מאיר אטינגר נעצר בקול רעש גדול. מי שהוגדר 'האיש המסוכן ביותר בנוער הגבעות' ו'היעד מספר 1 של המחלקה היהודית בשב"כ' הוחזק במעצר מנהלי (קרי: ללא משפט) במשך עשרה חודשים בהם נמנע ממנו לצאת אפילו לברית של בנו.
לפני מספר שבועות הוא שוחרר בתנאים מגבילים במיוחד (צו הרחקה מיו"ש ומירושלים, רשימה של 92 אנשים עמם אסור לו להיות בקשר ועוד) ועכשיו, בראיון מקיף שהוא מעניק לעיתון 'בשבע', הוא מדבר לראשונה על הכל. להלן תמצית הראיון:
על אי שחרורו מהמעצר לרגל הברית של בנו הוא אומר: "לא הופתעתי. אמרו לי עוד בשלב החקירות, כמה חודשים לפני הברית, שכשתהיה ברית ותבקש לצאת – תשכח מזה". ומדוע הוא לא הסכים לפשרה לפיה הברית תיערך בכלא? "השב"כ אמר לבית המשפט שמסוכן שאצא לברית. לי היה ברור שמדובר בשקר והמטרה היא רק התעללות. הרגשתי שהם רוצים להשפיל אותי, ולכן ידעתי שאני לא יכול להתפשר. זה גם היה סיוט לכל מי שהיה מגיע לברית בתוך הכלא – כל אחד היה צריך לעבור חיפוש. ממילא גם היה מדובר רק על עשרה אנשים. במקום זה, הברית במתכונת שבה נערכה – הייתה קידוש השם גדול".
על החקירות בשב"כ הוא מספר: "עבודת הנפש מבחינתי בחקירות השב"כ הייתה לנסות כמה שיותר להיות הפוך מהמחשבות שהם ניסו להטמיע בי. לפנות את כל המחשבות שלי ולומר: לא משנה מה יהיה – אני עם ה'. אז לא אהיה בברית. יהודים במשך הדורות עברו דברים יותר קשים. גם אם אהיה שבעים שנה בכלא – אני עם ה'. זה לא קל, אבל זה מה שעוזר להחזיק מעמד.
אצלי היה תהליך לא מקובל, כי לא באמת רצו לחקור אותי. רצו להוציא לי צו מעצר מינהלי ולא היה אף תיק שמצדיק את זה. יש קריטריונים להוצאת צו מעצר מינהלי, למשל סיכון חיים וכדומה. לי היו הרבה תיקים, אבל רק ברמה של מאחזים, נוכחות בשטח צבאי סגור.
הם לא יכלו להוציא לי צו, לקחו אותי לחקירה אבל לא היה להם על מה לחקור. לכן החקירה עצמה, יחסית למה שעברו אלה שעשו להם עינויים, הייתה משחק ילדים. כל החקירה שלי הייתה הצגה כדי להגיד שחקרו אותי במשך שבוע ולא הצליחו להשיג ראיות. אבל בפועל הם רק היו צריכים שיהיה רשום בתיק שנחקרתי על עבירות 'חמורות'. החקירות שעברתי היו אלימות, וכללו צעקות וסטירות אבל לא עינויים. כי הם לא רצו להוציא ממני כלום, הצו היה בעצם מוכן כבר. מבחינתם, גם אם לא יצליחו לבנות תיק – היה ברור שיהיה מעצר מינהלי. אז לא אכפת להם שאתענה שבוע בחקירות".
לשאלה האם היה לו רגע של שבירה הוא משיב: "אתה כל הזמן נשבר ואוסף את עצמך. הקושי הוא קודם כול בדידות. שבוע שלם להיות לבד. בעיקר מנסים לנתק אותך מהעולם הרוחני שלך, שהוא בעצם מה שמחזיק אותך. לדוגמה, כששמעתי שעומדים לעצור אותי, הכנתי משהו כתוב כדי שיפרסמו אותו אחרי שאיעצר. הכותרת הייתה: 'השב"כ אינו גוף ביטחוני'. ביום שזה פורסם, הם אמרו לי: אתה כותב את השם המפורש של השב"כ – אז גם אנחנו נשתמש בשם המפורש. ואז כל היום הם פשוט קיללו מולי תוך שימוש בשם ה' המפורש, איסור מגדף כפשוטו. הם רצו בעצם להגיד לי בזה: תראה, הנה ה' לא עושה כלום. אתה רק בידיים שלנו. הכול יקרה איך שנרצה ולפי מה שנרצה. אתה תצא מפה משוגע, והם השתמשו בעוד ביטויים גסים. זו האווירה שהם רוצים לשדר".
במהלך הראיון פורש אטינגר את חזונו השנוי במחלוקת באשר לטיפול בבעיותיה של המדינה: "צריך להיות פה מרד. מרד לא במובן של מה שמייחסים לי בשב"כ, אלא שמשמעותו שאנחנו מוכנים למרוד בתפיסות המקובלות למרות שאנחנו נשלם את המחיר. המרד הוא לא שאנחנו נלחמים ביהודים אחרים, אלא שאנחנו לא מפחדים מזה שנלחמים בנו. אני לא אמנע מלהגיד משהו בגלל פחד ממעצר מינהלי. צריך שאנשים יתקוממו על זה שלא נותנים להם לדבר על כל נושא המדינה היהודית – כמו שראינו בפרשת הרב לוינשטיין. אין ברירה, צריך שאנשים יעזו, יהיו נכונים לחטוף אש ולשלם מחיר.
הקליפה החזקה היא התקשורת, נגדה צריך להתקומם. אחר כך צריך לפצח הרבה רבדים של קליפות. יש נקודות טובות של הרבה יהודים שלא יכולים לבוא לידי ביטוי. ככל שיותר אנשים יתקוממו, בריונות השלטון תיחלש. הרעיון הוא לא לפחד לשלם מחיר. לא צריך אלימות. זה מה שמנצח באמת".
בסיום הראיון משחזר אטינגר אירוע טראומתי לו היה שותף לפני כשנתיים: יצאנו לטיול מאש קודש לגבעת היובל בעלי. היינו צריכים לעבור בדרך בין שני כפרים. תכננו לעבור שם מהר ולהמשיך בטיול. ערבים שעבדו במטע בקוצרא קלטו אותנו והזעיקו אנשים מהכפר. היינו למטה וערבים התחילו לרדת אלינו מהכפר. ניסינו לפתוח קו הגנה, ניסינו לרוץ, אבל נדחקנו לעומק השטח במקום שאין בו יישוב יהודי. עלינו למעלה, הם זרקו עלינו אבנים וחלק מאיתנו נפצעו. המשכנו לברוח, ועוד נפצעו. הגענו לשדה, שם כבר התרכזו המון מכוניות של ערבים. החלטנו שאין ברירה אלא להשתלט על בית ולהתבצר בו עד שתגיע תגבורת מאש קודש. נכנסנו למבנה שהיה שם, ולא הספקנו להשלים את ההתבצרות בו לפני שהערבים הגיעו. נשארתי עם הילדים הצעירים שם, ואחרים הצליחו לקפוץ החוצה ולברוח. הערבים זרקו עלינו אבנים, קשרו אותנו באזיקים וכשהגיעו המצלמות השוטרים הפלשתינים, שזרקו עלינו אבנים עשו את עצמם עוזרים לנו.
חשבתי שאני מת. אמרנו קריאת שמע. אבל היה לי חשוב לשמור על הכבוד היהודי, ולכן בתמונות שלי משם רואים אותי יוצא מהמבנה מחייך. רציתי שלא יהיה חילול השם גדול מדי".
הראיון מזעזע ומגלה את פניה המכוערות של השירותות המגמתיות כנגד המתנחלים.
מאידך אי אפשר להתעלם מהעובדה שאטינגר הוא איש מסוכן ומעצרו מהוה הרתעה ברורה לנוער הגבעות ותגי המחיר.
אם הם לא יתנהגו כך זה יעודד קיצונית מהסוג המגעיל הזה
ע"ז אמרו חכמינו ז"ל הקדושים באבות: "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו"
סליחה לך אדון מגיב.מאיר איטנגר הוא לא אדם מסוכן.. בזכותו אתה מוגן ושמור. בזכותו יש הרתעה לערבים. ומציאות שהערבים מפחדים לא מחרדים. אלה ממתנחלים!!!!!! כי הם עושים תעבודה.. אז תשמור תשטיות שלך לעצמך!!!!
להדס. סוג מגעיל? כפוית טובה! גם מצוה כזאת יש!!
אני פשוט בשוק מהתגובות של אנשים חרדים! ברור שאסור להתגרות בהם"אל תתגר בם" אבל יש גם מצווה של " והורישתם! את הארץ" פשוט בושה !! צריכה לחשוב מליום פעם לפני שאני יכניס תילדים שלי למוסדות חרדים. אם זה מה שילמדו! יש דעות שאני פשוט לא אסכים עם החרדים. ואני חרדיה!
זה מה שנקרא להיות עם חפשי בארצינו
ביום העצמאות הוא אומר הלל בברכה