"גידולי פרא זניחים פערו את פיהם נגד הנהגתם של מרנן ורבנן גדולי ישראל"

אלפי מבני היהדות הנאמנה התכנסו במוצש"ק בבית שמש, לעצרת חיזוק והתעוררות מסעירת לבבות. רחמנא ליצלן, אסונות רבים פקדו את העיר בית שמש בעת האחרונה ופחד ירד על העיר. ילדים רכים נלקחו בחטף לבית עולמם. הכל הבינו שהקב"ה מדבר, מתריע, מעורר – והרגשות סמרו מאימה וחרדה. כיוון שנסתרים דרכי ד' ואין איש יודע פשרם של צופרי האזעקה הרוחניים הזועקים, פנו ראשי הקהל הקדוש אל לשכת הגזית, לדעת מה זה ועל מה זה. בהוראת מרן שר התורה שליט"א נאספו אלפי איש לעצרת תפילה, "קום קרא אל-א-לוקיך, אולי יתעשת הא-לוקים לנו ולא נאבד". לקריאת מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א באו ההמונים לבית המדרש הגדול של ישיבת "אור לישרים" בקריה החרדית וגדשו את הרחובות הסמוכים, לשמוע את הדברים כדורבנות, ולקבל על עצמם קבלות כדי לעצור את הנגף – ולא ינתן למשחית לנגוף את הבתים.

במשך תקופה ארוכה בקעו משולי בית שמש השתלחויות בוטות וגסות פה ורוח, נגד הנהגתם של מרנן ורבנן גדולי ישראל, והדממה המשיכה לזעוק. לא נשמע קול מחאה, לא התבצעו פעולות השתקה. מילים יכולות לבנות, דיבורים יכולים לזרוע הרס, ולא תמיד זה ניכר בטווח מידי. לעיתים זה פועל כמו פצצת זמן מתקתקת וזה קורה רק כחלוף זמן. לא חרבה ירושלים אלא על שביזו בה ת"ח, אמר מרן שר התורה שליט"א. מוות וחיים ביד הלשון. ואז, בהשתתפות ראשי ישיבות, אדמו"רים ורבנים, נאספה בית שמש בהמוניה לעצרת "עגלה ערופה", להתחזק ולמחות: "ידינו לא שפכה את דם הנקיים הזה".

זה לא קרה בתוככי הקהל הקדוש של בית שמש התורנית, אלא בשולי השוליים של המחנה, כשגידולי פרא זניחים פערו את פיהם חדשים לבקרים והרעילו את שומעי ליקחם. אמירות כאלה מלמדות על אופי. צבעם של המים הניתזים מבעד לצנרת הפה, מצביע על מצבו הנפשי והרוחני של האדם. מים עכורים מגיעים ממעיין תודעתי מעופש. מים זכים באים מנפש זכה. אדם ששומר על סטריליות נפשית, גם לשונו חפה מחיידקי רוח. כאשר בעל לשון פותח את סוגרי פיו, זה נובע בעיקר ממחלת נפש עמוקה.

את המילים "נרפא נגע הצרעת מן הצרוע", מסביר מרן החת"ס זצוק"ל: אי אפשר להרפא מצרעת אם הצרוע לא נרפא ממחלתו הנפשית העמוקה. נגע הצרעת שבא בגלל חטא הלשון, אינו צריך להרפא מהעור, אלא הנגע צריך להרפא "מן הצרוע". רק אם הנגע נעקר מנפשו, "מן הצרוע", יכול לבוא מזור ומרפא גם לעורו. זוהי מחלת נפש שכאשר היא מבריאה, גם הנגף מחלים. לכן מובא המצורע אל הכהן, לא אל הרופא. זה נכון כלפי פוערי הפה, אבל בהוראת הכהן הגדול מרן שר התורה שליט"א, נאספה כל בית שמש התורנית לשבור את שתיקתה, להתעורר ולהתחזק. כשעברו הדברים מפיקוח רפש לפיקוח נפש ר"ל, התייצבו כולם בלב שבור לעצור את המלאך המשחית ר"ל, לומר לו הרף. אנשים, נשים וטף גדשו גם את הרחובות, לזעוק לא ידינו שפכו את הדם הזה. 

אבל מי שאמון על תורת ד' שדרכיה דרכי נועם, לא יוכל לסבול ירידה לדיוטא כה שפלה של פגיעה בהנהגת היהדות הנאמנה וגדוליה. מי שחי על פי חוקי ד' ודעת תורה, נפשו תסלוד מהתפרצות יצרים לא מבוקרת. אמנם  תמיד היו וישנם כאלה שסבורים בסכלותם המרושעת, שפשעם הנתעב הוא כביכול לשם שמים, כאשר השקר הצליח לכבוש את תודעתם. הוא משכנע אותם, שעבירת האלימות המילולית שלהם, באה במצווה. הם סבורים שהם עוסקים כביכול בשליחות קודש. הם מאמינים שהם פועלים למען מטרה נאצלה. וכשמדובר ב"נגיעה של צדקות", כמאמרו של מרן רבי ירוחם – המשגיח דמיר זצוק"ל, הענין הופך להרבה יותר סבוך:

"הר"י מסלנט ז"ל הי' אומר דכשאדם הולך לשמוע איזה מגיד וכדומה, יוכל להחריב בדרכו כל העולם כולו, יזיק ויחבול הכל במרוצתו. כי הלא רץ הוא 'לשמוע מגיד'! ובשעה אחרת הי' אותו אדם עצמו יודע היטב איך שאסור להזיק ולחבול בחבירו, אך הנגיעה הצדקותית הלזו רק היא הגורמת ומתרת לו כל התורה כלה; דאין סכנה כסכנתו בדרכו לעשות מצוה".

"הזהירות בשעה זו צריכה שתהי' עצומה עד מאד, כי אין סכנה כסכנתו כיון שהמצוה הריהי כ"כ גדולה. בשעה שעסקו ישראל בבנין המשכן שם הוצרכו להזהיר להם לבל יחללו את השבת: בשעה שלא היו עוסקים במצוה לא הוצרכו לאזהרה זו, אבל 'כשתהיו רדופים וזריזין בזריזות המלאכה' אז הזהרו מאד מאד שלא תחללו את השבת".

"והמתבונן בעין פקוחה בדרכי החיים יראה שעיקר הזהירות שצריך האדם להזהר הוא מאותם העוסקים במצוות. אדם פשוט אינו מסוכן כ"כ, כי אין היזקו מצוי. עיקר ההיזק הוא דווקא באותם העוסקים במצוות ולשם שמים, ששם הסכנה גדולה מאד, שמתוך הוראת היתר של חסידותו יוכל לירד לחייו של אדם, לדרוס על גופו ונפשו בפסיעות גסות מבלי שירגיש בזה כלל. כי הלא עושה הוא הכל ל'שם שמים'! ובמצב כזה הוא משוחד ועיוור כולו לדחות כל התורה כולה" (דעת חכמה ומוסר).

על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעבירה מושלמת שעובריה בטוחים שהם עוסקים במצווה. כאשר ערפל השקפתי יורד על הארץ, מסתננות דעות כוזבות ומעשים נוראים מתבצעים בחסות המיסוך. כשגבולות האסור והמותר אינם ברורים דיים, פולשות התנהגויות נוראות לתחומי העיר. השתיקה, אף שלא הייתה כהודאה, ריחפה כענן שחור על העיר כשחומרת המעשים תבעה קורבנות. עד שמרן שר התורה שליט"א הורה כי לא עוד עת לחשות!

במהלך עצרת התפילה וההתעוררות הביא חדב"נ הגר"ז ברוורמן שליט"א מדבריו הנוראים של מרן שר התורה שליט"א: "'לא חרבה ירושלים אלא על שביזו בה ת"ח'. עוד אמרו חז"ל בשבת נ"ד דברים נוראים על מי שאפשר לו למחות ולא מוחה, ועל זקנים שלא מיחו בשרים, עוד אמרו בברכות י"ט 'שאני צורבא מרבנן דקודשא בריך הוא תבע ביקריה, כל המספר אחר מיטתן של ת"ח נופל בגיהנום'. לכן חייבים להתאסף למחות בכל כוח על זלזול תלמידי חכמים גדולי הדור, כי היכי דלא נתפס ח"ו בעוונם, ועלינו להתחזק מאד מדה כנגד מדה בכבוד התורה, ולכבד ת"ח מאד".

גם חדב"נ הגאון רבי יצחק קולדצקי שליט"א זעק בתוך דבריו: "תלמיד חכם הוא ספר תורה, מה היה קורה אם היו לוקחים ספר תורה וזורקים על הארץ, האם היינו שותקים? תלמיד חכם הוא יותר חשוב מספר תורה, הוא ספר תורה חי".

"שכינה שורה על גדולי הדור, יש להם רוח הקודש. אך היום נהיתה תופעה שכל נער בן י"ג מלמד את גדולי הדור, כאילו אינם יודעים מה לעשות וכביכול לא יודעים מהי תורה. ואם האבא מדבר על זה בביתו, הוא משחק באש, נורא ואיום. לפני 15 שנה מתו אנשים צעירים באחת משכונות ירושלים. באו לשאול את רבנו מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, למה מתים שם? והוא השיב – משום שמבזים שם תלמידי חכמים". הדברים הנוראים, כמו דבריהם המטלטלים של שאר הדוברים, נצרבו כבמכוות אש בלבבות השומעים והדם מהדהד בכל רחבי הארץ.

חכם לב יקח מצוות, אמיתיות! לא כאלה שהם נגיעה של יצרי לב אפל, ארוזים בקרטון של כביכול "מצוות". חכם לב יקח חיזוקים והתעוררויות. ההתעוררות האדירה של בית שמש התורתית איננה מקומית, אלא הדיה מטלטלים את הארץ כולה: הצל מנגף ואל יהיו לשיסוף, ותענה קריאתנו למעשה ידך תכסוף…