משעות הלילה הקטנות של חג השבועות ועד למעגל הגדול במוצאי החג נוהרים ההמונים אל מקום המקדש. יום ליום יצא להתחקות אחר מנהג העלייה לרגל בחג השבועות, חש את התפילות, הדמעות והתחינות שוותיקי ירושלים מסרבים לפספס וחזר עם רשמים מיוחדים

הכתבה פורסמה בעיתון יום ליום על ידי יוסי אסולין, צילומים: פלאש 90

כמו בכל שנה, גם השנה יעלו המוני בית ישראל לירושלים עיר הקודש, על מנת לערוך את תפילות חג השבועות ברחבת הכותל המערבי. מדובר בחוויה רוחנית בלתי-נשכחת. מעין עולם הבא. נוף קסום של עשרות אלפי טליתות. ירושלים כולה לובשת חג ומתעטפת בקדושה ובטהרה. כולם נקבצו באו לך.

מאז ומקדם היה זה למנהג חביב על עם ישראל לעלות לכותל המערבי בשלושת הרגלים, זכר למצוות העלייה לרגל שהייתה קיימת בזמן הבית. אף שחג השבועות הוא הקצר מבין הרגלים ואין לו חול המועד כסוכות ופסח, עולים יהודים רבים מכל גווני הקשת ומכל רחבי ירושלים בעיצומו של החג, וצועדים בהליכה רגלית אל הכותל המערבי.

רבים מהעולים מנצלים את ההזדמנות לפקוד גם את הציון המיוחס, על פי האריז"ל, ל"נעים זמירות ישראל" – דוד המלך, שלידתו ופטירתו חלים בשבועות. האווירה נמשכת עד למוצאי החג, אז יזרמו רבבות בחורי ישיבות מכל העדות והחוגים לרחבת הכותל וישמחו בשמחת התורה מתוך שירה וזמרה עד לשעות הקטנות של הלילה.

לקראת חג השבועות הבא עלינו לטובה, שוחחנו עם אנשי ירושלים – שחלק מהם היו שותפים גם לאווירה העוצמתית והמרגשת של חג השבועות הראשון בכותל לאחר מלחמת ששת הימים – על מנת לשאוב קצת מהאווירה המיוחדת שאופפת את העיר שחוברה לה יחדיו במהלך חג השבועות – בימים ההם ובזמן הזה.

משלבים ידיים – המעגל הגדול במוצאי חג השבועות

שבועות התש"ח, כחודש לאחר הקמת המדינה, יהודים לא יכלו לעלות עוד אל הכותל. הירדנים, ששלטו בחציה המזרחי של העיר מאז מלחמת העצמאות, חסמו כל אפשרות מעבר ליהודים. במשך 19 השנים הבאות, היו המונים עושים את דרכם להר ציון; שם, מעבר לגדר התיל, יכלו לראות את העיר העתיקה ואת הר הבית.

בבוקר שבועות התשכ"ז, שישה ימים בלבד אחרי שחרור מזרח העיר במלחמת ששת הימים, נפתחה באופן רשמי הכניסה לעיר העתיקה עבור הציבור הישראלי. לראשונה מזה כ-2,000 שנה, יכלו המוני יהודים לבקר בכותל המערבי ולצעוד דרך רחובותיה של עיר הבירה כשאינם נתונים תחת שלטון זר. כל יהודי שהגיע אל הכותל באותם ימים, מימש את חלומם של אבותיו לדורותיהם.

זרימת האנשים החלה כבר משעות הלילה המאוחרות. אלפים מתושבי ירושלים זרמו לעבר שער ציון, בציפייה להיכנס לעיר העתיקה. בארבע בבוקר, הורשו סוף-סוף להיכנס לשטח הכותל המערבי. ואלפים רבים עשו את דרכם אל העיר העתיקה.

וכך תיארה העיתונות את המחזה המיוחד: "היה שם ייצוג לכל חלק מהאוכלוסייה. חברי קיבוץ וחיילים התחככו בנטורי קרתא. אימהות הגיעו עם ילדים בעגלה, וזקנים צעדו בכבדות במעלה הר ציון, נתמכים על ידי צעירים, לראות את חומת המקדש לפני סוף ימיהם.

"היו שם כמה אנשים שהתייפחו, אבל רוב הפנים עוטרו בחיוכים. במשך 13 שעות רצופות, התקדם מגוון צבעוני של אנשים לאט ובסדר מופתי, עושה בסבלנות את שנאמר לו, בכל אחד מששת המחסומים הרצופים שהוקמו על ידי המשטרה כדי לווסת את הזרם. בסך הכול, 200,000 איש ביקרו בכותל באותו יום. הייתה זו העלייה לרגל המאסיבית הראשונה לירושלים, שנמצאת תחת שליטה יהודית, בחג יהודי, מזה 2,000 שנה – מאז העלייה לרגל בחגים בימי המקדש.

עדי ראייה סיפרו כי "מעולם לא פגשנו אווירה מחשמלת כזאת לפני כן, או אחר כך. בכל מקום שבו עצרנו, התחלנו לרקוד. נושאים ספרי תורה, התנודדנו ורקדנו ושרנו בכל כוחנו. כל כך הרבה מפרקי התהילים והשירים עוסקים בירושלים ובציון, והמילים חלחלו לתוכנו בחיים חדשים. כשהשמים התבהרו, הגענו לשער ציון. עדיין שרים ורוקדים, זרמנו אל תוך המבואות הצרים שאחריו."

דומה כי כל מה שהיה שותף לאותה עלייה ראשונה, חש איך המעמד ההיסטורי מפיח רוח חיים מחודשת בדברי הנביא "…מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ‍ִם". הייתה זו העלייה הראשונה, אך בהחלט לא האחרונה. מאז ועד היום נמשכת המסורת. ומדי שנה עשרות אלפים עולים ברגל בעיצומו של חג השבועות לכותל המערבי.

חלק מכמויות החלב שהוכנו עבור העוברים ושבים

בימים ההם בזמן הזה

איש שיחנו הראשון הוא הרב ישראל גליס – איש ירושלים במלוא מובן המילה, דור עשירי לאנשי ירושלים ואחד מגדולי מספרי סיפוריה – שהיה בן 16 כאשר עלה עם המוני בית ישראל בחג השבועות הראשון שלאחר המלחמה, ומאז ועד היום הוא שומר בקנאות על המסורת ומעולם לא פספס את תפילת 'ותיקין' המתקיימת בבוקרו של חג – אחד מרגעי השיא של שבועות בכותל.

"מאז הגיעו לכאן אבות אבותיי, לא עזבו בני משפחתי את העיר, וכיום אני מגדל בה את נכדיי – דור 12 בירושלים", אומר הרב גליס ל'יום ליום'. "אבל מלבד הייחוס, אני עוסק בפועל בנושאים הנוגעים לירושלים במשך 24 שעות ביממה. אני כותב על ירושלים, חוקר את ירושלים ומדבר על ירושלים. גם אבא שלי כתב ספרים על ירושלים, וסבי, הרב ישראל גליס, שעל שמו נקראתי, ערך את עיתון 'היומן' ואת עיתון 'החבצלת' – שני עיתונים שהודפסו בירושלים. ירושלים היא למעשה תמצית החיים שלי".

הרגע המכונן ביותר בחייו של הרב גליס הוא ללא ספק היום שבו שוחרר הכותל המערבי. "במשך שנים שמעתי מהוריי ומזקניי על התחושה הקשה בכך שהעיר העתיקה אינה בידינו, ושאין באפשרותנו להגיע אל הכותל. כולנו חלמנו וערגנו ליום שבו נזכה להתפלל בסמוך לאבנים הקדושות. סבי מצד אמי – הרב יעקב יצחק קלמנוביץ ז"ל, שהיה חסיד ברסלב מפורסם, נהג ללכת מדי יום שישי לכיוון שכונת מוסררה.

"הוא היה עומד על יד הגדר ומתפלל תפילת קבלת שבת לכיוון הכותל. הוא אומנם לא ראה את הכותל וגם לא יכול היה להגיע אליו, אבל התחושה שלו הייתה שאולי יאפשרו לו להגיע, ובכל שבוע הוא היה הולך בתקווה מחודשת. אני, נכדו, התלוויתי אליו בקביעות, וברגע ששוחרר הכותל המערבי, סבא המשיך את מנהגו. מבחינתו היה זה אך טבעי שהנה, משאלתו מתממשת, והוא יכול להתרפק על האבנים הקדושות".

הרב גליס משתף אותנו בזיכרונות הילדות שלו ומתאר איך היה נראה חג השבועות בימים שלפני שחרור הכותל: "אני זוכר איך באמצע הלילה היו יוצאים תלמידי ישיבת 'חברון', הולכים עד למאה שערים כי לא הייתה עדיין גישה לכותל, יושבים במעגל, שרים וחוזרים חזרה. במיוחד זכורה לי האווירה שהייתה ב'ישיבת המתמידים'. אווירה מיוחדת מאוד. היית יכול לראות אבא, סבא ונכד – יושבים ועוסקים יחדיו בתורה כל הלילה".

כאמור, הרב גליס זכה להיות עד לחג השבועות הראשון בכותל לאחר מלחמת ששת הימים בתשכ"ז, בשיחה עם 'יום ליום' הוא משתף ברגעי ההוד ההם. "ירושלים שוחררה ביום רביעי כ"ח אייר. חג השבועות היה ביום שלישי שלאחר מכן. רחובות ירושלים היו מלאים באנשים שצעדו לכיוון הכותל המערבי. הגישה לכותל אז הייתה באמצעות סמטה צרה. הורידו את כל הבתים שהיו שם והביאו מים ועפר כדי שהאדמה תהיה קשה יותר. היה אבק רב. ומי שראית אותו עם רגליים מאובקות ידעת שהוא חזר מהכותל המערבי…

"האווירה הייתה מאוד מיוחדת. כל ירושלים לבשה חג. היית יכול לראות משלחות משלחות של ישיבות, יחד עם ראשי הישיבות וספרי תורה בידיהם. כולם צועדים בצוותא לכותל. הביאו כיבוד ושולחן. עשו שירה. כל ראשי הישיבות הגיעו לכותל. אחרי זה היה ריקוד גדול ומשותף. מאוד מיוחד. הכול היה מלא עד לרחבה למעלה".

ניכר על הרב ישראל שהוא חי את הרגעים משל אירעו ממש עכשיו, וכי הוא נוצר אותם בלבו לעד. "אווירת הלימוד בליל חג השבועות בעולם הישיבות הייתה מאוד מאוד מיוחדת", הוא אומר, "זהו מחזה בלתי שגרתי. לא רגילים ללמוד בישיבות כל הלילה. אמנם יש הלומדים בליל שישי במשמרות וכדומה, אבל שכל בני הישיבה ילמדו בבת אחת? זה מחזה מרגש! לא אשכח את סבב הישיבות שעשיתי, רק כדי לטעום מהאווירה.

"אתה נכנס לישיבת 'פורת יוסף' ואתה רואה את הישיבה מלאה מפה לפה. בחורים יושבים ולומדים במשך כל שעות הלילה. לידה ישיבת 'ראשית חכמה' של הרב שבתאי אטון זצ"ל. אתה עובר מישיבת חברון, הליטאית, לישיבה של חסידי גור ששכנה בסמיכות; לידה ישיבת המקובלים 'בית אל', לידה ישיבת חסידות ביאלא, רחמסטרוויקא ועוד ועוד. כל אחד בסדר שלו. כל אחד בלימוד שלו".

"51 שנה כבר עברו מאז שבועות ה'תשכ"ז, אולם לא פספסתי אפילו שנה אחת", אומר הרב גליס ל'יום ליום'. "יש לי הצעות לעשות הרצאות בכל מיני מקומות בעולם. אבל בשום פנים ואופן אינני מוכן לוותר על האווירה המיוחדת של חג שבועות ע"י שריד בית מקדשנו. ויהי מה".

"אני לא יכול לשכוח את הרגעים הללו", אומר ליום ליום הגאון רבי שמעון אליטוב, חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל, יליד העיר העתיקה ומדמויות ההוד של ירושלים, "במיוחד אני זוכר אנשי קיבוץ ("קיבוצניקים"), עם נשקיהם, עומדים דבוקים לאבני הכותל ופורצים בבכי ובתפילה. אינני יודע מה הם התפללו, מאחר ולא היו רגילים בזה. אבל היה זה רגע מחזה מרגש. הכותל היה קטן מאוד. כי ממול עמדו בתים של הערבים המוגרבים. לא היה את המרחב שישנו היום. אבל אנשים עמדו צפופים והשתחוו רווחים".

ר' ליאור סומך, תושב הרובע בשנים האחרונות, משתף גם הוא מתחושותיו ל'יום ליום': "יש ביקוש אדיר בימים אלו. הרובע בתפוסה מלאה. כל הזמן שאלו אותי אנשים על שבועות (לשכור את הבית לחג י.א). אבל אני התעקשתי להישאר. אמרתי לעצמי: לא יודע כמה שנים אזכה לגור פה, ולכן כל עוד ואני פה, עליי לנצל את שהותי פה בחג השבועות כדי להיות חלק מהאווירה המיוחדת".

"אבל כמובן שהרובע לא יכול להכיל את כל הכמויות האדירות הללו. הרבה מאוד אנשים מגיעים למלונות סמוכים מרחק כרבע שעה או חצי שעה הליכה. יש הרבה בחורי ישיבות שבאים ברגל עד הכותל. הכותל מלא עד אפס מקום. ברובע עצמו רואים תזוזה בלי סוף. אנשים מגיעים במהלך החג מכל קצוות העיר. יש שבאים ממקומות מרוחקים כמו רמות, מרחק כשעתיים הליכה".

ואמנם, ישיבות רבות מגיעות לפקוד את הכותל במהלך החג ובצאתו. אך מכל הישיבות הרבות, בולטת במיוחד ישיבת 'עטרת ישראל' ירושלים, בראשות חבר מועצת גדולי התורה הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט"א. לשם שינוי תלמידי הישיבה יחד עם רבם מגיעים אל רחבת הכותל דווקא במוצאי החג, מה שהפך למסורת בפני עצמה, ושם הם פוצחים בשירה מרגשת, משלבים יד אל יד ופוצחים במעגל עוצמתי, שאי אפשר להסיר ממנו את המבט.

אהל הכנסת אורחים של מוסדות שבת אחים

נקדימון בן גוריון ומחלקי המים

כמעט מכל חלקי העיר מגיעים אל הכותל, וכמעט כל הדרכים מובילות אל שכונת שמואל הנביא, שם יחכו צאצאיו של נקדימון בן גוריון כשהם דואגים למאכל ומשקה לכל עולי הרגל. במשך שעות הם ניצבים שם עם אלפי טונות של עוגיות וכמויות בלתי נדלות של משקה קר, חם או אפילו פושר. מי שעומד מאחורי המיזם הזה כבר למעלה מעשר שנים הם משפחת בן טוב, בניו של צדיק המזוזות המקובל רבי משה בן טוב זצ"ל.

שוחחנו עם הרב לוי בן טוב, בנו של הרב, ביקשנו לשמוע מעט על היקף הפעילות, ונדהמנו.

על פי ההערכות, קרוב ל-100,000 איש מכל קצוות ירושלים יצעדו במהלך חג השבועות לכותל, על מנת להתפלל את תפילות החג ע"י שריד בית מקדשנו. המתפללים מגיעים מהשכונות הסמוכות, אך חלק מהם מגיעים גם מהשכונות המרוחקות יותר, דוגמת רמות ורמת שלמה.

ברחוב שמואל הנביא, בדיוק באמצע הדרך, כשהעייפות מתגברת, יחכה להם האוהל הענק של מוסדות "שבט אחים", בהנהלת משפחת בן טוב. כ-30,000 איש צפויים לבקר באוהל במהלך חג השבועות. שם תחכה להם שתיה קרה וחמה, מיץ ענבים לקידוש בחזרה בבוקר. כיבוד קל כמו קוגלים, פשטידות, עוגות גבינה ועוד. הכול כמובן בהפרדה מלאה.

אנחנו שואלים את הרב בן טוב מי הם האנשים שעוצרים להתרענן אצלו באוהל, והוא משיב: "כל עמך בית ישראל. חרדים, דתיים לאומיים, חילונים, ספרדים, אשכנזים, חסידים וליטאים". הרב בן טוב משאיר את המאהל פתוח עד צאת החג, עבור האלפים שלא הספיקו לעלות אל הכותל במהלך הלילה ועושים זאת במהלך היום.

את מסורת הכנסת האורחים התחיל אביו, הרב משה בן טוב זצ"ל, בשנת התשס"ג, ואחרי פטירתו המשיכו אותה ילדיו – הרב לוי והרב בנימין, ואם חשבתם שלאחר השנים הרבות חשים בני המשפחה בזכות זו כנטל, אזי הרב לוי מנצל את ההזדמנות ומבקש להוכיח אחרת: "אני קורא לכל עם ישראל להיכנס אל אוהל האחדות, נערכנו בחודש האחרון על ידי תלמידי הרב זצ"ל לכל הדרישות, הכנו כמויות גדולות של מטעמים ושתייה עבור הציבור כולו, כולם מוזמנים".

אז אם גם אתם בדרך לכותל המערבי, עצרו לרגע, שתו מעט, התרעננו והמשיכו בדרככם לשפוך את לבכם בפני מי ששיכן את שמו שם.