אחת הדמויות המוכרות בעולם התורני מימי החורבן, היא דמותו של "בר־קמצא", האיש שנחרת לדיראון עולם כמי שבעטיו חרבה ירושלים, כדברי הגמרא המפורסמת במסכת "גיטין" (נה:): "אקמצא ובר קמצא חרבה ירושלים". מעט מאוד מגלים לנו רבותינו על דמותו של בר־קמצא, למעט העובדה שהוא הוזמן בטעות לסעודה אותה ערך שונאו, וגורש ממנה בבושת־פנים, מבלי שאיש מהנוכחים בסעודה בהם תלמידי חכמים מופלגים, לא מחה נמרצות נגד המעשה המביש. התוצאה המרה של המעשה, היתה הלשנה של בר־קמצא בפני הנציב הרומאי, כאילו והיהודים החליטו למרוד בקיסר. מכיוון שכלפי חוץ לא נראו כל סימני מרידה, והיה עליו להביא הוכחות כי אכן היהודים מתכננים את המרד, נתן בר קמצא עצה לשליט הרומאי, כיצד יוכל לעמוד על כוונותיהם של היהודים. הוא יעץ לו לשלוח קרבן לבית המקדש ולהיווכח כי היהודים מסרבים להקריב את קרבנו של הקיסר. כדי להבטיח זאת, הטיל בר קמצא מום נסתר בקרבן, ואכן בסופו של דבר נמנעו חכמי ירושלים מלהקריב את הקרבן.
קרא עוד:
[postim]
רבותינו מספרים לנו, כי בירושלים נערך דיון כיצד לנהוג בבר קמצא, מאחר שהיה ברור לחכמי העיר, כי המום הנסתר לא נפל בקרבן מעצמו אלא בר קמצא הוא זה שהטיל בו מום. מעצם החשד כבר אפשר להבין, כי חכמי ירושלים עמדו על טיבו של האיש, והבינו כי הוא מסוגל למעשה נלוז שכזה. הם גם חששו כי אם הקרבן לא יוקרב, עלול בר קמצא לשוב אל הנציב הרומאי, ולדווח לו על סירובם של חכמי היהודים להקריב את קרבן הקיסר. עד כדי כך, שעלתה אפילו הצעה להרוג אותו, כדי למנוע את אפשרות ההלשנה. רבותינו אינם מגלים לנו, מדוע התעורר חשד זה כלפי בר קמצא. יתכן כי האיש היה מוכר וידוע כמקורב לרומאים ועושה דברם, ואולי בשל כך גם לא נמנעו חכמי העיר שישבו במסיבה ממנה גורש, למחות כנגד גירושו. אולי הם אפילו שמחו על כך שאין הם נאלצים לשבת במחיצתו של אדם שפל שכזה, שהרי חכמי ירושלים לא היו יושבים בסעודה, מבלי לדעת מי יושב עמם.
אבל בסופו של דבר, נותר בר קמצא בחיים, בעטיו של רבי זכריה בן אבקולס, שטען כי אסור לפגוע בבר קמצא, פן יאמרו כי המטיל מום בקדשים חייב מיתה. היינו, לדעתו של רבי זכריה בן אבקולס, אף אם היה קיים חשש סביר, כי בר קמצא ילשין בפני השלטון הרומאי על סירוב היהודים להקריב את קרבן הקיסר, אסור לפגוע בו. יש להניח כי זכריה בן אבקולס, היה תלמיד חכם חשוב ביותר, מכיוון שחכמי ירושלים כיבדו את דעתו ונמנעו מלפגוע בבר קמצא, אולם חז"ל מותחים עליו ביקורת חריפה ביותר, כדברי הגמרא שם: "אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו". חז"ל מאשימים אותו, כמי שאחראי לחורבן ולגלות, בשל מה שהם מגדירים "ענוותנותו".
רבינו הרמח"ל, בספרו "מסילת ישרים" (פרק כ' – "במשקל החסידות"), לומד ממעשה זה, וממעשים דומים המופיעים בחז"ל, לקח גדול ביותר: "הנה מה שצריך להבין הוא כי אין לדון דברי החסידות על מראיהן הראשון, אלא צריך לעיין ולהתבונן עד היכן תולדות המעשה מגיעות, כי לפעמים המעשה בעצמו יראה טוב, ולפי שהתולדות רעות יתחייב להניחו, ולו יעשה אותו יהיה חוטא ולא חסיד". לאמור, אין לדון את המעשה לפי המראה הראשוני שלו, אלא לפי תוצאותיו. כי אף אם המעשה נראה במבט ראשון ראוי ונכון, אבל תוצאותיו יכולים להיות הרי־אסון, ולפיכך מי שיעשה אותו הוא חוטא בחטא חמור.
כדוגמא לכך, מביא הרמח"ל את מעשהו של גדליה בן אחיקם, שסירב לקבל לשון הרע על ישמעאל בן נתניה, גם לאחר שהוזהר כי ישמעאל הלז נשלח על ידי מלך בני עמון להורגו. גדליה בן אחיקם הצדיק, סירב כאמור מתוך צדקותו לקבל את הדברים, ואמר לאיש שהזהירו, יוחנן בן קרח: "שקר אתה דובר על ישמעאל" (ירמיהו פרק מ'). ומה היתה התוצאה? שישמעאל אכן הרג אותו ושרידי היהודים שנותרו לאחר חורבן בית המקדש הראשון התפזרו לכל עבר, וארץ ישראל נותרה שוממה מיהודים. הנביא ירמיהו (מא, ט) אומר: "והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי אנשים אשר הכה ביד גדליה", ושואלים חז"ל (נדה סא.): "וכי גדליה הרגן, והלא ישמעאל הרגן? אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן". הנביא מאשים את גדליה בן אחיקם הצדיק, כמי שנושא באחריות להרג שבוצע על ידי ישמעאל בן נתניה, בשל העובדה שסרב להצעתו של יוחנן בן קרח להורגו, ולמנוע את האסון הנורא שהתחולל לבסוף.
בדומה לכך אומר הרמח"ל, נתבע זכריה בן אבקולס, על שלא מנע מבר קמצא את מעשה ההלשנה, אף שהיה זה חשש סביר, ולפיכך אומר בעל ה"מסילת ישרים": "הרי לך שאין לדון בחסידות המעשה באשר הוא שם לבד, אך צריך לפנות כה וכה לכל הצדדין שיוכל שכל האדם לראות, עד שידון באמת איזה יכשר יותר העשיה או הפרישה". היינו, בכל מעשה ומעשה שעושה האדם, ועל אחת כמה וכמה, אם הוא נושא באחריות ציבורית, עליו לשקול את חובתו לא רק על פי המבט המצומצם, אלא לבחון את ההשלכות האפשריות של מעשהו. כי לפעמים בחינה מצומצמת, מבלי לבחון את כל הצדדים, יכולה להביא לאסונות חמורים, עליהם עלול להיתבע כאילו הוא עצמו עשאם.
הנה, כותב הרמח"ל, יש מצוה בתורה (ויקרא יט, יז) של "הוכח תוכיח את עמיתך". מצוה, אשר יש רבים, אולי רבים מדי, ש'מקפידים' מאוד לקיימה, מבלי שהם נעצרים רגע לבחון, האם התוצאות של המצוה לא תהיינה חמורות יותר מקיומה: "וכמה פעמים יכנס אדם להוכיח חטאים במקום או בזמן שאין דבריו נשמעים, וגורם להם להתפרץ יותר ברשעם ולחלל ד' להוסיף על חטאתם פשע, הנה בכיוצא בזה אינו מן החסידות אלא לשתוק. וכך אמרו ז"ל (יבמות סה:): 'כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר את שאינו נשמע'. ראה פשוט הוא שראוי לכל אדם להיות מקדים ורץ לדבר מצוה ולהשתדל להיות מן העוסקים בה, אך הנה לפעמים יכול להיוולד מזה מריבה שיותר תתבזה המצוה, ויתחלל בה שם שמים ממה שיתכבד, בכיוצא בזה ודאי שחייב החסיד להניח את המצוה ולא לרדוף אחריה".
אכן, הדברים אינם פשוטים כלל ועיקר. לא נדבר על בעלי אינטרסים, שיוצאים לפעולות מחאה שונות, כאשר הכוונות שלהם פסולות בתכלית. נדבר דווקא על אנשים הפועלים ממניעים טהורים, אלא שאין להם את שיקול הדעת הראוי, האם יש מקום למחאה, ומה תהיינה ההשלכות של אותה מחאה. במבטם המצומצם, אכן ראוי ונכון למחות, נגד מעשים הנראים כנוגדים את דרך התורה. אבל אין להם את המבט לבחון, מה תהיינה ההשלכות של המחאה, והאם הנזק שיגרם, לא יהיה חמור מהתועלת. הם חושבים כי חובתם למחות, שהרי לפי דעתם נעשים מעשים חמורים הנוגדים את דרך התורה והיהדות, ולפי תומם – במקרה הטוב – הם סבורים שגם אם מחאתם לא תישמע ואולי אף תזיק, הם את שלהם עשו וההשלכות השליליות לא מעניינם. על כן מלמד אותנו ה"מסילת ישרים", כי טעות חמורה בידם, וכל מה שיתגלגל בשל חסידותם וענוותנותם, עלול לשוב אליהם כבומרנג ולעמוד לחובתם. רק לגדולי הדור האמיתיים, היכולת לדון ולשפוט בכל מקרה ומקרה, האם עת לחשות או עת למחות. רק הם בעיניהם הצופיות למרחוק, מסוגלים לשפוט את הנזק מול התועלת, את המעשה מול השלכותיו, ורק הם יכולים להכריע כיצד לנהוג, ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא וייטול.
מאמר נפלא מאוד וראוי לפרסמו.