"הרהורים על חורבן וגאולה ערב תשעה באב"

השאלה היא כיצד מיישמים זאת בפועל? כיצד מתאבלים באמת לא רק בפעולות חיצוניות אלא בהרגשת הלב על בית שלא זכינו לראותו, ואנו כבר בגלות 1944 שנים.

כתבות נוספות בנושא:

האדמו''ר מסקולען ירושלים במעונו של גאב"ד ירושלים
שמחת הנישואין לבן רב קהל חסידים טבריה ובת אב"ד מאקווא נתניה
דוכן העיתונים • כל שערי השבועונים על המסך שלכם
החל מחזור 23 לעידוד כתיבת חידו"ת שע"י ממלכת התורה 'וכתבתם'

השנה לדאבוננו "יקל" עלינו לבכות ולקונן על חורבן הבית בתשעה באב אם ח"ו עוד לא יבנה הבית. החורבן הנורא האישי והכללי אשר חווינו על בשרנו עם התייתמותנו מרבן של ישראל מרן רבנו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, אשר לדאבוננו עלה בסערה השמימה. כפי שנאמר בישעיה (כ"ט, י"ד): " לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר". מפרש רש"י: "ואבדה חכמת חכמיו — קשה סילוקם של חכמי ישראל כפלים כחורבן בית המקדש וכל קללות שבמשנה תורה, שכולן אינן אלא הפלאה אחת "והפלא ד" את מכותך´, וכאן שתי הפלאות". תחושת היתמות ברבדים הנגלים לעין, היא בהתאם לרמתו ותפיסתו של כל אחד. עומק החסר הוא כעומק הקשר. ככל שנבין איזה חלל נוצר בעולם הזה. ככל שנפנים איזו חומת הגנה נפלה מעמנו כך היגון והבכי יגבר. אותיות המילה "הספד" הן אותיות המילה: "הפסד". כאשר אנו עוסקים בחורבן באובדן מנהיג הדור והדרו, אין כמעט בדורנו אפשרות אנושית להספידו מקוצר המשיג.

קרא עוד:

[postim]

כאשר מנחמים אבלים ל"ע אומרים את מילות הנחמה: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים". מה מסתתר מאחורי הרעיון בקשר עם אבלות אישית לאבלות קולקטיבית של עם ישראל ציון וירושלים?

התשובה לכך נעוצה בחידושו הגדול של הריטב"א על הגמרא בתענית (ל:): "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה, תניא נמי הכי, כל האוכל בשר ושותה יין בט´ באב (כלומר בערב ט"ב — רש"י) עליו הכתוב אומר: ותהי עוונותם על עצמותם (יחזקאל ל"ב)". מבאר הריטב"א חידוש עצום ונורא: מי שאינו מתאבל על ירושלים, לא תהיה לעצמותיו תחייה בתחילת תחיית המתים, בעת שיקומו לתחיה אותם שמתו בגלות וחיכו לישועה, שעליהם אומר הכתוב: "אשרי המחכה ויגיע לימים (דניאל י"ב)". כלומר לפי הריטב"א תחיית המתים תהיה בשני שלבים: שלב א´ — לאלה שהתאבלו על ירושלים, אלה יקומו עוד לפני בנין המקדש (כפי שנצטט מביאור הגר"א להלן). עם ביאת המשיח וקיבוץ הגלויות יתרחש הפלא הגדול ביותר של תחיית המתים אך ורק לאלה שהתאבלו על חורבן הבית והם יחזו לראות את תקומת המקדש. בספר "יבנה המקדש" מביא לכך ראיה מהקינות לט"ב. בקינה: "ציון עטרת צבי" נאמר: "שוכני קברים מחכים ומצפים ליום ישעך, ואז יצמחו יחיו ישניך". אך אלה שלא התאבלו על ירושלים יקומו בשלב השני בתקופה מאוחרת.

לפי הסבר זה יש הבנה לקשר בין אבלות אישית לאבלות על חורבן הבית, כאומר, אתם האבלים כעת על אובדן קרוב משפחה, נצלו כאב זה והתאבלו יחד עם הצער שלכם בצער השכינה, צער של חורבן הבית, או אז תזכו לראות את הבית בבנינו ותחיית המתים. גם אנו, כולנו אבלים באבל קולקטיבי של עם ישראל בפטירת רבינו מרן זי"ע, כולנו זקוקים לנחמה. לכן כעת אם נחשוב ונתאבל על חורבן בית אֿלוקינו נזכה בקרוב לראות בנחמת ציון יחד עם תחיית המתים.

השאלה היא כיצד מיישמים זאת בפועל? כיצד מתאבלים באמת לא רק בפעולות חיצוניות אלא בהרגשת הלב על בית שלא זכינו לראותו, ואנו כבר בגלות 1944 שנים.

לו התייחסנו והתבוננו אל העבר ואל העתיד כחלק בלתי נפרד מעמנו, מבטנו על הגלות היה משתנה לחלוטין. נתבונן נא ונראה ברובד הפשטני הידוע לכולנו בעברנו הזוהר: בית המקדש היה אז בתפארתו ומעמדו, הוא היה הבית אשר קישר בינינו לבוראנו, בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין זולתנו. בית שהווה את מקום השראת שכינתו יתברך בעולם החומר. כל איזור ירושלים בכלל והר הבית ובית המקדש בפרט, היה מחוץ לחוקי הטבע! זו היתה פלנטה אחרת, מין רצועת אדמה מן העולם העליון בתוך הארץ. כמו שחז"ל מלמדים אותנו על עשרה נסים אשר התרחשו לעיניֿ כל במשך כל תקופת הבית הראשון. היו אלו הימים היפים ביותר שהיו לעם ישראל מבחינה חומרית נפשית ורוחנית. כפי שניתן ללמוד מתוך דברי חכמינו ז´´ל.

אך עם ישראל התרגל לקדושה והתעלם ממנה. הגיע השבר, עם התדרדרותו של העם טרם חורבן הבית. עם ישראל בבית הראשון התדרדר לתהום של שלוש עבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. התחושה היתה אז מכיוון שיש בית מקדש ניתן לעשות עבירות חמורות ולאחריהן להקריב קורבן ויכופר להם. הם התעלמו מהידיעה שבית המקדש מכפר רק על שגגות ולא על זדונות!. חשבו שהקב"ה לא יחריב את ביתו שלו, הקב"ה שלח להם נביאים רבים אשר הזהירו: החורבן בא יבוא! אך הם שוב התעלמו והעדיפו לרדוף את הנביאים. הנה זה קרה! בית המקדש הראשון נחרב ועלה בלהבות, עם ישראל יוצא לגלות של 70 שנה.

לאחר 70 שנה חמל ד´ על עם ישראל ואיפשר לבנות מחדש את הבית השני. הנה נבנה הבית השני. אמנם לא היה בעוצמת קדושתו של הראשון כפי שנאמר כי הזקנים שראו את הבית הראשון בכו למראה הירידה של הבית השני בלא רוב הניסים ובלא ארון ברית ד´. אך בכל אופן היה זה בית מקדש. היתה תקווה גדולה. הנה סוף סוף נבנה הבית השני. העם הפנים את הכישלון, לא יהיה יותר חורבן. אך לדאבוננו: לא כך היה! בבית השני העוון העיקרי היה: השנאה. שנאה נוראה, האווירה בין אדם לזולתו עכורה היתה, שנאת חינם אשר שפכה דם רב בתוך ומחוץ לבית המקדש. גדולי התורה מזהירים, העם מתעלם. הבריונים הם הם נותני הטון בירושלים עד חורבנה. שוב הבית עולה בלהבות. שוב השבר חוזר, חורבן והיציאה לגלות. ומאז אנו כבר 1944 שנה בגלות. פוזרנו באומות, ירידתנו הרוחנית והאנושית נמשכת עד היום. כנראה שעוד לא תיקנו את העוונות. מספיק להתבונן על הכותל המערבי ולבכות. די אם נתבונן על המדינה הפוקרת ונבכה. די אם נתבונן על העם היהודי המתדרדר מדחי אל דחי בחילוניותו בארץ ובעולם ונבכה. די אם נתבונן על עצמנו כיום ונבכה.

מאידך כדי לצאת מן הגלות, עלינו גם להתבונן, לכסוף ולהתגעגע לעתיד הזוהר, עם בנין הבית השלישי. לשינוי מן הקצה אל הקצה, למצב חדש בו תשוב השכינה לציון עירנו. מוטלת עלינו החובה להתבונן מעט בכתובים בנביאים, בגמרות, ובמדרשים. התבוננות בעולם של חיים אמיתיים ושונים לחלוטין כשבית המקדש יהיה בתפארתו, בתרומת המקדש לעצם קיומו של עם ישראל בבחינת חיים רוחניים.

חז"ל למדונו ש"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". אם נהיה מעשיים וננסה לחשוב במחשבה אחת ופשוטה — מחשבה של מעשה אחד אשר נקבל על עצמנו, כדי שיהיה לנו חלק בבנין בית המקדש! כמו לומר ולזעוק: די! די לשנאת חינם ומחלוקת הקורעת אותנו לגזרים. ננסה שעה ביום לא לדבר לשון הרע; ננסה לפייס ולהתפייס ממריבות ישנות; נקבל על עצמנו להאיר פנים לזולת; ננסה להפסיק להיות אגואיסטים שעה אחת ביום; ובעיקר נבקש מעומק הלב : אבא אנחנו מתגעגעים, אבא חזור!! ראה את ילדיך. ראה כמה רע עושה להם הגלות. כמה טובים יהיו כשתביא את הגואל אשר יקבץ נידחי עמו מכל פזורות העולם והארץ. "השב שכינתך לציון עירך".

הנביא ירמיהו פרק ל"א פסוק י"ד אומר: "כה אמר ד´ קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו. כה אמר ד´ מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום ד´ ושבו מארץ אויב ויש תקוה לאחריתך נאם ד´ ושבו בנים לגבולם". כאן במסר נחמה זה מנחם ד´ את רחל על בניה הפזורים והסובלים בגלויות מירידה רוחנית וסבל פיזי מתמשך. מבטיח לה ד´ שיבוא יום שישובו הבנים מכל קצוות תבל וכולם יתקבצו בארץ ישראל.

נשאר לנו לברר מדוע יש כאן כפל לשון "ושבו מארץ אויב ושבו בנים לגבולם", זה הרי אותו מקום ארץ ישראל!? התשובה היא, מבאר אחד מן המפרשים, שהגאולה תתבצע בשני שלבים, שלב א´: המשיח יקבץ פיזית את כל נדחי עם ישראל מכל קצוות תבל ואו אז יאמר ד´ לרחל אמנו: בתי רחל הנה קיימתי את ההבטחה, הבנים חזרו הביתה לארץ ישראל, חדלי מלבכות. אך אימא רחל לא מרוצה וממשיכה לבכות, מדוע? עונה רחל לבורא עולם בזעקת כאב צורבת: ריבונו של עולם כך שלחתי אותם לגלות? תראה איך הם נראים כמו גויים! לבושם, שפתם, תרבותם, גויים גמורים. לא כך שלחתים! לא כאלה בנים אני רוצה! עונה לה ד´: בתי רחל: יש כאן שני שלבים: שלב א´ אני מקבצם מארץ אויב, פיזית, ואני מביאם לארץ ישראל. אך השלב השני: הוא השלב המכריע — בנין בית המקדש אשר ירד משמים הוא ייצור מהפך רוחני באישיותם. ואיך זה יקרה?

נתבונן בהסברו של הגאון מוילנא זי"ע המבאר את הפסוק בשיר השירים "שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך". מדוע המילה "שובי" חוזרת על עצמה ארבע פעמים? עונה על כך הגר"א זי"ע תשובה מרטיטה ועמוקה. הכוונה לארבע רוחות השמים, וכנגד ארבע גלויות, שיתקבצו ישראל וישאגו כולם "שובי שובי השולמית". מיהי השולמית ומי ישאג? מבואר בספר "יבנה המקדש" לגה"צ רבי שלמה לייב בן מרים ברעוודה שליט"א — ד´ ירפאו בתוך שח"י — את עוצמת המעמד. עם קיבוץ הגלויות על ידי משיח בן דוד, תהיה תחיית המתים של אלה אשר התאבלו על ירושלים הם יקומו לתחיה. עוד לפני בנין בית המקדש יתקבצו כל הצדיקים שבכל הדורות שעברו, אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרון, כל השופטים וכל הנביאים, דוד המלך ושלמה בנו, התנאים והאמוראים, הגאונים, הראשונים והאחרונים, וכל המון בית ישראל, שומרי תורה ומצוות שבכל הדורות, שהיו מתאבלים על ירושלים ומצפים לישועתה, יחד עם כל שלומי אמוני ישראל שיישארו בדור האחרון מכל תפוצות הגולה, כולם יחד יתקבצו סביבות הר הבית, להתחנן להקב"ה שיוריד שכינת עוזו לשכון בינינו בקביעות. וכולם יחד ישאגו מקרב ליבם לשמים — "שובי שובי השולמית". הכוונה לשכינה הקדושה. "שובי שובי ונחזה בך", ונזכה לגילוי שכינה. ואז תרד השכינה מן השמים לעיני כל ישראל. מי יכול לשער גודל השמחה העצומה שישמחו אז כל ישראל יחד. הקב"ה והשכינה, שמים וארץ וכל העולם כולו, אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה.

המעמד הזה משמים לארץ יראה לעיני כל בשר. הילדים אשר באו מרחוק יראו זאת. הם יראו את הבית היפה בעולם היורד משמים, יראו כהן גדול אחד שמאחד את כל עם ישראל תחתיו, שבט כהונה אחד שיקבץ את כל הכהנים מכל פזורות עם ישראל ויברכו את עם ישראל באהבה. כך גם שבט לוי המשרת בכהונה. וכולם יתאחדו תחת בית אחד. עם ישראל על כל גווניו יחוש בקדושה, בהשראת השכינה, ממילא יסירו מעליהם באהבה כל תרבות גויית שהביאו עימם מהגלות. אז יחזרו כולם למצבם הקודם כמו שאת הכרת, כמו שאת אוהבת: ילדים יהודים מקוריים הגאים ביהדותם ומקיימים מצוות. זהו השלב השני של: "ושבו בנים לגבולם". יהי רצון שנראה עוד השנה בנחמת ציון וירושלים.

הכתבות המעניינות ביותר

רבבות במעמד סיום המחזור השני של 'הדף היומי בהלכה' של 'דרשו' בארנה • שידור חי
המתווה שהוצג לגנץ: אביתר תמורת חומש; בימין תוקפים - "הסכמים יש לכבד"
מעמד 'כבוד חכמים ינחלו' לאברכי כולל להוראה ויז'ניץ עפולה
הפיצוץ בחתונה: מתקן קונפטי ששולבו בו זיקוקים הביא לפציעתם של הצעירים
המקובל רבי ציון בוארון ערך תפילת שובבי"ם בכולל "זוהר השלום" באשדוד
האדמו"ר מנדבורנה ירושלים במעמד פתיחת הכולל בבית מדרשו בבני ברק
שלג כבד מכסה שוב את החרמון; 20 ס"מ נוספו במפלס התחתון • צפו
הרמב"ם היומי • ספר קרבנות הלכות תמורה פרק ד' • צפו
הפינה היומית: שתי דקות על כיבוד הורים עם הרב אהרן רוט • צפו
עִנְבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַגֶּפֶן • שמחת התנאים לנכדת האדמו"ר מוואסלוי
המאמץ הדיפלומטי: מקרון נפגש תוך 36 שעות עם פוטין, זלנסקי ושולץ
רוסיה תפתח בתרגיל ענק בבלארוס; ארה"ב שולחת אלפי חיילים • צפו
דינר לטובת ישיבת באבוב בני ציון • גלריה
השיעור היומי: הרב דוד חבושה • צפו
וַיְהִי בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי • כותרות העיתונים – ט' באדר א' ה'תשפ"ב
גדולי תורה ורבני עולם התשובה באו לאחל מזל טוב בחתונת בת הרב יגאל כהן • גלריה
פריצת דרך בהפקת אנרגיה: כור גרעיני ניסיוני בבריטניה שבר שיאים
תיעוד: האדמו"ר מסאדיגורה ירושלים בציון הרשב"י במירון

מה ברצונך לחפש?

נתקלתם בחדשה מרעישה? ידיעה מעניינת מוזמנים לספר לנו

Hide picture