זיכרון נורא הוד של שלהבות זכות ודמעות חמות בפתח בית ישן בבתי ברוידא

שישי בבוקר. שאון המולה של בסטות נפתחות בוקע ועולה משוק מחנה-יהודה. צינה של שחר ב'שְׁטֶטְלֵךְ'. בפתח ביתו שבבתי ברוידא יושב היה רבי יצחק נתן, על גבי כסא עץ שידע ימים יפים יותר. סביב לו ציפורים מצייצות בשלווה, מנקרות בשקדנות פירורים שפוזרו להם. ספר תהילים בידו. מתון-מתון הוא קורא מתוכו, פרק אחר פרק. מן הבית עולים ניחוחות של בישול ירושלמי. לא יניח את התהילים מידו עד שלא יסיימם, כמנהגו מדי ערב שבת.

רבי יצחק נתן קופרשטוק, מגאוני ירושלים היה. נר דלוק תדיר על שולחנו, ספר תחת בית שחיו. מבט עמוק וחודר ורציני נשקף מעיניו, וכל כולו יראת רוממות פשוטה ושקטה. נפשו כבושה בעצמה, מכונסת אחורי זקן השיבה המשווה לו מראה טהור, שמא מלאכי.

בבתי ברוידא התגורר הגאון רבי יצחק נתן, ומדי בוקר התפלל כוותיקין. אחר היה נפנה לביתו. בטרם סעד את פתו, היה ניגש לקערה שהיתה מזומנת לו, ומתוכה פיזר פירורים לציפורים, כדבר שנאמר: 'ורחמיו על כל מעשיו'. ומשהיו הציפורים מתכנסות סביבו ומצפצפות לעומתו – דמעות הופיעו בזוויות אישוניו. דמעות של התרגשות מול בריות מצייצות שברא הקב"ה בעולמו, וזכות היא לו להאכילן, ובכך לדבוק בדרכיו של יוצר הבריאה, הזן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים.

ובעודו מאכיל את הציפורים, מלמולים שונים היה ממלמל. מלמולי קודש: שמא תפילה היתה זאת, או לימוד, או כל דבר אחר המקרב אותו לבוראו. ולבו, לב רך היה, לב של חמאה: פעם, לאחר מלחמת לבנון השניה שהתנהלה בשנת תשס"ו בצפונה של הארץ, באו וסיפרו לו ולרעייתו על חייל שנטה ללון בשדה הקרב, לאחר יום מדכדך של יריות וקרבות, ללא כריך שיזין אותו. כך העלתה ועדת וינוגרד. בפרוטוקולים של ועדת החקירה נרשם שהחייל נותר רעב בשטח. כששמעו זאת, החלו הוא ורעייתו הרבנית לבכות ללא הפוגה. "חייל יהודי ללא לחמניה?!" אמרו זה לזו כתוהים. אכפת להם מיהודים. כואב להם במצוקתם של יהודים. כל צרה יהודית נדמית להם כצרתם שלהם.

כאלה הם יהודי ה'שְׁטֶטְלֵךְ'. כאלה הם רבי יצחק נתן המנוח, ורעייתו שתיבדל לחיים.

מתחילה היה מעניק לציפורים פירורי לחם. משעלה החשש שמא מפריע הדבר לשכניו, החל מפזר גרגרי אורז לבריות המצייצות. ובחרדת קודש היה עושה זאת.

גאון עולם היה רבי יצחק נתן. ובשעה שהיה זן את העופות, שמות היה מזכיר לישועה, באומרו כי עת שבה ציפורים מרחשות ומפרכסות לאכול את מזונן, עת רצון היא בשמים, ורחמיו של הקב"ה מתעוררים על ברואיו. וישועות גדולות היו רואים שם אלו שזכו לכך.

וענוותן היה כהלל: בא אצלו ברוך יערי הצלם וביקש לעשות ממנו תמונה. "אם אתה נהנה מכך, הנני לפניך. צלמני כרצונך. ואם אתה רוצה שאזוז ימין או שמאל, אמור לי ואזוז כפי שתבקש", אמר לו גאון העולם בענוותן חן. ומדוע נהג כך? משום שאיש חסד היה. ואם ניתן להיטיב עם יהודי, מדוע לא לעשות זאת.

"יהודי של אור...

יהודי של אור. כבר רמזנו, שהגאון רבי יצחק נתן קופרשטוק זצ"ל גילם דמות קמאית של תלמיד חכם שלא החזיק לעצמו טובה כל עיקר. תלמידו המובהק של הגאון מטשעבין היה, ובעל בקיאות נאדרת הוד במכמני תורה.

במיוחד התבלט בידענותו הפרקטית בענייני מאורות. ספריו, 'מאורות נתן', מאירים גם כיום את דרכם של רבים. ולא בכדי נקראו כך, אלא לפי שעסקו בהלכות חשמל בשבת וכל המסתעף מהן בזמננו. אבי שמועת המאורות היה, ופוסק מומחה בהלכותיהם. וכך כתב בדף השער של ספרו, שיצא לאור בשנת תשי"ז, כשהוא מעוטר בהסכמותיהם של גאב"ד טשעבין, הגאון הגדול רבי דב בעריש ויידנפלד זצ"ל – גאב"ד העדה החרדית, הגאון הגדול רבי פנחס עפשטיין זצ"ל, וראב"ד העדה החרדית – הגאון הגדול רבי דוד יונגרייז זצ"ל: "חקר ההלכה בדבר השימוש בחשמל בשבת ויום-טוב, שיצירתו נעשית באיסור, ובירור הצד הטכני של ייצור כח החשמל והמסתעף מזה לענין הלכה".

את ספרו הקדיש הרב קופרשטוק בין היתר "לע"נ בני הילד יוסף נ"ע, שנקטף בדמי עלומיו ביום כג אלול תשי"א, ואחי הילד נתן נ"ע, נקטף בן ג' שנים ביום י"ט אלול תרע"ז". זוהי, לכשתמצי, עוד בבואה לעניות ששררה בירושלים, שהגוויעה גדולים באבם, וקטנים ברכותם. אך מעולם לא פגמה כמלוא הנימה באמונתם השלמה של טהורי ירושלים באלוקיהם, אף אם סאת ייסוריהם עלתה על גדותיה.

חביבה היתה מצוות הדלקת הנר על רבי יצחק נתן, כבבת עינו, כנפשו ממש. את כל כישרונו ואונו ומרצו היה משקיע בהדלקת הנר: הן נרות של שבת, הן שלהבות של חנוכה, הן הדלקה של ל"ג בעומר. מדי שבוע היה עומד ומטיב את הנרות בביתו, עבור מחברתו הטהורה, ואף בבית הכנסת שבבתי ברוידא, עבור הגבאים שהיו מעלים את הנר. בסבלנות אין קץ, בחביבות שאין כמותה, היה מנקה את העששיות, ומטיב את הפתילות, ומניח בהן שמן בעודו עומד על גבי סולם. ודקדוקו בהלכה היה לשם דבר.

שלהבותיו מדויקות היו. ישרות ועולות אל על ללא דופי וריצוד, בשלווה מושלמת – בָּבוּאָה לנפשו שלו, שהיתה אף היא שלמה בשלוותה. שלווה של גאון ירושלמי המתמיד בלימודו ומדקדק בהליכותיו, ויודע כי צרור חייו ארוז ומוכן ליום שבו יתעלה נר נשמתו ויתדבק שוב במקורו העליון כשלהבת ההולכת אחר האבוקה.

שש שעות תהילים. כח תפילתו של הרב קופרשטוק, עצום היה. רבים נושעו מתפילותיו, שהיו נאמרות בזֵכּוּת, במתינות, בריכוז, מתוך תהומות לב נקי שלא התענג מתחילת ברייתו על שום דבר בלתי טהור אלא תמיד היה משומר בערגתו לאלוקיו, חנוט בתומתו כשמן הטוב. בירושלים סיפרו, כי כשהיה אברך צעיר, בן שלושים שנה, היה רבו, הגאון מטשעבין, משגר לו שמות להזכרה.

מדי יום רביעי היו הוא ורעייתו שתחי' מתכוננים לשבת קודש. ביום שישי היה מתעורר רבי יצחק נתן בעוד לילה, לקראת תפילת ותיקין שהיה עורך בבית הכנסת אוהלי יעקב שבבתי ברוידא. לאחריה היה קם ונוסע לדרך אפרת, היא בית לחם, ומשלים את ספר התהילים כולו, מ'אַשְׁרֵי הָאִישׁ' עד 'כֹּל הַנְּשָׁמָה, תְּהַלֵּל יָ-הּ הַלְלוּיָ-הּ', ליד מצבת קבורת רחל.

"היכן שהיה מקום ההדלקה בימי החנוכה...

שש שעות תמימות ארך המעמד השבועי של העתרה כלפי שמיא על הכלל ועל הפרט, על החולים ועל החלכאים, על גלות ישראל ועל צער השכינה, במילותיו המתחטאות של נעים זמירות ישראל. מתון מתון היה הוגה את המילים – מאום לא דוחק בו, שהרי ממשכימי קום היה. ודמעות היו יורדות מעיניו, ומלחלחות את השורות ובינותיהן, יוצרות מסך בין עיניו הטהורות לשאר כל העולם.

ובשנות האינתיפאדה השניה, בעת שהדרכים לבית לחם היו בחזקת סכנה, היה אומר את התהילים בפתח ביתו מבחוץ, היכן שהיה מקום ההדלקה בימי החנוכה.

מרגע צאת חג הפסח היה רבי יצחק נתן מתקין עצמו לנסוע לקברו של רבי שמעון בר יוחאי. ושבוע ימים לפני שלושים ושלושה בעומר, כבר היה מזמן עצמו לחלקת מחוקק שבמרומי הגליל, והיה מתעלה בתפילותיו ובלימודיו בכוח הרשב"י. ול"ג בעומר, יום חגו היה.

בערב ראש חודש היה נוסע לחברון, ומשלים את ספר התהילים על קברי אבות, ישני מכפל. בדרכו חזרה היה נפנה אל השוק המקומי שבחברון, ומתעניין אצל הרוכלים הערביים בחידושי עסקי הנרות. ואם היה מוצא 'לַייכְטֶר' (נברשת) כלולה בהדרה – היה משלם על כך במיטב כספו, לכבוד השבת. וכשהיה חוזר מחברון כשהבזיכים בידו, לא היה לאושרו קץ ותכלה.

אחר שבאה שעתו לילך מן העולם בכתה עליו רעייתו שתחי', שכל ימיו היה ביניהם קורת רוח עצומה: "חבל על ספר תורה חי שייטמן כך באדמה".

"ולא מנורה אחת הדליק - כי אם שתיים...

שלהבת העולה מאליה. בימי האורה של חנוכה היתה יפעת נפשו הנקייה של רבי יצחק נתן מגעת לשיאה. בכל לילה משמונת הלילות שקודש הם, היה מתקין את נרותיו מבעוד יום, כשפיו ממלמל פסוקי מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת. שעה ארוכה היתה אורכת עבודה זו. ולא מנורה אחת הדליק – כי אם שתיים: אחת על פתח ביתו מבחוץ, ואחרת על אדן חלונו הפונה לחוץ, לצאת ידי חובת כל השיטות. ואת כל כוחותיו השקיע במציאת הפתילות והכנתן, באיתור השמן ומזיגתו, בניקוי הבזיכים והטבתם.

מתחילת מרחשוון היה מתכונן לימי החנוכה. ובלילות האורה עצמם, ראו כל באי ה'שְׁטֶטְלֵךְ' כיצד אור יקרות זך וצלול בוקע מחלונו שברוח אחת ומפֶּתח ביתו שברוח שנית, והיו נזכרים בנס שנעשה לאבותינו כשנכנסנו יוונים להיכל, וגברו עליהם בית חשמונאי ונצחום, ולא היה להם איך להדליק מנורה שבבית המקדש עד שמצאו פך שמן טהור, חתום בחותמו של כהן גדול.

את כל כוחות נפשו השקיע בהתקנת מנורתו ובמירוקה. את חלקיה הרכיב משלל צינורות נאים שהלחים בעבודת ידו. כלולה בהדרה היתה המנורה, עשויה נחושת מוזהבת, מונחת בתיבת זכוכית מרהיבה ביופייה. בוהקת באור יקרות, נוצצת בשלל גוונים. יכולות היו הבריות לזון את עיניהם בה שעות על גבי שעות ולא לדעת שובעה מחמת יפי השלהבות, יושרן וטהרתן. וסיפור גדול היו מספרות השלהבות הללו, שלהבותיו של רבי יצחק נתן בעל המאורות.

משבאה שעת ההדלקה, היו הוא ורעייתו, צדיקים יסודי עולם, עומדים להם לבדם בפתח הבית: ללא קול המולה ורעש המון, ללא גבאים ומשמשים, ללא מוליכים ומביאים, אלא הם לבדם, בשקט ובהסתר. הברכות היו נאמרות מפיו בערגה, כשבידו שַמָש העשוי דונג טהור עבודת יד שהשיג לאחר יגיעה. ותמיד הבריקו עיניו מול שלהבת הנר, מחמת דמעות חמות שנקוו בהן מרוב ערגתו לאלוקיו.

ובשעה שהיה מברך את ברכותיו, היתה מחברתו הטהורה עומדת לעומתו, קורת רוח עילאית בעיניה, וערמת פתקאות בידיה. כל מבקש ישועה שהיה ב ב'שְׁטֶטְלֵךְ' היה רושם את שמו על פתק, והרבנית היתה מקריאה את שמותיהם בעת מעמד ההדלקה של אישהּ המאיר, שנודעה כעת ישועה.

ובעת דמדומי חמה, בעוד החושך מכסה ארץ לאִטו ורגלי התרמודאים כלים מן השוק, היה רבי יצחק נתן ניצב מול אהבת חייו – השלהבות הטהורות, והיו דמעות נמזגות בעיניו. וכך היה משורר בקול נעים ומרטיט לבבות:

חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה.
נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה.
כִּי אָרְכָה לָנוּ הַשָּׁעָה, וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה.
דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן, הָקֵם לָנוּ רוֹעֶה שִׁבְעָה.

"הנני לפניך. צלמני כרצונך...