנהיג. ההמונים ליוו תקופה, חוליה בשושלת הזהב של מוסרי התורה ומנחיליה שקבלו מדורות קודמים, שקיבלו מדורות שקדמו להם, עד אנשי כנסת הגדולה שקבלו מנביאים, שקבלו מזקנים שקבלו מיהושע שקבל ממשה רבינו. בבכי קורע דממות ובשברון לבבות, עלתה תקופה בסערה השמימה.

אפילו התקשורת החילונית יצאה מגידרה מול התופעה המופלאה. גם התקשורת העולמית שאינה יהודית, ציינה את התופעה שהם לא ידעו לתת לה שם. שום עתון ושום כלי תקשורת מהוגן לא ניסה לגמד את המחזה המופלא. שדרים חילונים שאינם נמנים על אוהבי הצבור החרדי ואוהדיו, אמרו אמן בעל כורחם למראה הקהל הענק הפוסע דומע ומורכן ראש אחר מיטתו של גדול הדור זצוק"ל שהותיר אותנו לאנחות. אפילו התקשורת העולמית לא יכולה הייתה להמנע מסיקור.

כשהוקראה הצוואה המרטיטה של רשכבה"ג מרן ראש הישיבה זצוק"ל, העינים נפערו כמו בורות של כאב והפה נפער בהשתאות. יותר משראש הישיבה ציווה את בני ביתו ומשפחתו, דבריו העידו בו, הגדירו את עצמו, פתחו חרך הצצה לעומקים של נקיות הדעת וגדלות הנפש והרוח, ואפשרו להמונים לגעת בקצה חוט אחד משולי גלימת הענקים שלו.

הצוואה טלטלה את כל קוראיה ושומעיה. אבל מה היתה מהותו של מרן זצוק"ל שהביאה אותו לכתוב צוואה כזו? לפני שנים ספורות ישב מרן ראש הישיבה זצוק"ל בביתו, עיניו היו עצומות ודמעות זלגו מהן. למרות חום גופו הגבוה ועל אף מחלתו, לא היתה כל סיבה ניכרת לעין שתגרום לבכי שהלך והתגבר. כשנשאל לפשר הבכי, השיב מרן בקול נשנק: "אספר לכם ספור שנזכרתי בו כעת". המדובר בספור המפורסם והנורא שארע בשנת תר"ב. היה זה כשהגאונים מרן רבי איצלה מוולאז'ין זצוק"ל בנו של מרנא הגר"ח מוואלז'ין זצוק"ל ועמו כ"ק האדמו"ר בעל הצמח צדק זצוק"ל שהו בפטרבורג כדי לבטל בבית המלוכה כמה גזירות רעות שריחפו על קהילות ישראל. הם נאלצו להשאר שם בשביל צרכי הכלל גם ביום הכיפורים. לקנטוניסטים, הנערים שנחטפו לצבאו של הצאר ניקולאי ימ"ש, היה אסור להתכנס, מלבד במספר מקומות בודדים, ופטרבורג היתה אחד מהם. בגיל שמונה נחטפו מחיק משפחתם ונאלצו לשרת בצבא במשך עשרים וחמש שנה. הם התמודדו עם נסיונות קשים כמו מאכלות אסורות, ועמדו בהם. רבי איצלה החליט להתפלל דוקא אתם ולא בבתי כנסת בהם התפללו יהודי העיר תלמידי החכמים, כדי לחזק אותם.

כשהגיעה זמן תפילת נעילה, בקשו המתפללים מאחד הקנטוניסטים שעבר בצבא מסכת יסורים מחרידה ועמד בכל אלה בגבורה למען שמו יתברך, שהוא יעבור לפני התיבה כשליח צבור. כשהאיש חשף את פצעיו, כל הנוכחים התחלחלו מגודל הזוועה. מבקשי רוחו ונפשו רצו שימיר את דתו והוא עמד בהתעקשותו תוך חרוף נפש ולכן הם רצו שהוא יהיה זה שיעלה את תפילותיהם.

לפני שהתחיל אותו קנטוניסט מבוגר את הקדיש של תפילת נעילה, פתח ברעדה ואמר: רבונו של עולם, על מה רגילים בני אדם להתפלל? "בני", "חיי", "ומזוני". אבל אצלנו הקנטוניסטים, לא שייך להתפלל על כגון דא. "בנים", הנה רוב הציבור שלנו אינם נשואים ושום בת ישראל לא תנשא לעמי ארצות מבוגרים כמונו שחבולים בכל גופם. "חיי", הרי חיינו אינם חיים, ו"מזוני", הן הקיסר דואג לכל צרכינו, לחם לאכול ובגד ללבוש. אז מה אנחנו כן מבקשים ממך? רק דבר אחד: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא"!!! כך סיפר מרן ראש הישיבה והגביה את קולו שנשנק מבכי, כדי להוסיף: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא", זה גם כל מה שאני רוצה. זכיתי ל"בני", לדורות ישרים מבורכים. ל"מזוני", מעולם לא חסר לי, שהרי כמעט איני צריך ואפילו בתקופה הקשה שהייתי פליט, המעט שאני אוכל לא היה חסר לי. כל מה שאני רוצה זה רק ש"יתגדל ויתקדש שמיה רבא". ואז, קודח מחום הוא החל לפזם במנגינת ימים נוראים: "נקדש את שמך בעולם". עיניו החלו לזלוג דמעות כמו עיני שני הנוכחים. זה היה כל עולמו. זו היתה שאיפתו היחידה: יתגדל ויתקדש שמיה רבא, כמו שאומרים עליו כיום.

תמיד כשלא חש בטוב, היו אצבעותיו נעות ונדות, נפתחות ונסגרות בתנועה לא מוסברת. באחת ההזדמנויות הנדירות בהן פתח סגור לבו, הוא נאות להסביר את פשרן אל תנועת האצבעות: הזרת הקטנה דומה לאות י'. פתיחת היד כולה במלא חמשת האצבעות היא – 5, היינו ה'. האצבע המכונה "אצבע", דומה ל-ו'. ושוב פתיחת היד כולה שאומרת ה'. כך ללא הפוגה, שוב ושוב אותיות "הויה": כי גם בחולי, גם בחום גבוה, אין היסח הדעת – שויתי ד' לנגדי תמיד.

כל מהותו היתה "מה רצון ד' ומה ד' דורש מעמך". כל ימיו התכונן לקראת היום הגדול, שהוא כל כך נורא לנו, כשהלך לבית עולמו והותיר אותנו יתומים. כל ימיו הכין את עצמו לרגע האמת של המעבר לעולם האמת. לרגע אחד הוא לא היה כאן דייר קבע: באחד מאשפוזיו בבית החולים, הוא ישב על כיסא ופניו אל החלון וגבו לכניסה. כשנכנס אחד ממקורביו על בהונות, שמע אותו מנגן את מה שהיה רגיל בפיו במקרים רבים: "אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר". שוב ושוב, במנגינה נוגה של למוד מוסר. כשהרגיש שמישהו נוכח בחדר פסק, קרא לו אליו, וכך אמר לו בשפת היידיש: "אני כבר אדם זקן, ויודע שאדם להבל דמה וימיו כצל עובר. אבל אתה אדם צעיר ולא יודע את זה. לכן אמור עמי ביחד: 'אדם להבל דמה', שוב ושוב". מרן החל לבכות בדמעות טהורות ועמו אותו "צעיר" ממקורביו שחזר עמו שוב ושוב. אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר.

רק מי שרצה שאחרי מיטתו ילכו רק עשרה – מנין אנשים, יכול היה לזכות להלוויה של מאות אלפי אנשים. רק מי שחי בהכרה הכל כך מוחשית הזו, יכול היה לההביל את העולם שסביבו. לא לאכול, כמעט, רק מה שנחוץ למאה ברכות. גם בהנהגתו הציבורית תמיד חישב רק מה האמת ומה רצון ד'. לא מה יגידו, לא איך יגיבו – אלא רק מה רצון ד'. דוקא בעולמנו הכל כך חומרי וחומרני שדמויות אוחזות בהגה נלכדות בו בכלכלתם ובקלקלתם, בלט הוא בהיותו איש שכולו רוח ואיש אשר רוח בו. לא עניין אותו לא כסף, לא כבוד, לא הנהגה, והנכס היחיד שלו היתה תורה שקנה באף ועשה הכל כדי להנחילה במאור פנים. כך חי, וכשהלך אבינו-רבינו בן האנוש שהיתה לו דמות הגוף אך לא היה לו "גוף", רוכב בערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק. נקי, נקי נקי. נקי מנכסים, נקי מכבוד, נקי מתענוגים. ולמרות כל זה, במשך כל הימים הלא קלים, ימי חוליו, בכל פעם כאשר שאלו נכדו המסור, נאמנו ואיש סודו – הרה"ג רבי דוד שפירא שליט"א – "האם סבא צריך משהו?" – השיבו מרן זצוק"ל כשעיניו נוגות: "בוודאי שאני צריך משהו, אני צריך לחזור בתשובה"!

מורנו ורבנו זצוק"ל הותירנו כאן יתומים. הכאב הולם והלב ממאן להנחם. ואם אומנם על פי ההלכה אנחנו לא חייבים באמירת קדיש, אבל זו השעה להפנים את השקפתו ולצרוב בנשמותינו כבמכוות אש את צוואתו עד שכל ישותנו ועצמותינו תאמרנה "יתגדל ויתקדש שמיה רבא", עד שגם חיינו יהיו לעילוי נשמתו. כדי שימינו לא יהיו כצל עובר, נקבל על עצמנו ו"נקדש את שמך בעולם", גם במנגינה של יום חולין.

יתגדל ויתקדש שמיה רבא. יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא.