באחד מערי השדה הוזעק הרופא האזורי לטיפול באדם שלקה בליבו ואיבד את הכרתו. תוך כדי נסיעה למקום האירוע הבחין הרופא שהכביש בו הוא נוסע עמוס מאוד, ואילו הנתיב הנגדי פנוי לגמרי, הוא מעוניין לנסוע כנגד כיוון התנועה בכדי להציל את האדם הנתון בסכנה במהירות האפשרית, אך על ידי כך הוא עלול לסכן את הנוהגים בנתיב זה, כאשר הם יבואו כנגדו, ומתוך בלבול עלולה להתרחש תאונה. יש לציין, שהרופא אינו נוסע ברכב אמבולנס עם אורות מהבהבים, אלא ברכבו הפרטי.
השאלה העומדת בפנינו היא: האם כשם שמותר לאדם לסכן את עצמו בעת פעולה של הצלת חברו, אף שאין בכך חיוב, כך גם מותר לו לסכן חיי אחרים, או שדווקא את גופו שלו התירה התורה לסכן, ולא את זולתו?
תשובה: הלכה פסוקה היא, שצריך האדם להוציא ממון עבור הצלת זולתו מסכנת נפשות (על פי המבואר בגמרא מסכת עבודה זרה דף עג). אבל במקרה שיש לפנינו חולה מסוכן, ולצורך רפואתו יש צורך ליטול כסף או תרופות מאדם אחר שאינו נוכח במקום, מובא בגמרא (בבא קמא דף ס עמוד ב), שאסור לאדם להציל את עצמו או את זולתו בממון של אחרים בלא ידיעתם או רשותם.
ואף שכל המצוות שבתורה נידחות כאשר יש מצב של סכנת נפשות, זה אמור דווקא על מצוות שבין אדם לבוראו, כמו שבת, לולב, פסח וכדומה, אבל מצוות שבין אדם לחברו, כמו גזלה, גניבה וכדומה, אינם נידחים גם כאשר יש מצב של סכנה.
בעניין זה נפסק להלכה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שנט, ג-ד): "כל הגוזל את חברו, אפילו שווה פרוטה, כאילו נוטל נפשו. אפילו הוא בסכנת מוות וצריך לגזול את חברו כדי להציל נפשו, צריך שלא ייקחנו אלא על דעת לשלם". וביאור הדברים: שכאשר אדם לוקח תרופה מחברו בלא רשותו, הרי זו עבירה שבין אדם לחברו, ועל עבירה כזו אין לעבור גם לצורך הצלת חולה מסוכן, אבל אם בדעתו להחזיר לאחר מכן את מה שלקח, אין כאן אלא עבירה שבין האדם לבוראו, ועבירה שכזו פיקוח נפש דוחה, כמו שכל המצוות נדחים מפניו.
והנה, מובא בהגהות מרדכי (סוף מסכת סנהדרין), שיש מחלוקת בין פוסקי ההלכה, כיצד יש לאדם להתנהג במקרה שגוי מבקש ממנו שיחתוך את ידו של חברו, ומאיים עליו שאם לא יעשה כן יהרגנו. שיש הסוברים שעליו לחתוך את יד חברו מאחר שאין בכך סכנת נפשות, ואילו אם ימנע מכך הרי הגוי יהרגנו. מנגד יש הסבורים שעליו להימנע מקטיעת יד חברו, שהרי אף בכך הוא מסכן את חייו מחמת הזיהום שעלול להיווצר במקום החתך. ולפי שתי הדעות, אם הוא קטע את יד חברו, עליו לשלם לו את שוויה לאחר שתגמר הסכנה.
ישנה סברא נוספת לאסור קטיעת איבר של חברו כאשר האדם נתון בסכנת נפשות, אותה שמעתי ממורי ורבי הגרי"ש אלישיב זצ"ל: שהרי כל מה שהותר לאדם להשתמש עם ממון חברו ללא ידיעתו כדי להתרפאות, הוא דווקא בתנאי שהוא משיב לו אחר כך את הממון, ואילו בקטיעת איבר חברו, גם אם ישלם לו את שווי האיבר, אין זה נחשב כהשבת הדבר שנלקח ממנו, שהרי היד עצמה אינה מושבת למקומה, אלא רק שוויה הכספי, לכן יש לאסרו.
נשוב לשאלתנו: בוודאי כאשר פעולת הרופא עלולה לסכן אדם אחר, אף אם הסיכון באחוזים הוא קטן, אין לו לעשות כן, מאחר שהאדם אותו הוא מסכן אינו מחויב לסכן עצמו (עיין משנה ברורה סימן שכט), והוא לא נתן את רשותו לכך. ויותר מכך – אם הרופא נסע כנגד כיוון התנועה ועל ידי כך נגרמה תאונת דרכים ונהרג אדם, נחשב הרופא לרוצח.
ובמקרה בו נותן אדם רשות לרופא רשות לסכנו, אזי הדבר תלוי: אם הסיכון לחיי אותו אדם הוא קטן מאוד, ורוב הסיכויים שלא יקרה לו דבר, אינו צריך לחשוש שאולי יסכן אותו. אבל אם הסכנה לאותו אדם היא ממשית, נראה לי שאסור לרופא לסכנו אף שאותו אדם נתן לו רשות לכך.
לסיכום: רופא הנוסע להציל חולה ממוות, אין לו לעבור על חוקי התנועה, מכיוון שהדבר עלול לגרום סכנה לאחרים. כמו כן, אין לרופא לנסוע בנתיב הנגדי – כנגד כיוון התנועה, גם אם הכביש פנוי לגמרי, מחשש שיבוא מולו רכב בפתאומיות ותגרם על ידי כך תאונה קשה עם נפגעים.
אמנם יש לציין, שנהג אמבולנס שבהכשרתו למד כיצד להתנהג במצבים מיוחדים בכביש, בודאי מותר לו לחצות את הצומת ברמזור אדום תוך כדי הזהירות המתבקשת, מאחר שהוא מאומן ומוכשר לכך. ועוד, שאורות האמבולנס והקולות המושמעים ממנו, מתריעים היטב על מעבר הרכב בצומת, ועל כן אין לחשוש שתגרם על ידו סכנה לאחרים.
הרב יעקב וינר שליט”א, עומד בראש מוקד רפואה והלכה בארגון יד שרה, אשר נותן מענה בשאלות הלכתיות רפואיות.
(אילוסטרציה: מתיו הכטר – פלאש 90)
