קרניים ראשונות של חמה אדומה מתחילות להפציע מבעד לעננים. אני עומד כאן מיוזע, ממוטט, חסר אונים. שמורות עיניי נעצמות למחצה ולשליש. פי מפהק בתנועות של רפלקס, פעמיים בחצי דקה. מרגיש שתיכף אני נופל מהרגליים. בינתיים אני כאן, בודד בין חמישים אלף אנשים, לבד בתוך המון צבעוני ובלתי נגמר. פריט אנושי יחיד שנאלץ לחלוק מרחב צפוף עם כל סוגי האנשים והאוכלוסיות והנוסחאות והסלסולים. זוהי הפגנת התפילה הגדולה בתבל.
המניין שלי נמצא מצד שמאל, בכניסה לרחבה התחתונה. מניין ותיק של אנשים ותיקים, שקושרים את עצמם לכיסאות משעת חצות הלילה, לבל ייקחו להם אנשים את מקומם. והתיקון מה יהא עליו? כדאי הוא כיסא ברחבת הכותל לדחות מפניו תיקונים הרבה.
חלקם מתנחלים על ארבעה וחמישה כסאות, סתם בשביל העונג. אם יש ביקוש – משמע מדובר בפריט יקר המציאות. כולם רוצים להיות בכותל ברגע הקסום הזה: כמה רבבות אנשים משתתקים בבת אחת, ורק אוושת ציפורים חגות נשמעת ממעל. 'צור ישראל', 'גאל ישראל' – ושקט מוחלט. שקט של דקה וחצי. אחר כך כבר יפצח הזריז שבין החזנים בחזרת הש"ץ, ושוב ישתלט על הרחבה בליל של קולות וצלילים וצבעים.
שערי רטוב. זה עתה עליתי ממימיו הצוננים של מעיין השילוח, במורד הכפר סילוואן. טהרה ורעננות פשטו בי כאחת. אחר כך הלכה הרעננות, חזרה העייפות, ונותרה הטהרה. טהרה עייפה. עייפות טהורה. אל תזלזלו: במסירות נפש הגעתי לכאן, בשיירת עולי רגלים. לילה ארוך עבר עליי. לילה של תיקונים ותקצירי תורה ונביאים וכתובים ומשנה וזוהר, מעט מכל אחד – לתקן כ"ד קישוטין לכלה עילאה. 'שטייגן' בשפת בני הישיבות. תיקון ליל שבועות בשפת החסידים.
פסוקי דזמרה עברו עליי בעודי מנסה לסדר לעצמי מרחב סביר לזוג רגליי. מימיני איש מבוגר היושב על שלושה כיסאות – יבול נכבד במושגי המקום והזמן. צריך להיזהר לא לדוחפו, לבל יהפוך גל של עצמות. משמאלי צעיר בפנים אדומות. גם הוא רוצה לגעת. לחוות. להיות בכותל בשעה הנשגבה והלֵאה הזו. עתה, כאמור, משתתקים כולם. גאל ישראל. הס כל בשר.
נצנוצים של שחר עולים ממזרח, שולחים קרניים אל כיפת זהב זרה ומוזרה התקועה כצלם בהיכל הנצח. הכותל גדוש עד אפס מקום בריבואות יהודים שעיניהם טרוטות מלילה לבן מול תיקון וקפה שחור ואבטיח אדום וקר. טליתי נמשכת אנה ואנה, מתגהצת מצפיפות. הסידור הקטן שבידי, מאיים להינתק מפרקי אצבעותיי. קשה רחבת הכותל בשעה זו למתפללים בה. לפום צערא אגרא.
קריאת ההלל. 'יברך את בית ישראל', 'הודו להשם כי טוב', 'מלך מהולל בתשבחות'. תם ההלל. ספר תורה מאולתר מאי שם. החזן המזדמן פוצח באקדמות מילין נרגשת. הוא מתנועע בנמרצות אנה ואנה. פוגע בדרכו, מבלי משים, באנשים לימינו ולשמאלו. מה בכך. תוקף קדושת היום נוסך בו כוחות רעננים.
עכשיו זה בא. אולי זו העייפות, אולי שֶׂגֶב הלילה שחלף שפוגש את יזע הבוקר שבא. אולי אלו שיירי הקפאין המרקדים בבטני, תוצאה של עשר כוסות קפה שחור, ואולי הכל ביחד. אני מרגיש מספיק בטוח מאחורי טליתו של המצטופף לפניי. איש אינו משגיח בדמעה סוררה היורדת במורד הלחי.
דרור ניתן להן, לדמעות. בקלחת האנושית העייפה הזו, הכל רשאים לעשות כאשר יחפצו. אף אחד לא שם לב לשום דבר. רק העומד אחר כותלנו משגיח מן החרכים. צופה, אוסף דמעות אל חיקו.
"בְּבָבֵי תְּרֵי וּתְלַת דְאֶפְתַּח בְּנַקְשׁוּתָא, בְּבָרֵי דְבָרֵי וְטָרֵי עֲדֵי לְקַשִּׁישׁוּתָא", החזן המזדמן מוסיף להתנועע. לחייו מסמיקות עוד. אין כאן שום סממן של יישוב דעת, אבל צריך להיות ערל לב כדי לא לחוש משהו. החיישנים הפנימיים אומרים שגם בעליונים מתרגשים עכשיו. סוג של אינטואיציה המתעוררת רק בתפילת ותיקין של חג השבועות בכותל.
והחזן מסלסל עוד, וקולו נמזג בקולות החזנים האחרים של המניינים האחרים. כולם צרודים כדת היום. כולם מתנועעים במקצבים שונים. אבל החזן שלנו מנעים עד קצה גבול היכולת. עד שהוא בא אל פסקת הסיום – מרוצה משהו מעצמו, על שום שקולו גבר על שעטנז הצלילים והקולות של כל האחרים. ואף אם צרוד היה כמכונה בקצבייה – טוב קולו הצרוד על אלף קולות צלולים אחרים.
והוא, החזן המרוצה, כלל אינו מודע למתחולל בתוך נבכי נפשם של אחדים מבין המתפללים. שעת מתן תורה עתה.
לידי עומד אדם אחד, שדווקא לא השיג ולו זנב של כיסא לרפואה. מבטו מעוות מרוב עייפות. וברשרוש הכיסאות של לפני הקריאה, אני שומע אותו ממלמל. על כורחי מוצא אני את עצמי שומע את דבריו.
"טאטע," הוא אמר, "אני לא זכיתי להיות בן-תורה. אבל הילדים, הילדים. חזקי, אברומי ומוישי. אני רוצה שהם יגדלו לתורה, יצמחו יראי שמים. אבא שבשמים, תזכה אותי, שאזכה לראות את ילדיי אהוביי גדלים לתורה." תחינה פתאומית כזו, שניכר כי התפרצה מתהומות נפשו של השכן לרגע. הוא יודע שהתורה, המעט ממנה שהוא יודע, ירושה היא לו מאביו. אביו ירש אותה מאביו שלו. האם השרשרת תימשך? האם יצליח להנחיל לילדיו שלו את מה שהנחילו לו אבותיו? עוד הוא מהרהר לעצמו, עד שהוא מתנער למשמע קריאת 'אנוכי ה' אלוקיך' המזעזעת את גופו ופוקקת את עצמותיו.
שעת בוקר בכותל. אני והשכן לרגע מדדים החוצה. אין בינינו קשר עין. מה שקרה בתוך הטלית, נשאר בתוך הטלית. אני פונה לדרכי, והוא סוחט לפיו שיירי שלוּק עתיר צבעי מאכל שחילקו מתנדבים בקצה הרחבה העליונה. השמש מתחילה לקפוח. השגרה חוזרת אט אט, והמחשבות נודדות כבר אל השכבה האמצעית של עוגת הגבינה המרשימה הממתינה בבית.
רק קריאת החזן המתנועע מוסיפה להדהד בראש, מבלבלת את המחשבות בין שכבות עוגת השמנת. משתוללת בתוך הראש כסימפוניית קורנסים מתוזמרת.
זוהי הקריאה:
צְבִי וְאִתְרָעִי בָן וּמְסַר לָן אוֹרָיְתָא.
צריך לעשות עם זה משהו.
ארבע מידות בהולכי בית המדרש בליל שבועות. להלן נמנה מקצת שבחם.
המחושב. כדאי לכם להתחקות אחר הליכותיו של האיש הרציני שאצלו ליל שבועות זה ליל שבועות. בלי שטיקים וטריקים. הוא מנהל חישובי הֶסְפֵּק משנים עברו, מוודא מראש שכל תכנוניו יעמדו במבחן המציאות. עד חצות ישלים את התורה. עד שתיים את הנביאים. עד שלוש וחצי יסיים הכל. אם הוא ליטאי שאינו אומר 'תיקון,' הוא יודע מראש כמה דפים יספיק. והוא עומד בכך באופן מרשים.
אחת לשעה הוא מרשה לעצמו לקום ממקומו, למתוח עצמות, לנשנש דבר מה – ולחזור לתלמודו. הוא קנאת כל הלומדים. מושא הערצתם. מודל לחיקוי וסמל להעתקה. כל השאר תולים בו מבטים מלאי הערכה, כאומרים: מי ייתן לנו אורח רוח כיענק'ל מתמיד וננצל את ליל חג מתן תורה לתיקון חרפת השינה שתקפה את אבותינו בבוקר הגדול ההוא. ירבו כמותו.
הספקולנט. אולי עדיף שלא תכירו אותו. ואם תכירו – לפחות אל תחקו אותו. זהו האיש שמתחיל באמצע הספר, ואז קופץ לנביאים. טועם טעימה משמואל א', ועובר למגילת רות, מדלג לדניאל ומשהוא מתחיל להתקשות באותיות הארמיות – הוא עובר ישירות למזמור ק"נ שבתהילים.
הוא איש טוב, הספקולנט שלנו. מלא כוונות טובות. רוצה באמת. אך הקשב והריכוז שלו לא משהו. כך גם בדברי חולין: כשהיה ילד התחיל ספרי קריאה מהסוף. כשבגר, היה מוציא חמישים במבחנים. עכשיו הוא כאן, בחור מתבגר, שמנסה למצוא את עצמו מול האותיות הקטנות. אבל הוא רוצה, באמת רוצה. גם ברוך יהיה.
המשוטט. אותו, שיהיה בריא, באמת שלא כדאי לכם להכיר. הוא סתם אחד, שהגיע לכאן לשם מטרה בלתי מוגדרת. הוא בכלל לא בעניין. אם תבחנו היטב מה הוא מחזיק בידו, תגלו שזהו בכלל ספר סליחות שמצא בבית. מחמת הדמיון החיצוני לתיקון ליל שבועות, הוא הגיע עם הסליחות. עתה פתוח הספר ביום ג' של עשרת ימי תשובה.
כל תקרובת שתצא, הוא יימצא לידה כמחותן ראשי. יכרכר סביבה. יוריד לעצמו נתח ועוד נתח. יטעם מהמלון ומהאבטיח, מהמשמש ומפשטידת תפוחי האדמה. ואם ילד יהין לאסוף את גרעין המשמש, יזכה ממנו לגערה הגונה.
פה ושם ינסה להציץ אל תוך הספר, יאמר "באשמורת הבוקר קראתיך", אך מיד יחזור לבהות נוכחו. הנה, הגבאים הוציאו אבטיח. לא שווה לפספס.
הבליין. שלא תדעו: יש גם בליינים בשוליים. את הערב יחל הבליין בשינה קצרה, כדי שיהיה לו כח ללילה הזה. בסביבות אחת וחצי יצוץ בפתח בית הכנסת, אך לא יטרח כלל להיכנס. הממשלה מעניינת אותו יותר מכל: האם זו תשרוד? האם ארדן בדרך לממשלה? האם בוז'י בדרך פנימה? וראיתם את החצוף הזה, איווט? אין לו בושה.
מבלה העולם הזה, כולו אומר עזוז ורעננות. מאחוריו שעתיים של שינה, לפניו שעתיים של בטלה, מלווה בלגימת קפה טורקי מהביל בפתח בית הכנסת. בשתיים הוא כבר מארגן קבוצות לכותל, ובשש כבר מוצאים אותו במניין של הרב הראשי עם חמש שקיות שוקו מתחת לטליתו. הוא מומחה בהשגת שקיות שוקו בשבועות, ח"י רוטלים בל"ג בעומר וערבות חבוטות בהושענא רבה, והכל חינם אין כסף.
וגם הוא, האיש משולי הדרכים, שהכל נדים לו ברחמנות כנה על חוסר יכולתו להתחבר אל קושט מהות הלילה הנשגב הזה – גם הוא יזכה לסנגוריה סלחנית. שהרי לכבוד התורה נותר בעֵרותו, אף אם לא התקרב אליה ולו לרגע.
לצד כל אלה, ישנו ז'אנר חדש שפשה לאחרונה בקרב חלקים מאחינו בציונות הדתית, שהפכו את ליל שבועות לערב הווי של הרצאות שונות. כאן ידרוש הרב אביב על אודות 'הספקטרום הרחב שבין דת ומדינה', ושם ידרוש הרב בֶּנִי על 'הפגיעה בסביבה הטבעית בעת תכנון אורבני'.
רהוטות ההרצאות ומלומדות, ואפילו משכנעות. סוחפות רבים. אקדמיית ליל שבועות של ממש. הן נאמרות ברוב חשיבות, במצח גבוה, בתחושה של אינטלקטואלים שמי יכול להם. ואנחנו רק שאלה: איזה קשר יש בין זה לבין חג קבלת התורה?
וגם לאלה נאמר: תזכו לחג של קבלת התורה באמת ובהפנמה, כמו האברך המחושב ההוא, שאף עונג מתענוגי העולם לא ידמה ולא ישווה לחייו הדחק הענוגים והמפוארים שלו. חג שמח.
(צילום: מרים אלסטר – פלאש 90)
