אגודת ישראל: התרפקות על ימי עבר

בבוקר סגריר של תחילת אדר, דממו תופי הטם-טם של הבחירות המטמטמות. לרגעים ארוכים דממו התופים הרועמים, סולקו לצדדים, וקיבלו את היחס הראוי להם. קדחת הנילוס הפוליטית הפרועה יצאה להפסקה קלה. השאלה כמה מנדטים ישיג אלי ישי וכמה קולות יביאו ענקי רוח אחרים מן המחוזות הפוליטיים, נדחקה לארבע רוחות השמים מול המאורע ההיסטורי החד-פעמי שכבש השבוע את לבם של המונים.

זה קרה ללא הודעה מוקדמת. קלחת הבחירות המכלה בנו כל חלקת שפיות, חושפת אותנו בפני מגוון תופעות מטריפות דעת. אחת מהן היא ללא ספק תופעת קבצי הווידאו הזורמים מכל עבר. כל מפלגה מחזיקה מחלקת הפקות המשחררת קבצים הזויים, שבמסגרתם יוצאים פוליטיקאים מכובדים מדעתם ומשתטים לעיני אומה שלמה. במסגרת ההשתגעות הלאומית, ראש ממשלה הופך לגנן בגנון ולבייביסיטר במעון, ושר כלכלה מתחפש להיפסטר מזוקן ומטורלל. הצמד הפתטי בשמאל המפה צועד באזור הדמדומים של גבול השפיות, ויו"ר מפלגה מזרחית זועק את זעקת הקיפוח הנצחית בהפקת שחור-לבן של 'געוואלד' אוריינטלי ללא עניבה.

השתגעות לאומית. ראש הממשלה באחד ממיצגי ההשתטות

הכלל הוא שכל מי שיורד נמוך יותר, כל מי שמוצג כפחות צפוי ויותר הזוי – לוקח את מלוא הקופה בקרב על הפקת הבחירות המוצלחת ביותר. לא שאלת מי יביא ביטחון וכלכלה ושלום עומדת על הפרק, אלא מי יביא השתטות נמוכה יותר היא השלטת. הדרך לשלטון עוברת בסרטון.

בתוך טָרֶפֶת המולטימדיה הזאת, הוערתה עלינו השבוע הארה מרוממת. גלויה חיה מהיסטוריה נשגבה. ד"ש פועם מימים אחרים. תיעוד עילאי שלא ידענו על קיומו: החפץ חיים, ועמו רבים מגדולי אירופה לפני מאה שנים, קמו לתחייה במסגרת וידאו גנוז שצץ לפתע כמו משום מקום, המתעד את הכנסייה הגדולה של אגודת ישראל שהתכנסה בווינה באלול תרפ"ג.

תשעים שנה שכב התיעוד המרטיט במרתף אמריקני. העלה אבק ללא הופכין באולפנים שהיו בבעלותו של ויליאם פוקס היהודי. איש לא ידע על קיומו. תשעים שנה נכתבו ספרים ומאמרים, מבלי שאף אחד יֵדע כי באולפני פוקס בניו יורק ממתין לגאולתו מטמון מרתק שיכול לשפוך אור על ההיסטוריה החרדית של ערב מלחמת העולם הראשונה.

תיעוד מרטיט כל לב. וינה תרפ"ג

בחודשים האחרונים עבר התיעוד דיגיטציה במעבדה משוכללת, בשיתוף חברת המדיה 'פוקס ניוז'. ובבוקר אחד, במקום שאל תוך המוח הציבורי תנחת עוד הפקת בחירות סרת טעם שמורידה את הרמה האנושית אל מתחת לגובה הדשא – הונחה לפתחנו התיעוד המצולם החשוב בהיסטוריה. וזה קרה בדיוק ברגע הנכון, רגע לפני ששקענו כולנו בשער הנו"ן של הטירוף הפוליטי וקהות החושים הציבורית.

מול עינינו צועדים, בסרט נע, במהירות גבוהה מן המקור בהתאם למגבלת הצילום בתקופה ההיא, גדולי עולם שהותירו אחריהם מורשת נצחית. לצדם צועדים עסקנים הדורים, לבושים בקפידה, מעלים עשן סיגריה כמנהג בעלי בתים חשובים. נרגשים מן המעמד ונבוכים ממכונת הצילום השחורה והענקית שהתבייתה על הכינוס. המצולמים לא שמעו מעולם על קיומו של צילום וידאו, ולכן הם מתנהגים כאילו מדובר בצילום רגיל, סטילס בלשוננו.

הנה רבי אברהם צבי פרלמוטר זצ"ל, אב"ד ורשה, נציג אגודת ישראל בפרלמנט (ה'סיים') הפולני. כובע צילינדר הדור לראשו. פאות מסולסלות ונאות בצדעיו. זקן הדור, לבן, מעטר את פניו. אחריו יוצא הרבי האהוב מטשורטקוב, רבי ישראל פרידמן זצ"ל, המתגורר בווינה. שמש חמימה קופחת ממעל, אבל הוא, כמנהג הווינאים, חוסה תחת מטרייה מצֵלה. מבעו רציני, אצילי, וכולו אומר הדר. סביב מתהלכים עסקני אגודה, משב"קים וסתם אנשים חשובים, בחגיגיות מופגנת. הן לא בכל יום מתכנסים סלתה ושמנה של היהדות החרדית ומנהיגיה בבירה האוסטרית לכינוס הציבורי החשוב ביותר באירופה.

כולו אומר כבוד. הג"ר אברהם צבי פרלמוטר, אב"ד ורשה

ואז זה קורה. קומתו נמוכה. מבטו מורכן, כפי שהיה מורכן כל ימי חייו. והוא יוצא בפסיעות נמרצות כשלראשו כובע קסקט פשוט – העומד בניגוד משווע לכובעי הצילינדר ועניבות הפפיון ששולטים סביב.

זהו מרן ה'חפץ חיים' בכבודו ובעצמו. מראדין הרחוקה והנחשלת טרח עד לבירה האוסטרית המודרנית, במאמץ לכונן את התריס הציבורי בפני רוחות הפרצים המאיימות על קומת היהדות החרדית. זקנתו המופלגת אינה משמשת לו עילה להימנע מטלטולי הדרכים.

רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, הדמות התורנית האהובה על עם ישראל, האיש שדורות חונכו לאורו כשסביבו שורה הערצה קונצנזואלית נדירה, פוסע החוצה מהמלון שבו נערכה הוועידה, כשידיו תחובות בתוך שרווליו. המנהיג היהודי הנערץ אי פעם, מקבל צורה. הנה הוא נע, צועד, הולך על רגליו במבט נחוש ורציני עד אימה. הוא לא רק מחברם של ספרים מאירי עיניים. פתאום יש לו דמות וצלם וקומה. לשמאלו צועד בנו, רבי אריה לייב, ומימינו שני נכדיו: רבי צבי הירש לוינסון והגר"א קפלן הי"ד.

פתאום יש לו דמות וצלם וקומה. מרן רשכבה"ג החפץ חיים זצ"ל

התיעוד האלמותי הקצרצר נפסק כשאלמוני ניגש אל המצלמה, מניח עליה אל ידו בתנועה זועמת, ומתרה בצלם לבל ימשיך במלאכת התיעוד. תחושת החמצה עולה למראה הקטיעה הפתאומית. אבל מי יודע, אולי התכוון קוטע התיעוד לקיים את רצונו של החפץ חיים, שככל הידוע לא היה חסיד של צילומים. אז צריך לומר תודה על המעט הזה.

בין לבין מתהלכים עסקנים בעלי חשיבות עצמית, גבאים ומאכערים ואח"מים. בשפמים, בזקנים קצוצים, בפפיונים מסוגננים, עם סיגריות ושעוני זהב. לא הרבה השתנה: באמריקה החרדית ניתן למצוא עד היום עסקנים יקרים שנראים בדיוק כמו בווינה תרפ"ג.

והנה האדמו"ר מסוקולוב רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד. אחריו צועד רבי אשר מיכאל הכהן, אב"ד באזל. צירים נלהבים מוליכים את הרבנים אל תוך הפוקוס, למען תונצח צורתם. כך זכינו שגם רבי יהודה לייב צירלזסון הי"ד, אב"ד קישינב, יתועד למשך שניות בודדות. מאוחר יותר ייספה יחד עם קהילתו.

אחר כך מתועד רבי אלחנן וסרמן הי"ד, שעזב את הישיבה הקטנה בברנוביץ' כדי לשמש שותף לאידאל הקמת האגודה. אחריו צועד רבי אשר מנדלזון, מראשי האגודה בפולין. רבי פנחס קאהן, אב"ד אנסבך, צועד לפני רבי טוביה הורוביץ מסנוק. הנה כי כן, מכל ריכוזי היהדות האירופית נקבצו ובאו רועים ומנהיגים, כסבורים לתומם שיהדות אירופה תוסיף לשגשג עד ביאת המשיח.

כוורת מעריצה סובבת את נשיא האגודה, מורנו רבי יעקב רוזנהיים, העומד בחזית המלון בזקנו המסודר ובעניבת הפפיון שלצווארונו, כמנהג היקים. אחר כך מפציע בחור חמד חסידי, בפאות סביב לאוזניו, בפנים חלקות וגדושות חיוניות. הוא מתבונן בהשתאות בפלא הטכנולוגי הגדול שמתעד את צעדיו. מי יודע מה עלה בגורלו לאחר שנים.

ממש כמו בימינו, סביב יתהלכו עסקנים תזזיתיים, לבושים היטב, שבעי רצון, מעלים סילוני עשן. והנה רבי יחזקאל סרנא, ואחריו רבי משה בלוי, ראש אגודת ישראל בארץ ישראל, שהגיע לכאן מירושלים, חבוש בכובע הנצחי ורחב התיתורה וחנוט בחלאט הירושלמי המסורתי. מבלי להתייפות, מבלי להתנצל, מבלי להתדמות לצו האופנה האירופי. לא שינה לא את לבושו ולא את טעמו.

בפנים, אולם הוועידה מכוסה בשלטי 'שאלו שלום ירושלים'. אולי זהו ניסיון לשדר לירושלים מסר של פיוס סביב המחלוקת השוררת אז במלוא עוזה בעיר הקודש, בין אסכולת רבה של ירושלים, מרן רבי יוסף חיים זוננפלד, לאסכולת רבה של יפו, הראי"ה קוק. המחלוקת הזו הייתה אחד הנושאים המדוברים מאחורי הקלעים של הוועידה. ואולי זוהי סתם כמיהה יהודית אופיינית לציון וירושלים. הן באחת הכנסיות שלאחריה הוכרזה הוקעה לתכנית החלוקה – משום שארץ ישראל היא נחלת עולם לעם עולם.

כך או כך, היהדות החרדית של ערב מלחמת העולם השנייה נחשפת בתיעוד במלוא הדרה, בגדלות מנהיגיה, במיטב בניה.

קשה להחמיץ את הנינוחות הניבטת מעיניהם של המצולמים שאינם גדולי ישראל. טוב להם באירופה. הכי נחמד ונעים. הם בני מזל, מאחר שזכו להתעדן בכינוס רבנים יוקרתי בוינה הנחשבת. אנשי הוי.איי.פי. הללו זכו לחלוק כפיפה אחת עם מאורי הדור. בתיעוד נראה, שאירופה הייתה להם כגן עדן עלי אדמות.

קשה להחמיץ את הנינוחות. העסקנים והמתאספים בחוץ

שבע עשרה שנים לאחר מכן, הקדירו עבים שחורים את שמי אירופה. המצולמים, בהם מרבית גדולי ישראל, עלו על המוקד במסגרת מעשה הזוועה החייתי בתולדות האנושות ביותר. הכורת עלה עליהם. חיוכם נמחק. הגן עדן הפך לגיהינום. אירופה עלתה בלהבות, מותירה מאחוריה עיי חרבות וחלום יהודי קטוע שאירופה תשמש לנצח כמרכז העיקרי והמשגשג של היהדות החרדית.

תשעים שנה אחר כך ינוער האבק וייחשף התיעוד. אח, לו יכולנו לקפוץ לשם לשעות אחדות, ללקט ניחוחות וקולות ולחזור אל המאה העשרים ואחת, הדחוסה עשן בחירות מחניק.

פתאום הכתה בי ההכרה. פעם הייתה כאן אגודת ישראל שונה במהותה, נשגבת בשונותה, בולטת באחרותה. אגודה שרעיון עמוק וצופה פני עתיד עמד מאחורי הקמתה. רעיון שמקורו בכמיהה עזה להתארגנות חרדית מלכדת, מרוממת, בעלת שאר רוח ותועלת ציבורית עשירה.

את הקמת האגודה ליוותה התרגשות ציבורית גדולה. הרעיון היה נשגב; בכך הודו גם מתנגדיה החריפים של האגודה בקרב גדולי אותו הדור. המחלוקת הייתה על הניואנסים, לא על עצם הצורך ללכד את היהדות החרדית. צמיחת התנועות הציוניות והפועל המזרחי, חייבה העמדת אלטרנטיבה חרדית זקופת גוו. לפיכך באו החפץ חיים ועמיתיו, וכוננו את האגודה ברוב הדר ותקווה.

הכנסייה הגדולה השלישית. מרינבאד תרצ"ז

פחות משני עשורים חלפו. אירופה עלתה באש. מייסדיה ועסקניה של האגודה נספו על המוקד. היא עברה לארץ. תחילה המשיכה את ימי זוהרה בגרסה ישראלית. גדולי הדור היו מנהיגיה הבלעדיים. הכנסייה הגדולה המשיכה להיוועד בארץ ישראל.

אחר כך פחת כבודה, הועם זוהרה, ניטל הדרה. נציגיה הפוליטיים הסתכסכו בינם לבין עצמם, והיא פוצלה לרסיסי סיעות ותתי זרמים. רבים אוחזים בטליתה, כולם אומרים כולה שלי, עד שזו מתקרעת לגזרים.

ומה היה לה לאגודה? מאום לא נותר ממנה, מלבד סיעה פוליטית מסוכסכת, נמוכת קומה, נטולת מעוף ושאר רוח. להרים קמפיין בחירות אינה יכולה. ללכד את כל הציבורים הנמנים עמה אינה מצליחה. להחזיר קהלים אובדים אינה מסוגלת – לא היא ולא אחותה שפרשה ממנה בצוק העתים. מכל זיווה והדרה, נותרה רק מועצת גדולי התורה שחידשה לאחרונה את נעוריה, אך עומדת חסרת אונים מול זרוע פוליטית שחלקיה השונים לא מדברים אלו עם אלו. לא בעבור זה היטלטל החפץ חיים בעשור התשיעי לחייו עד לווינה הרחוקה.

ראו מה בין מובילי הרעיון ומחולליו באלול תרפ"ג, שטרחו מקצוות אירופה למען אידאל ציבורי נשגב – לבין מה שנותר מאגודת ישראל כיום. מכל הנאומים חוצבי הלהבות בכנסייה בווינה, מכל השלטים מרוממי הנפש באולם הוועידה ומכל היררכית ההנהגה שהורכבה בתבונה, נותרה ערֵמה פוליטית זעירה ותככנית עם ארבעה יומונים, שש סיעות, חמישים דעות ואין-סוף פילוגים ופיצולים. בכייה לדורות.

הזוהר שמשתקף מהתיעוד המונומנטלי – חייבים להודות – כבה לחלוטין. רק אוּד מעשן נותר ממנו. לו היו מתכנסי הוועידה בווינה קמים לתחייה לשעה קלה, הם לא היו מאמינים למראה עיניהם. הזאת האגודה?!

שש סיעות, חמישים דעות. ישיבת ההנהגה הפוליטית של יהדות התורה

ואף על פי כן, היהדות החרדית האשכנזית תצביע לה, בעיקר מכוח הוראתם החד משמעית של רועי הדור. וגם מתוקף היותה החלופה הפוליטית הכמעט יחידה מול הר של סכנות ציבוריות האורב מעבר לפינה. ונוכח כל אלה, צריכים אנו מפלגה חרדית גדולה וחזקה, גם אם לא מושלמת ולא מצטיינת. במקום שנציגים פוליטיים אינם מסוגלים לגלות אחריות, רק הציבור יכול לגלות אחריות. והוא יגלה. ייצמד להוראת גדוליו ויעשה את המוטל עליו.

היהדות החרדית האשכנזית תצביע לה כאיש אחד – גם משום שבקרקעית התודעה מרצדת תקווה קלושה, שהגוף שנוסד בזיעת אפם של גדולי אירופה באלול תרפ"ג, עוד יחדש איכשהו כנשר נעוריו באדר תשע"ה, ויחזור לתפקד ברוח חזון מייסדיו. רצוי עם יומון מרכזי אחד שיכבד את כולם, נציגות אחידה שתישמע בצוותא לצו מועצת גדולי התורה, והיעדר קנוניות וניסיונות הדחה בצמרת. עוד לא אבדה תקוותנו.

ואם זה לא יקרה? תמיד נוכל להתרפק בערגה על קובצי וידאו מרוממים שיפרצו אל תודעתנו, ולזכור מה הייתה פעם אגודת ישראל ומה היא הייתה אמורה להיות כיום.