יום השואה ו'הגבורה' כל השנה / יצחק מתתיהו טננבוים

פורסם במקור בעיתון 'המודיע', הבוקר

גדולי ישראל לא קבעו 'יום שואה' אחד בשנה, כמו שהחליטה מדינת ישראל, אלא קבעו את כל ימות השנה להצבת יד ושם לזכרם של נרצחי השואה הי"ד, אבל בצורה היהודית, המעשית והפעלתנית, המחיה והמנשימה יומם ולילה, לחיים של תורה וחסידות בכל תפוצות ישראל.
גדולי ישראל גם לא חגגו את 'יום העצמאות' של המדינה הציונית, שלא ראתה בעין יפה את ביסוסה של היהדות החרדית, שהתחילה מאפס לאחר שנדמו מחנות ההשמדה, והגיעה בס"ד לאן שהגיעה. הם הבינו שאין די בזכרון השואה על ידי הנפת דגלים והףאת משואות יום אחד בשנה, כי אם בהבערת אש­תמיד של יהדות­אמת, יהדות נצחית, המבטיחה את קיומו של העם היהודי.

בתוכנית הלימודים של היהדות החרדית אין תשומת לב מיוחדת לאשר ארע בשואה, בה נכחדה יהדות אירופה. לא מטיסים תיכוניסטים לאושוויץ. לא באלה תיוושע ציון וירושלים, כי אם בהחייאת הרוח היהודית, בהקמתם של דורות ישרים יבורכו. והיא הצליחה, בסיעתא דשמיא.

יום כ"ז בניסן תש"ה, למחרת יום השחרור, לא נשכח מעולם בקרב שרידי אושוויץ שנותרו בחיים. ברם, היהדות החרדית, בראשותם של גדולי התורה והחסידות שניצלו בחסדי שמים נסיים וגלויים, לא נתנו ליום הזה ביטוי של 'זכרון לשואה ולגבורה'.
הם לא ישבו לספר את מה שעוללו הנאצים לעם היהודי – אלא שמו כל מעיינם לבנות את העתיד. הם מיעטו לספר על מה שהיה בעבר – אלא השקיעו כל כוחם, עד כלות הנפש, כדי להעמיד מחדש את היהדות התורתית. הם התחילו ממינוס קשה, מהתנערות מהאפרים, אבל במהירות מדהימה הם הקימו ישיבות וחצרות למען הצלת דור העתיד.

יותר מכל מגזר אחר ביהדות, השתקמה היהדות החרדית במשך שבעים ושלוש שנה, ושגבה למעלות רמות ונכבדות. הם לא העניקו תקוה גדולה בהקמתה של 'מדינת יהודים' מתוצרת התנועה הציונית, אלא בהנשמתה מחדש של יהדות חרדית מעולה ומשובחת.

אתמול לפני שבעים ושלוש שנה, כ"ו לחודש ניסן תש"ה, הגיע אנטולי שפירו, קצין ב"צבא האדום" של רוסיה, ועמו גדוד לוחמים, אל שערי מחנה ההשמדה אושוויץ ופתח את שעריו. שרידי המחנה שנותרו לפליטה מתוך שישה מיליון יהודים הי"ד אשר הושמדו בשואה, לא האמינו שבא קיצו של האשמדאי הנאצי.

שפירו היהודי, לא האמין למראה עיניו. אלפי היהודים המעונים והמיוסרים נפשית ופיזית אשר נותרו במחנה, היו על סף המוות, עם מנוסתם של אחרוני הנאצים הגרמניים. רובם לא עלו על משקלו של נער צעיר. רבבות גופות של יהודים מתים היו פזורים, והמחזה היה נורא ואיום.
הקצין היהודי ניסה לעודד ולקרב את שארית הפליטה, אך הם לא האמינו שהם משוחררים. הוא ביקש להוכיח לאחיו בני­עמו כי יהודי הוא, הוא דיבר איתם בשפתם, הוא ניסה בכל דרך לפתוח את סגור ליבם. לאט לאט, כפי שהוא מספר, החלו הפחות מעונים שבהם לגלגל עיניים חייכניות.

החיוכים הציתו מיד את הדמיון היצירתי של הניצול היהודי – איך לבנות מחדש את עולמו היהודי. הניצולים ששרדו בנס, הביטו אל המחר ולא על האתמול. הם שעטו אל הבניין ולא אל הזכרון. והמציאות עלתה עם השנים על כל דמיון.

אין כל צורך ליהודי המאמין להנציח יום אחד בשנה כ'יום השואה והגבורה'. היהודי המאמין זוכר את השואה בכל יום ויום, אך מזוית של סיעתא דשמיא ואמונה תמימה בבורא עולם ומנהיגו אותה הוא חזו¦ה ערב ובוקר וצהרים.

לחזות במגדלי­אור יהודיים, בתי מדרש ענק, בתי כנסת אדירים, ישיבות עמוסות, תלמודי תורה ומפעלי חסד, לראות את כל הניצב לנגד עינינו כיום הזה, ולהאמין כי אכן אין זה חלום כי אם מציאות – חזיון זה די לנו לזכור את מה שהיה בשואה הנאצית בכל עת ובכל שעה.
אמנם, תפקידה של מדינה – ככל מדינה בזירה הבינלאומית – להנציח טקסית ארועים מיוחדים בהיסטוריה שלה בדגלים ובמשואות. אבל תפקידה של אומה כאומה יהודית, שונה לחלוטין. היסטוריה יהודית אינה מדינית, כי אם מכלול חייה של האומה, שכל עיסוקה לא רק לע£ל«ר את הקיים, ולא רק להנציח את העבר, כי אם בבנין המחר והעתיד לקיום חיי הנצח שלה.

לצערנו, מדינת ישראל מתנהגת ככל מדינה בין מדינות העולם. לא רק כהצדעה לדגל, לא רק כמפגנים סמליים, לא רק כשמירה על העוצמה, לא רק כפיתוח של תרבות חברתית, לא רק כיריבות פוליטית, כי אם גם כחוסר מחוייבות לקיומו התכליתי של העם היהודי, כעם שהתורה ומצוותיה הן הנכס הבטוח ביותר לקיומו ולעתידו.

'יום השואה' אינה אלא הנצחת ארוע אחד שארע בדברי ימיה של האומה היהודית, שעם כל הכאב הנורא שבו, ועם כל ההבנה לצורך המדיני שבהנצחה הזאת, אבל הוא עיסוק טקסי בעבר ותו לא. לא בזאת תיוושע ציון וירושלים, כי אם בשימור תמידי של חיי הרוח היהודיים.

העיירות היהודיות ברחבי אירופה השוממה מיהודי הדורות, לא הושמדו. הן הוקמו מחדש ומתנוססות לתפארת במאות קהילות אשר שמן לא נמחה והונצחו לנצח. ברחובותיה היהודיים של ארץ ישראל התורנית, עומדים צפופים בתי­חיים של חסידויות וישיבות, של קהילות ומפעלים תורניים, שהונשמו מחדש בערי ארץ ישראל. זהו יום הזכרון הכלל­שנתי לגבורה היהודית הנצחית.

אנו זוכרים את השואה הנוראה, אבל בונים על חורבותיה ושממותיה את דור העתיד שלנו. נס זה עולה על כל הנסים שידעו אבותינו. ונס פלאי מוחשי זה, היא­היא הבשורה האמיתית והיחידה לקראת גאולתנו הקרובה.