ראש המטה לביטחון לאומי לשעבר מאיר בן שבת הוא לא עוד ביטחוניסט לשעבר, למעשה הוא ממש ההיפך הגמור ממה שתפגשו בכל אחד אחר ששירת עשרות שנים במערכות הביטחון של מדינת ישראל. מבלי חלילה לזלזל בתרומה של כל אחד ואחד מהם לעם ישראל, מאיר בן שבת הוא אדם מסוג אחר.
הוא לא שש להתראיין, וזה בלשון המעטה, למעשה הוא ממעט מאוד מאוד להתראיין, כמדומני שאפשר לספור על יד אחת את השיחות העיתונאית שהוא קיים מאז סיים את תפקידו לפני כשנה. כשהוא בוחר לחרוג ממנהגו וכן לדבר, הוא בוחר בקפידה עם מי ובאיזה פלטפורמה.
אבל האמת שלא צריך לפגוש אותו כדי להתרשם מאישיותו. כבר בהתכתבות הראשונה שלי איתו, לפני חצי שנה, בה ניסיתי לשכנע אותו להתראיין, לא יכולתי לפספס את אישיותו החריגה. הוא ענה בסבר פנים יפות, אך סירב. למעשה הוא לא ממש סירב, הוא פשוט עשה מה שנדיר במחוזותינו, שמר על הכללים לפיהם בתקופת השחרור שלו הוא עדיין מחויב לכללים של משרד ראש הממשלה, לפיו ההתקשרות עוברת דרך דוברות המשרד.
חלפה חצי שנה, בן שבת בינתיים יצא לאזרחות, ואני ניסיתי שוב להשיג שיחה איתו. הפעם, אחרי שווידא כי מטרתנו בראיון הוא להרבות כבוד שמים ולא חלילה ההיפך, הוא נעתר לבקשתנו. לא לפני שווידא כי דבריו יובאו באופן מדויק, כשהוא מדגיש את חשיבותה של מילה.
לפני שאמשיך, אקפוץ רגע לסוף. כמה שעות אחרי שיצאתי מביתו, נחת אצלי מסמך בן 5 עמודים של ציטוטים מתוך הריאיון. את ההקלטה של הראיון אני החזקתי, למיטב ידיעתי בן שבת לא הקליט. הוא פשוט זכר, במדויק, את מה שנאמר בשיחה. אבל עוד נגיע לזה.
“הורי אמרו מעט ועשו הרבה”
בתום התיאומים, כמה ימים לפני ראש השנה אני מגיע לבית משפחת בן שבת במרכז שפירא שבדרום. הוא מקבל את פני בסבר פנים יפות ומושיט את ידי ללחיצה. מספרים על בן שבת שהוא יודע לנתח אישיות מלחיצת יד, יכולת שהניבה לו מידע יקר ערך בפגישות עם מנהיגי מדיניות ערב, אבל עכשיו זה רק אני, שמואל קרמרסקי, עיתונאי צעיר, שתוהה מה הולכים להבין מלחיצת היד שלו. התשובה לא איחרה להגיע, “היססת” הוא עונה לי, אבל גם מחמיא, “אני רואה שהכנת שיעורי בית”.
לפני שאנחנו מתיישבים הוא מתעקש שנכין כוסות קפה, ואז נתיישב לראיון, סמוך ל’בר’ שהוא הכין עם מיטב הכיבודים. הרי ‘כל מה שיאמר לך בעה”ב עשה חוץ מצא’, אז אני ממושמע כי הרי לצאת מפה אין לי כוונה בשעה הקרובה (שהפכה לכמעט שעתיים) ואנחנו מתיישבים לקפה.
אני מבקש ממנו לספר לי קצת על המאיר בן שבת שאנחנו פחות מכירים, הוא מתחיל לספר, אך אז לוקח הפסקה, הולך לחדר סמוך וחוזר עם מחשב נייד עם מצגת מושקעת, שם מופרטים כל תחנות חייו. אבל הרי סיכמנו שאני הכנתי שיעורי בית, אז לא קשה לפספס את הצניעות שלו.
“יותר נוח לי לדבר על ענייני הביטחון הלאומי, כמובן בכפוף לסיווגים הנדרשים, מאשר לספר על עצמי. אבל הרבה פעמים מבקשים לשמוע ממני את סיפורי האישי, כמו שאתה מבקש, אז הכנתי סיכום מסודר”, הוא מסביר את העדפתו להשתמש במצגת.
אז הנה מה שהמצגת מספרת. מאיר בן שבת נולד בדימונה לפני 56 שנים, להורים שעלו ממרוקו. הוא החמישי מבין שנים עשר אחים. “המשפיעים ביותר עליי היו הוריי, אבי-מכלוף ז”ל ואמי-עזיזה שתיבדל לחיים ארוכים, שעלו ממרוקו לישראל תוך שהם מוותרים על חיי הנוחות שהיו להם שם, הקימו את המשפחה בדימונה בתנאים לא פשוטים, כשאבי הוא מפרנס יחיד ואמי עקרת-בית. גידלו אותנו – שנים-עשר אחים, בלי עין הרע, באמונה תמימה, בחום ובמסירות אין קץ, על ערכים של אמונה, יראת-שמיים, חסד, אהבה ואחווה, סובלנות, שלום ורעות. למרות האתגר הכלכלי – הם לא חסכו מאתנו דבר. אמרו מעט ועשו הרבה”, מספר לי בן שבת.
כשהרוחות בעולם המערבי, ואפילו בשוליים כאן בישראל, מדברים חלילה על הגבלת ילודה, בן שבת מדגיש כי הוא לא גדל ב”משפחה מרובת ילדים” אלא ב”משפחה ברוכת ילדים”. הוא מודה ש”אולי זה לא קל להורים, אך אין דבר יותר משמח מזה”. הוא זוכר רק דברים טובים מאותה תקופה: “זה מטמיע הרגלים של ויתור ולמידה איך לחיות בקבוצה. כילד חשתי שאני מקבל כל מה שצריך. הרבה חום, אהבה, ואמונה ביכולת שלי. הוריי היו אנשים פשוטים, שגידלו אותנו בהרבה אהבה והצליחו לתת לכל אחד מנה גדושה של קשב. מעולם לא חשנו מחסור”.
את לימודיו היסודיים עשה בבית ספר ממלכתי-דתי ע”ש הרי”ף אלפסי בעיר הולדתו, בהמשך עבר לישיבת בני עקיבא שבראשה עמד באותם ימים הרב אברהם סילברט זצ”ל. “רכשתי שם את אהבתי ללימוד. האינטנסיביות שבה אתה לומד בישיבה, הסקרנות שמפתחים בך, התשוקה שמטביעים בך ללמוד סוגיה ולא להרפות עד שאתה מבין אותה”.
תוך כדי לימודיו התיכוניים עבד גם ככתב בעיתונות המקומית והאזורית, בין השאר זכה לראיין גם את ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין ז”ל במלחמת לבנון הראשונה. “זה סיקרן אותי, הייתה לי הזדמנות לעבוד גם בעריכה וגם בכתיבה. היו לי גם מפגשים עם לא מעט אנשים רציניים, נער בן 16-17 שמראיין את ראש הממשלה”. זה כנראה גם מסביר את כושר הכתיבה שלו, לא רק בכתיבת דוחות ביטחוניים סבוכים, אלא גם בטקסטים שנוחים לקריאה להמון העם.
הוא לא דמיין אז שכמה עשורים אחר כך הוא יהיה בצמרת הביטחונית של ישראל. “בילדותי או בנעוריי לא סימנתי כיוון ספציפי, אך תמיד שאפתי לעסוק בפעילות למען הציבור ובנושאים בעלי השפעה ברמה הלאומית. אם היית שואל אותי בילדותי אם הייתי מגיע לשב”כ, כנראה שהייתי עונה לך לא”. את לימודיו סיים בדימונה, התגייס לצה”ל ושרת בחטיבת גבעתי. במהלך שירותו זכה לאותות הצטיינות, בין השאר מנשיא המדינה – חיים הרצוג.
השירות בשב”כ
בשנת תשמ”ט התחיל את דרכו בשירות הביטחון הכללי. רוב שנותיו עסק בלחימה בטרור האסלאמי ברצועת-עזה. הוא קיבל את צל”ש ראש השב”כ על הישג מודיעיני והיה שותף למבצעי הסיכול הממוקד של בכירי החמאס והג’יהאד האסלאמי. והוא התקדם בסולם הדרגות בארגון, ניהל את פעילות השב”כ במבצע “עופרת יצוקה” ושימש בשלושה תפקידים בדרגה מקבילה לאלוף בצה”ל: ראש אגף הסייבר, ראש האגף-הארצי לסיכול-טרור וריגול ולמחקר ומדיניות וכן ראש המרחב-הדרומי.
“עיקר הפעולות שלנו בשירות זה למנוע פגיעה בביטחון, להציל חיים. עשינו הרבה מאוד פעולות סיכול כאלה, שחלקים מהם הציבור לא יודע וטוב שהוא לא יודע, הציבור לא אמור לדעת. תפקידה של מערכת הביטחון היא לאפשר תנאים אידיאליים לכל המערכות. הטוב ביותר שהמדינה תתנהל בשגרה בלי לחוש את פעילות גורמי הביטחון”.
“כל סיכול ממלא אותך בסיפוק, זה מביא לשיא את תחושת השליחות שלך”, מספר מ’ מהשב”כ. “אז אתה מבין עד כמה הפעולות שאתה עושה מונעות פגיעה בחיי אדם רח”ל, חוסכות פגיעה בנפש, פגיעה בגוף, מונעות את מה שהטרור רוצה להשיג – זריעת אימה בקרב האוכלוסייה האזרחית”.
אתגרי השבת
להיות יהודי שומר תורה ומצוות, המקפיד על קלה כחמורה, בשירות הביטחון הכללי, הוא לא דבר קל. “הדילמות שהיו לי קשורות לא פעם לדילמות הלכתיות, אין לי את מי לשאול במצבים לא מעטים”. ספרות-ההלכה מלאה בפסקים רבים בנושא פיקוח נפש רפואי בשבת, “מדובר בשדה חרוש”, כפי שבן שבת מגדיר את זה. אבל בעולם ביטחוני, בטח זה החשאי, התרחישים רבים השאלות מרובות ותשובות אין.
“אני מצויד בלא מעט ספרים של הרב זילברשטיין, כל השו”ת לרופאים, שימש אותי לא פעם כדי לנסות וללמוד גזירה שווה, למרות שאסור לעשות דברים כאלה בהלכה, אי אפשר ללמוד ממקרה למקרה”, הוא מציג את הבעיה. “זה לא דומה לעולם הרפואי, זה גם לא דומה אחד לאחד לעולם הצבאי, שם הדברים מעוגנים יותר בפקודות ואם יש צורך יש את מי לשאול. כאן אתה נדרש להחליט לבד”. למעשה בן שבת מצטנע, כאיש יודע ספר, הוא פשוט למד ולימד את עצמו את כל מה שהוא צריך לדעת, כי מטעמים מובנים הוא יכול לשאול רק את עצמו.
דילמות היו לבן שבת בהרבה שבתות, אבל יש סיפור יוצא דופן שהוא זוכר היטב. היה זה באחת משבתות הקיץ, ב-6 בבוקר הטלפון מצלצל והוא נקרא להגיע לאחת ממתקני השירות, יש כמובן הצדקה הלכתית ליציאה הזו לאירוע מבצעי שיש בו פיקוח נפש. עד כאן לא אירוע כל כך חריג בגזרתו של בן שבת, אבל כעבור חצי שעה, כשהוא בדרכו, הטלפון מצלצל שוב, עם עדכון שאין צורך, האירוע בטל והפיקוח נפש כבר לא בתוקף.
“השעה 6:30 בבוקר, שבת יוצאת אחרי 8 בערב. להמשיך לנסוע אין שום היתר. לעמוד במקום על אם הדרך בצומת אשדוד ולבלות ביום שבת בעמידה במקום, אתה הרי לא יכול להיכנס ולצאת, להפעיל את המזגן, אתה לא יכול לעשות שום דבר, ברגע שתם ההיתר תם הסיפור”.
“אז מה אתה עושה עכשיו? אין רב להתייעץ איתו, אפילו לא ספרים. דנתי בראשי בסוגיה ‘היוצאים להציל אימתי מותרים לחזור למקומם’, דילמה מאוד קשה. לא בטוח שאי אפשר במקרה כזה לסמוך על דעת המקלים, הרב משה פיינשטיין שהקל במצבים כאלה, בתנאים מסויימים, אבל רוב הפוסקים לא נטו להקל. אם הייתי בשטח מסוכן לא הייתה התלבטות והייתי יכול לחזור, אם הייתי נדרש לפעולה אחרת שבגדר פיקוח נפש ואתה צריך לחזור למקום אחר כדי לבצע אותה, גם לא הייתה בעיה. אבל זהו התסריט, אתה חוזר או לא חוזר?”
הוא לא חזר. “כל השבת הייתי על אם הדרך, והשתמשתי בכל מה שיכולתי לומר מתוך זכרוני. קראתי את פרשת השבוע מתוך הזיכרון, את כל התפילה, את כל פרקי התהילים מהזיכרון, כל הסוגיות בגמרא, אבל השבת לא נגמרת, השבת ארוכה. עד שהסתיימה השבת”.
והדילמות האלו המשיכו ללוות אותו בכל צעד ושעל. “בשונה מהצבא, בשב”כ זו פעילות יחידנית. אתה לא חלק מפלוגה, אתה פועל לבד. בצבא אומרים הרבה, תעשה מה שהמפקד אומר, אבל מה אם אתה המפקד של עצמך? יש תמיד מצבים שאתה עלול להיות מוטה בקביעת העמדה שלך משיקולים של נוחות”.
בן שבת מגלה מה היה הסוד שלו להמשיך ולשמור בלבבו על הכבוד לשבת, עצה שקיבל מרב לפני שהצטרף לשב”כ. “כל מי שעוסק בעניינים של פיקוח נפש והוא נאלץ לחלל את השבת לצורך זה, אז כל פעם שזה קורה, שילמד עוד הלכות על חשיבות השבת. שלא יהיה תהליך של שחיקה וכדי שהשבת לא תהיה קלה בעיניו”.
“אני השתדלתי להחמיר בפיקוח נפש ולהחמיר בשמירת השבת, צריך גם וגם. ראינו בחז”ל כמה מקדם זהירות לקחו, שהשואל הוא שופך דמים והנשאל הרי זה מגונה, כי הוא היה צריך ללמד קודם. השתדלתי לפעול ברוח זו”.
ההצעה, הוויתור והמינוי
בקיץ תשע”ז החל לשמש כיועץ לביטחון לאומי של ממשלת ישראל וכראש המטה לביטחון לאומי, וכיהן במשך 4 שנים בתפקיד, תקופת הכהונה הארוכה ביותר. את הליך הבחירה לתפקיד שנמשך ימים בודדים, בן שבת זוכר עד הפרט האחרון.
“כבשגרה, הייתי בעבודתי במרחב הדרומי בשב”כ, ענייני רצועת עזה והדרום על שולחני”, הוא משחזר. הטלפון צלצל, על הקו ‘שני, המזכירה של ראש הממשלה’, היא מבקשת ממנו להגיע לפגישה עם ראש הממשלה דאז נתניהו. “על מה?”, שואל בן שבת, “הוא יגיד לך”, הוא נענה. הפגישה נקבעת לאותו ערב בעשר. כמו שסיפרנו, בן שבת מקפיד על הנהלים, הוא מזכיר כי יש לתאם את הפגישה דרך ראש השב”כ. “כמובן נעשה את זה, רק התקשרתי להכינך”, מבטיחה לו המזכירה. כעבור זמן קצר קיבל טלפון מלשכת ראש השב”כ לפיו עליו לגשת לשיחה המדוברת עם ראש הממשלה.
“בעשר בלילה אני מגיע לפגישה עם נתניהו בלשכת ראש הממשלה, הייתה שיחה מאוד קצרה וישירה”, הוא ממשיך לספר. נתניהו אומר לבן שבת: “אני רוצה שתהיה במל”ל”. בן שבת עונה לו: “אדוני ראש הממשלה, גם אני אנקוט בגישה הישירה כדי לחוס על זמנך, הוא יותר יקר מזמני. ראשית, אולי כדאי שתיקח מישהו אחר, זה תפקיד נכבד, כדאי שיהיה בו מישהו שצמח והכיר עולמות נוספים מעבר למה שאני עסקתי בו”. נתניהו שמע בנימוס והגיב בקצרה: “אוקי, מה עוד?”. בן שבת מוסיף: “הערה שנייה, אני רוצה להציג לפניך אחת מחולשותיי. אני מאוד לא אוהב לצאת לחו”ל ובתפקיד הזה אני מודע לכך שנידרשות יציאות רבות לחו”ל”. (לפי דיווחים שראיתי ב’שיעורי בית’, בן שבת טס במסגרת תפקידו ל-120 יעדים!!!).
בן שבת פותח סוגריים ומציין: “ההיכרות ביני לבין נתניהו היא לא על בסיס אישי. יצא לנו לעבוד יחדיו במסגרת תפקידי כראש המרחב, הופעתי לא מעט בדיוני קבינט אצל נתניהו, משם הוא הכיר אותי, ומתפקידים קודמים שלי בשירות הביטחון הכללי. אבל לא הייתה לנו היכרות אישית. הפגישות שלנו עסקו בעניינים מקצועיים, לא הגעתי כמאיר בן שבת אלא כנציג השב”כ לדיונים בראשותו. הבנתי שהוא התרשם מההופעות שלי בדיונים הללו ומדברים שנאמרו אודותיי על ידי גורמים שהוא התייעץ איתם”.
חזרה לפגישה ההיא בלשכת ראש הממשלה, בה בן שבת מנסה להתחמק מלקבל את התפקיד. “אני מבקש שהות לחשוב על העניין”, ביקש בכיר השב”כ מראש הממשלה שענה: “קח את הזמן, מחר בעשר בבוקר תן לי תשובה”.
“הלך הלילה”, הוא מספר, “בליתי את הלילה במחשבות יחד עם אשתי. זה היה אחרי הרבה מאוד שנים בהן עבדתי באינטנסיביות רבה, כמעט לא ידעתי מה זה חופשה, ‘החופשה’ הארוכה ביותר שלי הייתה כדי לשבת שבעה על אבי ז”ל. מגיל 15 אני עובד ולומד ברצף, לא היתה לי תקופת מנוחה. כבר הייתי בשלהי תפקידי בשב”כ, חשבתי כבר על האפשרות לפתוח פרק חדש בחיי”. בבוקר התקבלה ההחלטה, לסרב. בניסיון לחמוק מסירוב ישיר, הוא ביקש מראש השירות נדב ארגמן להעביר את התשובה השלילית לראש הממשלה.
“אין שמחה כהתרת הספקות, חזרתי לעבודתי, חשבתי שהסיפור מאחורי”, משחזר בן שבת את אותו בוקר, יום רביעי בשבוע. אבל נתניהו לא התכוון לוותר. ביום שישי, כמה דקות לפני כניסת שבת, הטלפון של מאיר מצלצל, שוב שני מלשכת ראש הממשלה על הקו, מבקשת להעביר את נתניהו. “מאיר, תגיד, מה זה המסר שקיבלתי מנדב? לא הבנתי אותו כל כך”, נשמע קולו של רה”מ מעבר לקו. “אדוני ראש הממשלה, הוא העביר את המסר שאני מעדיף לא לקבל את התפקיד”, הוא עונה, מבין שהניסיון לחמוק מסירוב ישיר כשל, ולא נעים לו להגיד שהוא לא רוצה בתפקיד. “תשמע מאיר”, משיב לו נתניהו, “אני אומר לך שזה חשוב לי, אני מבקש שוב שתגיע לתפקיד הזה, בוא ביום ראשון ונסכם את העניינים”.
השיחה מסתיימת, השבת תיכף נכנסת, ולבן שבת שוב מתהפכת הבטן יממה שלמה. ביום ראשון הוא התייצב, נתניהו הסביר כמה המל”ל חשוב בעיניו, כמה חשוב לו למנות מישהו לתפקיד באופן מידי. “כשראש הממשלה אומר לך שהוא צריך אותך בתפקיד, זה מספיק חשוב כדי להיענות”, המשיך נתניהו ללחוץ, לא מתכוון לקבל תשובה של לא. “אני חונכתי שכשאתה נקרא לעשייה עבור הציבור, אתה לא שואל שאלות, בטח לא בדרג כזה נכבד ובתחום כזה חשוב. השבתי בחיוב”.
“בעוד יומיים יתחיל בתפקידו ראש המל”ל מאיר בן שבת”, הכריז כעבור חודשיים נתניהו בישיבת הממשלה. “מאיר עתיר ניסיון ואת כל תפקידיו הוא עשה בהצטיינות. הוא גם מוכר לחברי הקבינט שכבר התנסו בבהירות מחשבתו, פרי ניסיונו פעמים רבות. אנחנו מקבלים אותו בברכה”.
השליח המדיני
וכך, עם הרבה מאוד ניסיון ביטחוני, אבל עם מעט ניסיון מדיני, בן שבת נכנס לתפקיד הרם, אך עם אחריות כבדה. כמה כבדה? יעיד מי שמינה אותו, נתניהו. במהלך אירוע פרידה מעוזר המזכיר הצבאי שנערך במשרד ראש הממשלה, הפתיע ראש הממשלה את הנוכחים ונכנס לחדר לברך. אחד מבני המשפחה שהוזמנו, ילד קטן וחמוד, שאל את נתניהו איך הוא מצליח לשלוט בכל כך הרבה נושאים לצורך מילוי תפקידו.
נתניהו השתמש בלוח המחיק שהיה בחדר, כתב רה”מ למעלה, ואז ביקש מהילדים בחדר להזכיר את כל גופי הביטחון והחוץ שהם מכירים, כשהוא מוסיף גם כמה משלו, כמו הועדה לאנרגיה אטומית, “אבל לא משנה” הוא מפטיר ועובר לגוף הבא. ואז מישהו בחדר מזכיר את המל”ל. לזה נתניהו חיכה, הוא מוחק את רה”מ מראש הפירמידה, כותב “המל”ל”, ומעליו בקו אנכי “רה”מ” ועונה לילד – ככה אני מנהל הכל.
במהלך שנותיו בתפקיד ניהל בן-שבת את הדיאלוג האסטרטגי של ישראל עם ארה”ב, רוסיה, הודו, מצרים ומדינות נוספות. אבל החלק המעניין ביותר הוא חלקו הרב במגעים לכינון “הסכמי אברהם” עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו סודאן וצ’אד, כשהוא עומד בראש המשלחות הישראליות הרשמיות למדינות אלה. בן שבת ביקר במדינות הללו גם לפני כינון היחסים הרשמיים, לצד מדינות נוספות עליהן הוא מעדיף לא לפרט. “עדיף שלא אתייחס לשאלה הזו”.
“היו שותפים נוספים, אסור לקפח את מה שהם עשו”, הוא ממהר לחלוק את הקרדיט. “המוסד עסק רבות במדיניות המפרץ וביסס יחסים חשאיים עם מדיניות ערב. הסכמי אברהם היו נקודת השיא למגעים שהתנהלו לאורך הרבה מאוד זמן. גם ראש הממשלה וגם עבדך ניהלנו מגעים לאורך זמן עם המדיניות הללו. היציאה החוצה היו שיאם של המגעים הללו”.
כשאנחנו מתחילים להרחיב את השיחה על הסכמי אברהם, בן שבת שולף מצגת ומציג: למה זה קרה. העוצמה של ישראל בתחום הביטחוני, הכלכלי והמדיני. “מדינות רצו את החיבור למדינת ישראל, ישראל היא מעצמה טכנולוגית, אומת סטרט-אפ”. המצב הכלכלי של ישראל, החדשנות הישראלית, מדינה צעירה ובריאה, מים, חקלאות (הידעתם? הפרה הישראלית מניבה הכי הרבה חלב בעולם), אנרגיה, הגנת הגבולות. “כל המדינות שמסביבנו מבינות את הפוטנציאל ורוצות להתחבר אלינו”.
לפי דיווחים בתקשורת ביקרת בסעודיה. האמנם?
“מה שדווח דווח, אני לא אתייחס”.
למה זה לא התקדם איתם?
“אני אענה לך תשובה שנכונה למגעים עם כל המדינות. בתהילים כתוב ‘אשר פריו יתן בעתו’, לא לפני כי יהיה בוסר ולא אחרי כי יהיה רקב, יש רק עת אחת שהפרי מוכן. אתה צריך לעבוד לפני כן הרבה, כל הזמן להיות קשוב, כדי לא להחמיץ את הרגע. לכל מדינה יש תהליך תקופת-הבשלה , אנחנו לא מרימים ידיים, נכון להמשיך ולהשקיע, ולזהות את הרגע. יש מקומות שזה חצי שנה, יש מקומות שזה עשור. יש הרבה מאוד משתנים, בהלך הרוח בציבור באותה מדינה, בשיקולים הגאו-פוליטיים, האם זה מתאים למנהיג מבחינת המעמד שלו”.
הוא שב ומדגיש: “זו אמירה כללית, היא לא נוגעת לסעודיה, זה ביחס לכל המדינות, קיימתי קשרים עם הרבה מדינות, אנחנו לא לוחצים, כי לעיתים הלחץ יכול לגרום לתוצאה הפוכה, אתה זורם עם המדינה, מי שחש הכי טוב בבשלות זה הצד השני. כשאתה מזהה שקיימת בשלות אתה עושה מה שצריך כדי להפוך את היחסים לרשמיים”.
“התהליך עם סעודיה הוא איטי, יש לא מעט סימנים חיוביים שניתנו לאורך כל התקופה, לאחרונה הנכונות לפתוח את המרחב האווירי לטיסות ישראליות. אני מאמין שזה יגיע. העובדה שזה לא הגיע עד עכשיו, לא אומרת כלום לגבי ההמשך, לכל מדינה יש את הקצב שלה”.
יש לזה קשר לחילופי השלטון בארצות הברית?
“זה לא לעניין הספציפי הזה. באופן כללי, למה שקורה במזרח התיכון יש קשר למדיניות של הממשל האמריקאי הנוכחי. כל מה קשור באזור קשור למדיניות הזו. כשארצות הברית משדרת שהיא יוצאת מהאזור ומציבה את המזרח התיכון כנושא משני, אז כל המדיניות פה צריכות להסתדר לאור המציאות החדשה. זה שונה מהתקופה שארצות הברית הובילה את התהליכים במזרח התיכון”.
“המזרח התיכון נמצא כרגע בתהליך של התארגנות מחודשת, שבה מיטשטשים קווי הגבול שהפרידו בין המחנות. המחנה הסוני הפרגמאטי שכולל את סעודיה ומדינות המפרץ מכונן שותפות עם תורכיה וקטאר – משענתו של האסלאם הפוליטי מבית היוצר של ‘האחים המוסלמים’. תורכיה וישראל מתקרבות. התהליך הזה מתרחש כתוצאה מהשפעה מצטברת של ארבעה גורמים: המדיניות האמריקאית במזרח התיכון, איראן, תבוסת הטרור הסלפי והכלכלה. בשונה מן העבר, התהליך הזה כיום מתרחש כאשר קיימת פלטפורמה ליחסים עם ישראל: הסכמי-אברהם וזה כמובן יכול לספק הזדמנויות”.
“ניתן לראות שהסכמי אברהם עם האמירויות, בחריין ועם מרוקו מתפתחים היטב. הם התרחבו למגוון רחב מאוד של נושאים והם גם מייצרים קשרים עמוקים בין האזרחים, בין החברות ולא רק בין הממשלים. כל זה מתקדם בקצב טוב וזה מעיד על כך שהמהלך הזה של הסכמי-אברהם, היה בשל ונעשה בזמן הנכון. הפוטנציאל להסכמים נוספים עדיין קיים. הפירות היפים של ההסכמים יגרמו גם למדינות האחרות לרצות לעלות על רכבת-השלום. כמובן, זה לא העניין היחיד, אבל יש לכך השפעה”.
ברקע הנושא הפלסטיני, שיורחב בפרק הבא, בן שבת אומר כי “הסכמי אברהם הם מודל לחיקוי להסכמי השלום שישראל צריכה. רכבת-השלום יצאה מהתחנה בלי שהפלסטינים יעכבו אותה. מי שרוצה מוזמן להצטרף. בלי התניות ולחצים”.
“אנחנו מייחלים לשלום, מתפללים לשלום, מבקשים שלום ומחנכים לשלום. שלום בתוך ביתנו ושלום עם כל שכנינו. החתירה לשלום איננה עמדה פוליטית, היא מיסודות היהדות, היא שאיפה נצחית של עמנו, ויעד נכסף ומרכזי בחזון נביאי ישראל. השלום שאליו אנו נושאים את עינינו, הוא שלום אמת! שלום שמגיע מעמדת עוצמה ומתוך הכרה במעמדה ובזכויותיה של מדינת ישראל. שלום שמבטיח באופן מלא את ביטחונה ואת שלום תושביה ומגן על האינטרסים החיוניים שלה. “הסכמי אברהם” פרצו דרך לכך. אפשר לראות בהם מודל לחיקוי. הם בוודאי יכולים להיות הקטר שמושך אחריו קרונות נוספים, להשגת היעד הזה”.
שליח של אבא
בז׳ בטבת ה׳תשפ״א נחת מטוס אל-על ברבאט בירת מרוקו. על סיפון המטוס היו נכבדים רבים, בהם יועצו של הנשיא טראמפ וחתנו ג’ארד קושנר, אבל על הטיסה הזאת היה גם מאיר בן שבת, בנם של מכלוף ז”ל ותבלחט”א עזיזה. נכון טכנית, הוא נשא בתואר ראש המשלחת הישראלית, אבל באותו רגע זה היה החלק השני המשני.
“הרגע המרגש ביותר בכהונתי היה בפגישה אצל מלך מרוקו, מוחמד השישי”, הוא משחזר בהתרגשות שניכרת היטב בקולו. “השיחה בינינו הייתה במרוקאית, שאותה למדתי בדימונה. החלפנו ברכות וסיפרתי על ההורים שלי, אבי שנולד בקזבלנקה ואמי שנולדה במרקש”.
“אחר כך דיברנו על עתיד היחסים. שאלתי: האם תהיה נורמליזציה מלאה? והוא השיב: ‘בוודאי. החלטנו להיכנס לתהליך מלא איתכם, שכולל פתיחת שגרירויות, קווי תעופה, שיתוף פעולה בכל התחומים’. אין לי מילים לתאר את הרגשות שהציפו אותי”.
“לא דיברתי רק בשמי, אלא בשם הוריי ובני הדור הקודם שעלו ממרוקו לישראל והשתכנו בה בתנאים לא תנאים, ובעשר אצבעותיהם בנו משפחות וישובים לתפארת. דיברתי גם בשמם של אלפי האנשים בישראל שממשיכים לנצור בגאווה את מורשת יהדות מרוקו, משמרים את המנהגים ומשוועים להתחממות היחסים בין המדינות”.
בן שבת לוקח שוב את המחשב נייד לידיו, מאתר את הנאום שנשא אז במרוקו, מפעיל אותו ומספק לי תרגום סימולטני. למעשה אני זוכר את עצמי צופה בוידאו הזה בשידור חי, לא מבין מילה, אבל רואה היטב את ההתרגשות הבלתי המוסתרת של בן שבת. עכשיו, ראיתי התרגשות כפולה, את ההתרגשות של בן שבת על מסך, ובן שבת שאני יושב איתו על הספה בביתו בישראל ומתרגם לי בקול נרגש את דבריו, שמסתבר שנאמרו ב-3 להגים שונים של השפה הערבית.
זה לא היה הביקור הראשון של בן שבת במרוקו. אך העובדה שהוא נציגה הרשמי של מדינת ישראל במקום בו גדלו הוריו, והוריהם של עשרות אלפי ישראלים, לא עוד במחשכים, הותירה עליו רושם עז. גם את הביקורים הקודמים הוא זוכר היטב, את הזכות לעבור לפני התיבה בבית הכנסת בקזבלנקה בו התפלל אביו, לראות במו עיניו את המקומות בהם נכתבו הפסקים של גדולי עולם התורה במרוקו, שעל פיהם גדל, בהתאם אליהם הוא חי כיום וכך חינך את ילדיו.
“אני עדיין מתרגש כל פעם שאני מדבר על זה, המורשת הזאת היא חלק ממני. עד היום אני שליח ציבור בימים נוראים בבית הכנסת בדימונה בו אבי ז”ל נהג להתפלל. אני ממשיך את מסורת אבותיי, אני חוליה אחת בשרשרת הדורות”, הוא מסכם את ההתרגשות, “זו הייתה זכות עצומה”.
אחרי ההתרגשות, בן שבת חוזר לכובע המדינאי ומסביר למה אסטרטגית השלום עם מרוקו משמעותי ביותר: “הקשר בין העמים היה כל הזמן טוב, היהודים השאירו אחריהם רושם טוב, רצון לכונן את הקשרים הללו, מה שהיה צריך זה בעיקר למצוא את ההזדמנות בין הממשלים. הרבה פעמים המצב הפוך, יש מדיניות שהקשר עם הממשל מצוין אבל עם הרחוב פחות טוב. כשהשלום הוא גם אינטרס של הממשלה והוא גם אותנטי ברחוב, הוא יחזיק מעמד הרבה מאוד שנים”.
***
מחר בחלק השני של הראיון עם ראש המל”ל לשעבר מאיר בן שבת, התייחסות נרחבת לניהול המאבק בקורונה, פריסת המאבק הישראלי בגרעין האיראני, ניתוח המצב בעזה והיחסים עם הרשות הפלסטינית, והתייחסות לסערות הפוליטיות שליוו את כהונתו.
