ראו הוזהרתם! • טורו השבועי של דוד דמן

בסוף, דחיתי הכל הצידה.
כלומר, כל מה שהיה לי לכתוב, והיו לי. הכל בגלל הענין הבוער שדולק בקרבי מזה זמן רב, והשבוע הוא הגיע לנקודת רתיחה.

זה החל בכך שאנשים שקוראים את הטור שלי, התייעצו אתי בקשר להצעת השקעה בבלגיה, המשיך בעוד אי אלו פרסומים על יהודים משלנו, שנפלו בעסקאות כושלות, והסתיים, הלוואי, בידיעה שמישהו שלח לי השבוע, על עשרות חרדים מבני ברק שנפלו שולל בידי חברה 'עם חוסן כלכלי' (איך לא?) שהבטיחה עשרות אחוזי תשואה, ובסוף אין אחוזים ואין קרן, אבל יש עוגמת נפש ושפיכות דמים, תרתי משמע.

בקהילה המקומית שבה אני חבר, אני מייעץ הרבה בהתנדבות, בעניינים כלכליים. מגיעים אלי אברכים צעירים, שלא הרויחו בחייהם אגורה, ואני מנסה בסייעתא דשמיא לתרום להם מעט מהידע שצברתי במשך השנים. בעיקר אתה רואה את הבורות, את חוסר הידע הבסיסי, ואתה מבין בדיוק כיצד הטרף הקל הזה נופל קרבן עולה, כליל תקטר, בידי השרלטנים הרבים, שהם גם משלנו, לדאבונינו.

אולי פעם, אם ירצה העורך ואמצא את נקודת הזמן המתאימה, אקדיש טור נוסף לנושאי כלכלה, אבל בינתיים כדאי שתקדישו מעט תשומת לב לדברים הבאים, שהם כללי יסוד ומבוא קצר והכרחי לכלכלת השוק האכזרית, שאין בה הרבה רחמים, ושהכל בה, היא משוואה אחת ברורה של רווח מול הפסד. של אנשים שמרוויחים, מול אנשים שמפסידים את כספם ואת שארית כבודם. אם תואילו בטובכם, פרסמו את הטור הזה בכל מיני מקומות, והיה זה שכרי.

מתברר, וזה מצער מאוד, שהציבור שלנו – עד כמה שהוא עני – הוא מזלזל בכסף. כסף הולך וכסף בא בדרכים שונות שאף אחת מהן לא מקובלת בציבור הנורמטיבי. משום מה, אין לנו ערך לכסף. במיוחד כשהוא של השני. מתברר עוד, שאנשים יכולים להיות יראי שמים, שורפי פאות נכריות, מדקדקים ברכישת ארבעה מינים מהודרים, מחמירים עליהם עד כזית ועד כביצה, אבל בענייני כספים, נאדה. אין דין ואין דיין. איש הישר בעיניו יעשה, בעיקר כשמדובר בכסף שלא שייך להם.

"אין רווחים בלי עבודה קשה". (אילוסטרציה: עדי ישראל-פלאש 90)

הכלל הראשון והבסיסי הוא, שאין רווחים בלי עבודה קשה. שננו וחיזרו את הכלל העתיק הזה: כדי להרוויח טוב, יש לעבוד, וכולי האי ואולי. זה לא נראה לנו, אבל זה מה שיש. כך מתנהל העולם שלנו, מאז שאדם הראשון עשה את מה שהוא עשה. חוץ מהגרלת לוטו, או ירושה פתאומית שצצה לפתע, אין דרך להתעשר מבלי לעבוד. אין חיה כזאת שנקראת: אני משקיע סכום כסף אצל מישהו, יושב רגל על רגל, והכסף מכפיל ומשלש את עצמו, ולפעמים אף מרבע. אבל עוד מעט נגיע גם לזה.

עכשיו, כל השקעה שמבטיחים עליה אחוזי תשואה שהם גבוהים יותר מהמקובל בשוק, היא אחד מהשניים: בלוף או גניבה. שלא תבינו לא נכון. דווקא ישנן השקעות שמניבות היטב, אבל את ההשקעות השמנות האלה, אף אחד לא מציע לכם, אברכי כולל יקרים. עבור ההשקעות היפות האלה, מחכה כסף רב של משקיעים עשירים. אף אחד לא זקוק לכם במקרה הזה.

כשבאים אליכם עם הצעות מהסוג הזה, הדבר הראשון שאתם חייבים לעשות עוד לפני שאתם בודקים, הוא להרים רגליים ולברוח. לברוח כמו מאש. לברוח הכי רחוק שאפשר. ואם אפשר, כלומר אם יש אפשרות כזאת, להבריח גם את האיש מהמרחב הציבורי. הוא מסוכן לציבור.

יש לכם כסף קטן בצד? הצלחתם לחסוך משהו? יפה מאוד. שאפו לכם. זה סימן שאתם זוג אחראי. אבל זה שחסכתם משהו, זה לא אומר שאתם חייבים להשקיע אותו כבר מחר במשהו או מישהו. לפעמים הרבה יותר טוב שהוא יירקב קמעא מתחת לבלטות, מאשר שיילך לאיבוד מוחלט בארנק עור משובח של שרלטן בעל עיניים מתגלגלות. לפעמים הכסף הנמצא ברשותכם, איננו מספיק גדול כדי להשקיע אותו במשהו מניב? אז שלא יניב! מי אמר שהוא צריך להניב. שישכב אצלכם. הרבה יותר טוב משיהפוך לחלל שמקום קבורתו לא נודע. חשבון לוגי פשוט אומר, שעשרים אלף דולר נשארים תמיד עשרים אלף דולר.

עכשיו, בא לכם לעשות משהו עם הכסף שהלך והצטבר לכדי סכום הגון? אל תשקיעו אותו רחוק מהעין שלכם. אל תתפתו לרוץ עם הכסף שלכם למקומות שבחיים לא הייתם שם, אתם לא מכירים אותם, ואין סיכוי שתכירו אותם. גם אם סבא שלכם השתהה שם כמה שבועות לאחר השואה, לפני שהצליח להשתחל לספינת מעפילים.

גם במקום שבו אתם גרים ומכירים, אתם יכולים ליפול. לפעמים גם ברחוב הסמוך אליכם, אבל זה המקסימום שאתם יכולים לעשות מבחינת נקיטת אמצעי זהירות. אז אל תרוצו לשום מקום. אם אתם גרים בארץ, אל תשקיעו בבלגיה, בלונדון, או בטורונטו. חוץ כמובן ממקרים יוצאי דופן, כמובן, ובתנאים מאוד מסויימים ונדירים.

יכול להיות שאנשים שגרים במקום ההוא, מרוויחים כסף טוב על פרוייקטים דומים. אבל זה לא בשבילכם. אם אתם מאוד רוצים להשקיע שם, אז תעברו לגור שם, התאקלמו, הַכירו את המקום ואת השפה, ואז הַחליטו האם לבצע את ההשקעה הזאת. אם נגזר אליכם לגור בארצינו הקדושה, או בכל מקום אחר שנתקעתם שם על פני הגלובס – הישארו שם. חפשו משהו בטוח, הכי קרוב שאפשר, גם אם התשואה אינה בשמים, וגם אז אל תסמכו על אף אחד, אבל על זה בסעיף הבא.

"אם אתם גרים בארץ, אל תשקיעו בבלגיה". בחורים באנטוורפן 
(אילוסטרציה: יוהנה גרון-פלאש 90)

אל תשקיעו בחברות חדשות שאתם לא מכירים שם אף אחד. פרוספקטים, מצגות, גרפים – הכל בחזקת שקר גס, גמור ומוחלט. עד שיוכח אחרת. אל תאמינו. אל תתפתו. אין שום סיבה בעולם שאנשים שאינם מכירים אתכם, ידאגו לכם לרווחים רק בגלל שאתם כה נחמדים. גם זה שאתם מכירים את האיש מפה ומשם, זה לא אומר שאתם מכירים אותו כדי לבצע אתו עיסקה כלשהי. לצערינו, לדאבוננו, ולבושתינו, אחוז גדול מאנ"ש, שמבטיחים תשואות ורודפים אחר הכסף שלכם, הם שרלטן במקרה הגרוע יותר, ובור גמור במקרה הטוב יותר. עבורכם אין הבדל: בשני המקרים, הכסף שלכם יתאדה ויילך. לצערינו, הציבור שלנו לא הוכיח את עצמו בשמירה יתירה על כסף הזולת, וד"ל.

כדי להשקיע אצל אנשים, חייבים לערוך בדיקות וחקירות בלי סוף, והבדיקה העיקרית היא כמובן העבר המקצועי של האיש והקבלות שלו. וגם אז לברר עד דק, עד כמה גדול הנסיון שלו בתחום הספציפי הזה, והאם הוא מתכוון הפעם להתגלח על הזקן שלכם. זה לא מספיק שהוא עסקן ידוע, ובן של עסקן עוד יותר ידוע, ומכל הצדדים הוא נכד ישיר של הרבי רבי אלימלך מליז'ענסק זי"ע. שום דבר מכל זה לא יעזור לכם בעת צרה.

אם כבר החלטתם להשקיע, אז תעשו את זה כמו שצריך. אבל רק כמו שצריך. בלי פתקים קטנים. בלי העברות בשטיבל בין מנחה לערבית ובלי הבטחות ומלמולים באוזן. תלכו לעורך דין. גם אם הוא חילוני. תלכו לאנשי חוק והתייעצו אתם כדת מה לעשות. אם אתם כבר משקיעים ממילא, אז לא חבל על הכסף הקטן הזה, שבסוף ישמור לכם את הכסף הגדול? אל תחסכו בייעוץ משפטי. אל תעשו שום דבר לבד. גם אם הגיס כבר עשה, וגם הדוד והדודה כבר עשו, ואולי גם ראש הישיבה. אל תיבהלו. שום דבר לא בוער. אל תחתמו על אות אחת, אחת, בלי ליווי משפטי צמוד.

אל תתביישו להתייעץ עם אנשים מנוסים. זה רק יעזור לכם. זה שהצלחתם להערים על המשגיח בישיבה, ועל המבשל במטבח, זה לא אומר שאתם מבינים בעיסקאות. בחיים ישנו מושג רווח שנקרא: נסיון. אם אין לכם אותו, אז אין לכם, וכדאי מאוד שתחפשו אותו אצל מי שיש לו.

ועיקר העיקרים: אל תאמינו באף אחד. חוץ מלהאמין בקדוש ברוך הוא בכל לבנו, לא הצטווינו להאמין באף אחד אחר. אתם לא יודעים ולא מתארים לעצמכם אלו סיפורים מסמרי סער מסתובבים ברחוב, של אנשים טובים שאומללו לכל ימי חייהם ללא תקנה, דווקא בידי אנשים מאוד קרובים שהם הכירו או העריכו.

בחלק מהמקרים, נסו להשיג שעבוד או הערת אזהרה על נכס של המשקיעים, שיעמוד לכם ביום פקודה.

ועוד משהו חשוב: אל תסכנו את קורת הגג האחת והיחידה שלכם. לא רק בגלל שהוריכם הרסו את הלב שלהם עליה. אלא בגלל שאת זה לא עושים. נקודה. לא ממשכנים קורת גג בשביל שום השקעה. גם אצל וורן באפט. ראו הוזהרתם. לא נוגעים בדירה הפרטית, לא שלכם ולא של מישהו אחר, בשביל תשואות כאלה ואחרות. בסוף תישארו בלי רווחים, בלי תשואות, וגם בלי קורת גג. אף אחד מאלו שהבטיחו לכם תשואות נאות, לא יעניק לכם את הבית שלו, ולו ללילה אחד.

ועיקר העיקרים, תנסו ללכת בדרך הישרה והטובה, להתפלל לקב"ה בלי סוף, ולהאמין בכל לב שכל מה שרשום לכם בשמים, יגיע אליכם ממילא, ואת זה אף אחד לא יוכל לקחת ממכם.

"אף אחד לא יעניק לכם את הבית שלו". (אילוסטרציה: נתי שוחט-פלאש 90)

אבי אבי

לא יודע איך זה קרה, אבל מאז שעליתי במקרה לרשימת המכותבים של 'הנעשה והנשמע בחצר הקודש סערעט ויז'ניץ', סיפור של לפני שנים ארוכות, אני מקבל דיווחים מדוייקים על הנעשה והנשמע בחצר הנפלאה הזאת. היישר מעדשתו האומנתית של ידידי ר' אהרן ברוך לייבוביץ, האיש שזכה לתעד את הרבי זצ"ל, קרוב קרוב, במשך שלשה עשורים.

כך, גם מבלי לבקר אף פעם אחת בחיפה, הייתי מעודכן היטב בנעשה ונשמע. ידעתי בפרוטרוט מי ביקר בחצר הקודש, היכן ביקר הרבי, מתי נוטלים ידיים לסעודת היארצייט, מי זכה להריח בקופסת הטבק המיוחדת, ומי זכה לחיבוקו החם של הרבי – והרי מי לא? המכנה המשותף של כל התמונות המרתקות האלה, היתה דמותו המאירה של הרבי, שתמיד האירה פנים לכל אחד. לכל מבקר ולכל ילד. תמיד בחיוך שובה לב, ובאהבת ישראל אין קץ.
כך, כשנודע לי על הבשורה המרה, הרגשתי חלק מהחצר הזאת. חיכיתי, איפה, כמה ימים, וכתבתי לר' אהרן ברוך: 'תכתוב לי משהו על הרבי שלך', ביקשתי ממנו.

כמה שעות לאחר מכן הוא כבר ענה לי: "זה לא סתם רבי. זה אבא שלנו. אבא דואג שליווה את חסידיו, מרגע הלידה ועד לסוף החיים. היית צריך לראות כיצד הילדים הקטנים שלנו בכו. זה פשוט לא יאומן. לרבי נכנסים כל חודש עם קוויטל. כל ברית, הוא הסנדק. בחלאקה, יושבים על ברכיו. אחר כך, במסיבת חומש, ואח"כ, הוא מגיע לביקור בתלמוד תורה ושוב זוכים לנשיקה ולטיפה. אח"כ, הנחת תפילין אצל הרבי. ביום הולדת, נכנסים עם קוויטל. כנ"ל, לפני שידוך. אירוסין, אצל הרבי. בחתונה, הרבי שם את האפר על הראש ורוקד 'אשת חיל'.

"אני ממש רועד כשאני כותב, אבל אני אספר לך משהו:
"כשאבי נפטר בגיל צעיר. הרבי קרא אותי אליו לצפת, וישב אתי שעה שלימה. הוא דיבר על לבי. הוא אמר לי: 'מהיום והלאה, אני אבא שלך. מעתה, כל מה שאתה צריך וזקוק, אתה יכול לפנות אלי'.

בלילה שיגר לי ר' אהרן ברוך את התמונה הזאת, וכתב לי בצידה: "זה היה לאחר חלוקת דמי חנוכה בשנת תשע"ב. ניגשתי לרבי לקבל דמי חנוכה, ואז הרבי שואל אותי: נו, ומי מצלם אותך? אז עשיתי כזה סימן שלא צריך, אבל הרבי לא וויתר. הוא הורה לאחד האנשים שיצלם אותי…".

אילוסטרציה ראשי: יוסי זמיר – פלאש 90