היה עליכם להיקלע השבוע לבניין הפרלמנט הישראלי כדי לחזות בעיניכם חדוות פוליטיקאים מבוקשים מהי. בבת אחת חזר הצבע הסמוק ללחייהם המרוטות של הנציגים העושים את מלאכתם במחוזות הפוליטיקה הישראלית. כחתנים ערב חופתם נראו, לזוכי פרס נובל נדמו, כרוכשי כרטיס לוטו שזכו לטלפון הנכסף נראו. במרוצתם ממיקרופון למיקרופון, מאולפן למשנהו, קלו רגליהם מכנפי נשרים. בדיבורם הרהוט, המתעקל בלוליינות, השתוו למזל"ט קרב מפליא לעשות. הם ועוזריהם, ומקורביהם ומקורבי מקורביהם.
מִנְעַד ההצהרות היה רחב כאוטוסטרדה. מגוון התרחישים היה צבעוני כקשת חורפית בתוך ענן אפרורי, אחד מני רבים שהתרגשו עלינו בשבוע ברוך הגשמים הזה. זה מודיע בכֹה וזה מצהיר בכֹה: "צריך לשקול את ההצעה בכובד ראש", ליהג מקורב אחד. "לעולם אין אומרים לא לראש ממשלה", הציע בוחש שני. "הבטן אומרת לא, אבל צריך לפעול מהראש", אמר גורם שלישי. "אנחנו מעדיפים בחירות, אבל לא שוללים כלום", הסביר ידען אחר.
כללו של דבר, הכל נוטלים חלק בחגיגה שלאיש אין מושג מהיכן התחילה ולאן היא הולכת. העיקר למקסם את חמישה עשר רגעי התהילה עד תומם, כי הרי תיכף ייפתר המשבר הפוליטי והממשלה תמשיך לצלוע אל דעיכתה משך זמן רב. וכלל לא בטוח שגם מחר יתקשרו המפיקים בתחנות השונות או שמא דין הטלפון לדמום שוב, עד המשבר הפוליטי הבא, כאבן שאין לה הופכין וכטלפון חוגה מיושן שנשכח במחסן.
" הליכה לבחירות היא חלום הבלהות שלהם"
על מה רגשה הארץ? לטובת מי שלא היה כאן נספר בקצרה כי המשבר הפוליטי סביב חוק הלאום גרם לכך שראש הממשלה, או אי מי בסביבתו, בחן באמצעות רחרוחים זהירים את אופציית צירוף המפלגות החרדיות לקואליציה, וזאת בעקבות משבר אגו עמוק בין המרכיבים השונים בקואליציה. עד לרגע זה לא ברור האם באמת חפץ הקודקוד בחרדים שיישבו לצדו בישיבות הממשלה, או שמא הוא רואה בנציגיהם שוטים נוחים להרמה, מקלות מאיימים לנופף בהם מול שותפים פוליטיים סוררים, שהליכה לבחירות היא חלום הבלהות שלהם, מחמת הסקרים הצופים להם קיצור קיבה מעורר חלחלה.
כבר רמזנו למעלה, כי לא נעשתה כל פנייה פרטנית מסודרת אל המפלגות החרדיות, לבד ממהלך ציני שביצע ראש הממשלה בעקבות הטבח המחריד בהר נוף. במסיבת עיתונאים שכינס שעות לאחר הפיגוע, הפנה נתניהו קריאה כללית לכל מפלגות האופוזיציה – ממרצ האולטרה-שמאלנית ועד לנבחרת קדימה בת זוג החברים – לחבור לממשלת אחדות בראשותו. "שעת חירום היא זו", הסביר בציניות. ואם כל שאר המפלגות כיבדו את עצמן ומיהרו להשיב בשלילה פומבית שאינה משתמעת ליותר מפן אחד, אנ"שינו העדיפו לפזר תחילה ערפל סמיך ולהותיר את כל האופציות על השולחן. אם לא ליהנות ממטעמי הממשלה, לפחות להתבשם ממנעמי חיזוריה. אין אופוזיציונר מתוסכל נתפס על צערו.
ממרומי גבעת רם עברה הרינה אל שורות העם שבשדות. "נתניהו מחפש את החרדים. במלתחות המקווה נשמעה הבשורה: "ליברמן הסיר את הווטו". כל נסיעה של ח"כ חרדי אל קיוסק סמוך תורגמה כהליכה להתייעצות עם חברי המועצת, וכל לִחשוש של עסקן בכיר אל פומית הטלפון, שבעברו השני ביקשה ממנו נוות ביתו לרכוש שקית חלב, פֹּרַש כשיחת תיאום צעדים עם ראשי המפלגה החרדית האחרת. לפרקים נדמה כי הח"כים החרדיים הינם שחקנים ביציעים ספורטיביים, ואילו הציבור המתעניין במהלכיהם אינו אלא עדת מריעים נלהבים ומשולהבים. ייכנסו או לא ייכנסו? זו הייתה השאלה שנשאלה בכל בית ועד, תחנת אוטובוס או פינת קפה.
והפרשנים, הו הפרשנים. הברק חזר לעיניהם הטרוטות, משל הפכו למלכי הבִיצה. הכל התהלכו נפוחי חזה. בעוונותיו, אין כותב שורות אלו יכול לרחוץ בניקיון כפיו בעניין זה. ועידת נבחרים בניר עציון, שנגדעה מאוחר יותר באבחת חרב מרצחים שפלים בהר נוף, הפכה לבית ועד של אנשים אפופי חשיבות עצמית עד להתפקע. נציגים מוניציפליים שפסגת הקריירה הציבורית שלהם צפויה להסתיים בחברוּת באגף שפ"ע של עיר פלונית, חשו פתאום ככוכבים אנושיים נוצצים: "נתניהו מחזר אחרינו, אבל לא בטוח שנסכים. נבדוק את כל האופציות", הסבירו מול כל מיקרופון שלוף. שימו לב: "אחרינו", "נסכים", "נבדוק". למותר לציין כי נתניהו לא שמע מעולם את שמעם. גם לא ישמע. אבל זו דרכו של העולם הפוליטי המתעתע, המעניק לבוחשים בו אשליה, סוחף בני אנוש שפויים לעולמות של הזיה.
"נתניהו לא שמע מעולם את שמעם. גם לא ישמע...
אין מקום נוסף בגלובוס שבו כל נער צעיר בקי בנבכי תהליכים פוליטיים בממדים רבי-היקף שכאלה. אין עוד ציבור במדינה שאנשיו מגלים עניין כה נרחב בנעשה בגזרה הפוליטית. פוליטיקה היא מקצוע: מקצוע לפוליטיקאים ולעוזריהם במעגל הראשון, מקצוע לעיתונאים ולפרשנים במעגל השני, ומקצוע למנקי מסדרונות הכנסת ולעובדי המזנון במעגל השלישי. אצלנו, נדמה לעתים, כולם במעגל הראשון. כולנו אנשי המקצוע.
שוו בנפשכם אם בענף המחשבים היה קורה כדבר הזה. תארו לעצמכם את מקצוע הטכנאי הופך מוקד להתעניינות לאומית: רגליהם של מומחי המחשבים לא יכולות היו לצעוד מטר בודד ברחוב צדדי מבלי שיעצרו אותם וישאלו אותם על מלאכתם. פרשנים לענייני מחשבים היו מפרשים את מהלכיהם של הטכנאים. קווי הנייעס היו עוקבים אחריהם בחרדה, משגרי ההודעות היו משחררים לחלל האוויר סקופים על הארד-דיסקים ועל התקנים ניידים. טירוף? זה בדיוק מה שקורה בגזרה הפוליטית. טכנאֵי הפוליטיקה הפכו מוקד עניין שאין שני לו. כל צעדיהם נכתבים, נספרים, נסקרים.
ולעצם עניין ההצטרפות לקואליציה: האם מאן-דהו שאל את עצמו מדוע לא ניתן לשאת את הדגל האופוזיציוני ברמה למשך קדנציה אחת שלמה? הלא ממשלת ישראל ה-33 פגעה בכל הקדוש, רמסה את כל היקר. הפכה לקבלנית ביצוע של הגרועים שבחוקי הבלהות בנושאי דת ומדינה. ממשלה שקיבלה החלטה היסטורית לגדוע ענפים מעולם התורה. ממשלה שהכתירה כשותף בכיר את מי שחלקים נרחבים בחזון מפלגתו עוסק בצמצום מרחב המחיה החרדי. ממשלה שהחרימה, באופן רשמי ומוצהר, את הציבור החרדי. אז כעת, משנקלעה לדרך ללא מוצא, שמקורה בחוסר יכולת להכיל את האגו הנוסק לשחקים של כל אחד מהחברים המרכיבים את מגדל הבבל הממשלתי – המפלגות החרדיות אמורות לאפשר לראות בהן גלגל הצלה ולוּ תיאורטי?
ראוי לערוך בדיקה יסודית: מהיכן צומחים שורשי ההתרגשות מאופציית ההצטרפות לממשלה? מה גורם לנציגים אפופי כשרון ורזומה ציבורי מרשים לערוג לקואליציה כאייל על אפיקי מים? מדוע לא ניתן לשאת בגאון את נס ההתנגדות הפוליטית, להיות אופוזיציונרים גאים ולא לחוש כמי שנדחקו החוצה?
לבסוף, מקץ סדרת ספקולציות מתמשכות ולאחר כינוסים והתייעצויות בין פוליטיקאים לבין עצמם, יצאה הודעה השוללת בחצי פה את ההצעה שלא ממש הייתה. זה היה מאוחר מדי, מאולץ מדי, מגומגם מדי. בתקווה שבסיבוב החיזורים הבא ישתמר הכבוד, תתקיים גאוות היחידה.
"ממשלה שקיבלה החלטה היסטורית לגדוע ענפים מעולם התורה"
בסוף השבוע החולף פורסם סקר ב'עיתון של המדינה'. הסקר מלמד על עלייה של שלושה עשר אחוזים באהדה כלפי הציבור החרדי. ארבעים אחוזים מקרב החברה בישראל השיבו כי הם אוהדים את החרדים. זה קורה בעידן של התססה, בתקופה של הפצת מסרי קיטוב, בזמן שאין לו תקדים מבחינת דיוטות השפל שההסתה האנטי חרדית הגיעה אליהן. הסקר נערך בשעה שמפלגה שאנטי-חרדיוּת היא חלק מרכזי במצע שלה, שולטת בקואליציה ממרומי עמדת כוח של תשעה עשר מנדטים.
מישהו שאל את עצמו מה נשתנה מאז בוצע הסקר הקודם? כיצד נעשתה הקפיצה המרשימה, העומדת בניגוד משווע למאמצי התקשורת והפוליטיקה להפוך את החרדים לאזרחים סוג ב'?
יש לנו כמה סיבות טובות לחשוב שאי ההשתתפות החרדית בקואליציה קשור לכך באופן ישיר. כאשר משה גפני לא נמצא בוועדת הכספים ואלי ישי רואה את משרד הפנים מרחוק, שוב אין מקום להסתה. אין פתחון פה למרשיעי ברית המלהגים על שוד הקופה הציבורית. הנה, החרדים בחוץ. הממשלה הנלחמת באורח חייהם קיצצה היכן שרק ניתן היה. החרדים הודרו מכל חגיגת תקציבים אפשרית. ועדיין קשה לחיות כאן, ויוקר המחיה גואה, ודירוג האשראי הלאומי רק יורד. ובאופן מופלא, הפרמטר היחיד שמצוי בצמיחה הוא מד האהדה לחרדים. פתאום מתעוררת שוב תחושת האהדה הטבעית האמורה לפעם בלבו של כל יהודי, כלפי מגזר שתורתו גאוותו, ועל לומדיו תפארתו. מגזר שיהדותו אינה מתמצית בלימודו מורשת ערטילאיים.
מסקנות: אחת לכמה שנים ראוי לשקול דיאטה פוליטית מרצון. כדאי לחשוב על הדרת רגליים יזומה, רצונית, שקולה, מן המקום הנקרא קואליציה. שאחינו-שונאינו-מנדינו יחזיקו במאחזי שלטון כאוות נפשם, יתבשלו במיץ הפוליטי של עצמם, יבוססו בביצת הצפרדעים כפי שהם מפליאים לעשות בעצם ימים אלה. מרגע לרגע יירד בולמוס הצרת רגלי החרדים – שהרי החרדים כבר אהודים בציבור, וממילא אין זה פופולרי לחבוט בהם.
אולי נראה פה ושם נציגים פוליטיים שיתהלכו מתוסכלים על נהרות בבל, בזוכרם את הארץ הממשלתית היפה ומניבת הפירות והפינוקים. אך עבור הציבור בכללותו תהיה זו תזכורת כי היהדות החרדית משתתפת במשחק הפוליטי לא מתוך רצון ולא על מנת להיות חלק מהשלטון, כי אם למטרות מזעור נזקים והצלת הלחם מפי האריה הדורס.
דרוּש בדחיפות חוק לאום חרדי, שיסדיר את יחסי הציבור החרדי והשלטון בישראל. חוק פנימי בלתי כתוב ובלתי חקוק, שיגדיר מחדש את מעמדן של המפלגות החרדיות ככאלה שתכליתן פרקטיקה ולא פוליטיקה, אידיאולוגיה ולא כסאולוגיה, ישיבות קדושות ולא ישיבות ממשלה.
"ראוי לשקול דיאטה פוליטית מרצון"
בקומת הלובי של בניין הר-נופי סגפני, חשופים לרוחות ולקור, יושבים בני משפחת קופינסקי, עטופים באבלם, שקועים בתימהון לבבם. במרכז יושב האב, תושב קריית ארבע, לצדו יתומים רכים וטובי רואי. בצדדים יושבים אחֵי המנוח, הרב אריה קופינסקי הי"ד.
קופינסקי משפחה פשוטה שעלתה לכאן מתוך אידיאולוגיה ציונית אמיתית. ציונות של 'ותחזינה עינינו' ולא של 'עולם ישן נחריבה'. ציונות של תלמידי הגאון מווילנה ולא של ברל כצנלסון.
"כשעלינו לארץ, בשנת תשמ"ב, היה אריה הי"ד בן שתים עשרה", מספר לנו אביו, ד"ר שלמה קופינסקי. "התיישבנו בקרית ארבע. הוא היה העולה הצעיר ביותר בארץ, ואילו אבי, שעלה יחד אתנו, היה העולה המבוגר ביותר. אריה היה הבן השלישי במשפחה".
קו דקיק ומכאיב עד דכדוך עובר בין הלובי של הקופינסקים, לבתי משפחות טברסקי, גולדברג ולוין. יחד עלו האבות הי"ד על מוקדה, הפכו לקרבנות ציבור של קידוש השם. "לפני שנתיים שיכלו ר' אריה וזוגתו את הנכדה האהובה שלנו, חיה חנה ז"ל, שנפטרה בשנתה בגיל שלוש עשרה. אבל שמחת החיים לא עזבה אותו. הוא המשיך לשמח אנשים, והקים לזכרה גמ"ח מקפיאים לשמחות".
האחים קופינסקי ואביהם הינם אנשים חסונים וגבוהים. גם הקדוש רבי אריה הי"ד היה בעל קומה תמירה, פנימית וחיצונית כאחת. כשהמחבלים נכנסו לבית הכנסת", מספר אביו, "אריה זרק עליהם כסאות וסטנדרים, במטרה להדוף אותם. אחר כך הוא תפס בשתי ידיו הגרומות את המחבל שהחזיק באקדח, ולא אִפשר לו לזוז, כמעט שחנק אותו. בינתיים ניצלו מתפללים רבים את הפוגת הקטל כדי לברוח מבית הכנסת. אריה הציל את חייהם, קיים נפשות רבות מישראל. אחרי כמה רגעים הגיע המחבל השני, ודקר את אריה הי"ד בגב. הוא נפל שדוד.
"כל חייו עשה אריה הי"ד חסד עם כל סובביו, וגם בשעה שיצאה נפשו בטהרה, זה היה מתוך מעשה חסד", מפטיר האב ומוחה דמעה חמה וסוררת.
"יצאה נפשו בטהרה...
0 תגובות
טור משובח ביותר, תודה ענקית לאתר שמביאים את זה מדי שבוע.
כאחד שקונה כל שבוע את העיתון, אני פשוט נהנה בשבת לקרוא את הטור של ארליך, ממליץ לכם לקנות את המגזין.
אינה דומה קריאה באתר לקריאה בעיתון על הכורסה.
הבחור מבלבל את המוח לא אחוזי האהדה בסקרים מטרידים אותנו כי אם משכורות האברכים מצב מוסדות התורה חוקי הגיור וחוקי צוהר מינוירבנים שאינם הולמים [האם ידעת שבמחנה יהודה בי-ם יש כבר לקנות היתר מכירה בכשרות רבנות י-ם..] אם חזרה לקואלציה תציל זה מה שצריך לעשות ולא כל מיני שטויות פופליסטיות על דיאטות קואליציה