הציבור החרדי בארץ ובתפוצות התעטף בערש"ק האחרון באבל עם הסתלקותו של זקן האדמו"רים כ"ק האדמו"ר רבי מרדכי הגר מויז'ניץ זצוק"ל ממונסי-ארה"ב. כ"ק האדמו"ר זצוק"ל נודע בצדקותו המופלגת ויראת שמים טהורה. מהות חייו היתה לימוד התורה והרבצתה, ולא פסיק פומיה מגירסא מנערותו ועד שיבה.
מסע ההלוויה, שהמונים נעדרו ממנו בגלל יום השישי ובגלל המרחק, לא פסע רק אחרי ארונו של זקן האדמו"רים זצוק"ל, אלא ליווה בדממה תקופה שלמה. ההמונים ועמם רבים שליוו ממרחק, צעדו אחרי חוליה בשרשרת ארוכה של גדולי האדמו"רים שהאירו את כל הגולה כמדורת אש. הוא היה דמות קמאית, וגילם בכל אורחותיו גשר לדור העבר, אל עולם של דמויות הוד שהאירו בתורתם והנהגתם לבני עדתם ומהם דלה כדי להשקות. הוא היה אציל נפש, ותורתו שמילאה את כל ישותו היתה מכרזת עליו עד כי קרן מאור פניו. מידותיו התרומיות סללו מסילות ופילסו נתיבים ללבם של ההמונים ששחרו לפתחו, לא רק מבית המלכות של ויז'ניץ. חכמתו האדירה, אוזנו הכרויה, לבו הפתוח, יחסו האישי והכבוד שהעניק לכל מי שבא לבקש את עצתו, בקעו את סגור לבם של הפונים הרבים ששיחרו לפתחו והפכו את מעונו לתל תלפיות. צ"ו שנות חייו היו מסכת אחת של עמל התורה ללא שיור, התמדה בלתי ניתנת לתיאור, התעלות וטיפוס על שליבותיו של הסולם העולה בית ק-ל, כדי שממרומיו יוכל להרביץ תורה וביצור יקרתה ומעמדה בקרב דור המדבר – זו היתה פסגת שאיפתו.
כ"ק האדמו"ר זצוק"ל חזר בכל הזדמנות אודות חשיבות ההתמסרות לתורה מבלי להתעסק בשום עסקים או נושאים אחרים, כי זה היה הלכתחילה שלו. הוא הדריך חתנים צעירים לשבת אחרי נישואיהם בכולל ללמוד ולהגות בתורה הקדושה מבלי שום עיסוקים וטרדות. תמיד ציין את מעלת דורנו שכה זכה להעמיד לגיונות אברכים תלמידי חכמים יראים ושלמים, שדוגמתם היו נדירים אפילו באירופה בטרם המלחמה הארורה. גם אלו מקרב חסידיו ונאמניו שנאלצו לעזוב את הלימוד בשל עול הפרנסה, הודרכו אישית ע"י כ"ק האדמו"ר זצוק"ל איך לקבוע עיתים לתורה באופן שתהא תורתו קבע ומלאכתו עראי.
אבל פסגת הנהגותיו נחרטה בצפורן שמיר על לוח ליבה של יהדות אמריקה, ויחודיותו נותרה לכלל ישראל כלפיד אש: הוא הלך נגד הזרם השוצף ולא נסחף במאום, צעד איתן נגד רוח התקופה והמקום ויכל לה. בלב ארה"ב החומרנית ורודפת הבצע, הוא החליט להקים עיר מקלט ומפלט מרוחות הזעף של התקופה, בו לא תהיה דריסת רגל לשום משב שעלול לפלוש מבין החרכים. הוא נמלט עם חסידיו מחיי העיר ההומה שאינם מתאימים לחיי הקדושה המרוממים בהם ביקש לנהוג ולהנהיג. חצר הקודש שבראשותו תקעה יתד במונסי המרוחקת, שם בחר להקים את השטעטעל האירופאי הישן בלב העולם החדש. העולם "התקדם" והוא קרא עליו תיגר ואמר לו "עצור". לכן גם הגביה את חומות הבידול והעביר את ישיבתו אל העיירה המבודדת קיימישע לייק שבהרי הקטסקילס, מתוך רצון להעניק לצעירי הצאן את האפשרות להתעלות בתורה ובחסידות, ללא שום השפעה וללא כל מפריע ומונע.
הוא ידע היטב כי גם בקרב יהודים נכבדים, יש קולות ודעות שסבורים כי קיים הבדל מהותי בין השאיפות בארה"ב לאלו שבארץ הקודש, כי לדידם התורה עלולה להיות "מוחלפת" על דעת המקום ועל דעת הקהל. הוא ידע שבגלל שחומות הבידול לא גבוהים דיים, יש הנותנים לגיטימציה של "לכתחילה" לא לשאוף להיות בן תורה במלוא מובן המילה ואין הכרח להתמסר לתלמודה – ולכן הרחיק לכת. גופו היה באמריקה, אבל רוחו היתה בשטעטעל האירופי במחיצת הצדיקים מדורות קדומים, או בהיכלי הישיבות ואהלי צדיקים בארץ הקודש. הוא לא קיבל את הלך הרוח שהתמסרות לתורה היא ענין של גיאוגרפיה ותלויה במקום ובמדינה. הטענה כי בארץ ישראל, כשיש יהודים שלומדים קצת ועוסקים הרבה בעניינים אחרים, נוצרת אצלם "קרירות", ואילו אמריקה "מחוסנת" ולכן יש בה יהודים יראים ושלמים שלמרות עיסוקם בפרנסה בענייני גשמיות לבם בתורה כל הזמן – נדחתה על סף מפתנו של כ"ק האדמו"ר זצוק"ל. הוא הטמיע בשומעי לקחו את השאיפות להתמסרות מוחלטת להיות "יששכר חמור גרם" ולא לשאוף להיות "זבולון לחוף ימים ישכון". על אף שאמריקה מושתתת על גשמיות, הוא סרב להסכים שדי להיות תמכין דאורייתא. הוא תבע את האמת המושלמת, את המקסימום הרוחני – ללא הנחות. הוא לא ראה היתר לשינוי בשאיפות בין דייר אורח-בגולה, לבין תושב קבע בארץ הקודש. בעיניו סדנא דארעא חד הוא, והוא פעל לעצב דור "כמו פעם", כאילו לא נחצו ימים והשתנו היבשות.
כ"ק האדמו"ר זצוק"ל הכיר היטב את המציאות האמריקנית וחרד מפניה. הוא ידע כי תרבות השפע המאורגן עלולה לשבש את המושגים, נוראי ההוד, שהביא מאירופה החרבה – אם זה בלימודי חול שמצויים בישיבות קטנות וקולג'ים הקוראים לעצמם ישיבות, ואם זה תלמידים בישיבות גדולות שלומדים בשעות הלילה לימודים אקדמאיים, ללא הפרעה מצד מוסדותיהם. הוא הוטרד שמא ישפיע נגע האקדמיה שפשה גם בקהילה היהודית – כאשר בשידוכים רבים מחפשים רק "עם תואר" כדי לממש את שאיפות החומר, והוא נמלט אל עיר מקלטו, אל מצודת חסידותו המגוננת. הוא שמע על פגמי צניעות הטעונים חיזוק בחברה היהודית האמריקנית, והחליט להקים את מבצרו המוגן והמוקף בגן של שושנים רוחניות-ריחניות, שלא מאפשרות מדרך רומס למי שהוא בעל נפש. הוא התגורר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אך מבעד לעיני הרוח שלו ראה את ארץ המגבלות הבלתי אפשריות שצריך להתמודד אתה. הוא קרא בדרשותיו ובאורח חייו תיגר על כל מה שמובן מאליו בביצת החומר, ועצר בידיו את כנפיהן של טחנות רוח התקופה המסתובבות כלהט חרב מתהפכת. הוא דיבר מוסר נוקב במטרה ליישר את המדרונות, ולאלו שקצת הידרדרו בשיפוע התלול, גרם להכות "על חטא" וליישר דרך עקלתון. ממקום מושבו המרוחק היה איש האמת בלם ומצפן מורה דרך, שהאיר את כל הגולה כמדורת אש.
מלבד היות כ"ק האדמו"ר זצוק"ל עובד ד' מופלא ועמוד התפילה, המורשת הזו שהשאיר כנר זכרון מאירה ומעירה כעמוד אש, לאורה יבחנו רבים שנסחפים בשטף החיים ונגרסים בגלגלי הדמיון האמריקני ותעתועיו. איש צדיק היה. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
