המנין שהצטמצם – מה הקשר בין יהודי לאותיות התורה? • הרב ישעיה וינד בזווית מיוחדת לפרשת השבוע, פרשת במדבר ולחג השבועות

היה היה כפר קטן באזור נידח ובה כמה משפחות יהודיות בודדות בלבד. בין תושבי הכפר היהודים היו בדיוק עשרה יהודים מעל גיל בר מצווה. כולם היו אנשים מסורים, הבינו עד כמה כל אחד מהם חשוב, ודאגו יום יום להשלים מניין. יום אחד הגיעה משפחה יהודית חדשה לעיירה. שמחה והתרגשות רבה שררו בכל, שכן כעת המניין ימנה אחד עשר גברים, ושוב לא יצטרכו תמיד לחכות לעשירי.

אך דבר מוזר התרחש. מאז שהגיע היהודי הנוסף והיו להם אחד עשר איש, תמיד היה חסר מישהו למניין!

מסיבה פשוטה, מאותו יום כל אחד הרגיש שהוא כבר לא כל כך קריטי וחשוב למנין, הרי גם בלעדיו יש עשרה.

חשיבותו של יהודי בודד באה לידי ביטוי בדרך כלל כאשר אנו עומדים זמן ממושך ומחפשים נואשות אחר עשירי למנין, אז פתאום אנו מבינים את גודל חשיבותו של כל יהודי ויהודי. נמצאים תשע אנשים, ביניהם יכולים להיות גדולי ישראל וחשובי האדמורי"ם, אבל כל עוד שיהודי אחד חסר, ולו יהא זה היהודי הפשוט ביותר, לא תשרה השכינה ואי אפשר לומר קדיש קדושה וברכו.

שש מאות ריבוא יהודים עמדו בימים ההם בזמן הזה, סביב להר סיני, וקיבלו את התורה. אין שום דבר מקרי בעולם בפרט כאשר מדובר במעמד הגדול ביותר מאז בריאת העולם. עניין מיוחד יש למספר שש מאות אלף. כשעם ישראל יקבל את התורה יווכח לדעת שזהו גם מספר האותיות שבתורה. כפי שכתוב בזוהר הק' על שיר השירים, 'ישראל' נוטריקון יש ששים ריבוא אותיות לתורה. כל יהודי הרי הוא כאות בתורה, אם נחסרה אפילו אות אחת, הרי כל האותיות כולם פסולים, אף אלו שנכתבו בכשרות.

כך גם עם בני ישראל, כשכל יהודי מחובר לתורה ומצוות, העם שלם בתכלית השלימות. אבל אם יהודי אחד מרוחק ומנותק מהתורה, הרי הוא גורע ומוריד מערך העם כולו.

דבר פלא מצינו לפני מתן תורה. בעת שהשיבו ישראל למשה רבנו שברצונם לקבל את התורה, ענו ואמרו כאחד 'נעשה ונשמע'. כיוון שתשובתם הייתה ללא תיאום מוקדם ביניהם, לכאורה היו צריך כל אחד לענות תשובה בלשון יחיד 'אעשה ואשמע', שהרי כל אחד ענה על עצמו, שהוא מקבל על עצמו את התורה. התשובה פשוטה, אמנם כל יחיד קיבל על עצמו את התורה, אבל כל אחד קיבל את התורה רק יחד עם כלל הציבור, ולא באופן פרטי. לכשנדקדק נמצא שהוא מפורש בפסוק 'ויענו כל העם יחדיו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע'.

'ואהבת לרעך כמוך', אמר רבי עקיבא, 'זה כלל גדול בתורה'. מאידך בגמ' בבא מציעא דרש רבי עקיבא 'וחי אחיך עמך' חייך קודמים לחיי חברך. לכאורה שתי המימרות של ר' עקיבא סותרים זה את זה. שהרי אם צריך אדם לאהוב את חברו כמותו, האיך חיי עצמו קודמים?

יסוד גדול ועצום בדרך חיי היהודי טמון כאן, היה אומר החתם סופר:

בכל הנוגע לחיי עולם הזה, אכן חיי אדם עצמו קודמים לחיי חברו, עליו לדאוג קודם לעצמו ורק אח"כ לחברו. אך כשנוגע הדבר לחיי עולם הבא, כאן מצווים אנו לאהוב את חברנו כמונו. אין לנו רשות לדאוג לעצמנו לפני חברנו, ועלינו לוותר משעות של לימוד התורה או קיום המצוות בכדי לקרב את חברנו לתורה. להקדיש שעות כדי ללמוד אתו, להפריש מכספנו, אפילו על חשבון הרוחניות שלנו, ולקרבו לחיים של תורה.

לכן דייק רבי עקיבא בלשונו 'ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול ב ת ו ר ה', דווקא בתורה יש כלל זה.

זאת עלינו להפנים גם בזמן הזה. בשעות נעלות אלו כאשר אנו החרדים לדבר ה' זכינו לשהות בחצרות בית ה', ונמצאים ברבבותינו בבתי כנסיות ובתי מדרשות בלג הנשגב הזה. בו בזמן מיליוני אחינו, אינם שותפים ליום הגדול והקדוש.

נשמות בני ישראל מכל הדורות עמדו שם במעמד הר סיני.

כן! גם אלו המתגוררים כאן לא רחוק מאיתנו, הנקראים 'חילונים'. גם הם עמדו ממש בסמוך אלינו כאחים. גם הם ענו וזעקו יחד איתנו 'נעשה ונשמע'.

כעת מקומם נפקד. השנה במעמד קבלת התורה הם יחסרו. הם ישהו ויבלו בכל מיני מקומות רחוקים מאד מבית המדרש רחוקים מן האור הגדול. לא יזכו לשמוע את הבת קול היוצאת מחורב.

הבה נחזירם!

הבה נתפלל עליהם, כי מצבם הרוחני משפיע גם עלינו. בכוחנו להגיע אליהם, אל כל אותם מיליוני אחים. יחד בכוחות משותפים, תוך כדי שימוש במיטב הכלים והאמצעים העומדים לרשותנו.

הכותב הינו מנהל רוחני ומרצה בארגון 'הידברות' וראש כולל אהבת תורה.