1.
תגובות רבות קיבלתי אודות הטור "מליצי היושר" שהחל בתיאור היחס של משפחת ברנשטיין הנאצלת כלפי נהג המיניבוס בו נהרגו שבעה מבני משפחתם.
רוב התגובות היו כמובן תומכות ואוהדות אך היו תגובות של קוראים שלא אהבו את השמחה שלי על עונשו המועט של הנהג בבחינת "לשמחה זו מה היא עושה".
הגדיל לעשות אחד הקוראים שהאשים אותי באחריות לתאונות דרכים שייגרמו ח"ו, עקב מה שהוא מכנה "התייחסותך הסלחנית לצעירים הנוהגים בפראות".
לשבחו של אותו קורא ייאמר כי ניכר מתוך כתיבתו כי מדובר ב"תוכחת אוהב" וכי הדברים נכתבו מדאגה אמתית ועמוקה לזילות ההתייחסות לנהגים פרועים. אציין כי אותו קורא הוא עקבי ביותר שכן רשם לי מחאה דומה כבר לפני שש שנים כאשר תיארתי כאן ב"יתד נאמן" את התרגשותי מול יחסה הטוב של משפחת ברנשטיין.
"חיים היקר והאהוב, סלח לי על הכותרת אבל היא נוסחה משום שכתבתי לך לפני שש שנים ולא לקחת את הדברים לתשומת לבך. התרעתי אז על שהעלית על נס את חנפני הרוצח וזאת בניגוד לרצון הבורא שציוונו להשליכו לעיר מקלט. רחמנות הנוגדת את התורה, היא אכזריות".
"ההורג בשוגג הוא רוצח" כותב האיש, "ברור שיש גזירה משמים על הקרבנות ולכן אין לאבלים להתאבל יותר מדי אבל אין גזירה משמים על הנהג שהוא יהרוג אותם. הוא עשה זאת מתוך בחירתו החופשית בשוגג או בזדון, ואין לנו רשות 'ללקק' אותו".
המכתב הנושא את הכותרת "חיים ולדר מעודד רצח" מסתיים במילים: "אנא ממך אהובי היקר, תן פומבי לתיקון הטעות באותה הבלטה של החטא…"
2.
היה שווה להביא את המכתב הזה, ולו כדי ללמד את הקוראים איך ניתן לכתוב מסר שתוכנו קשה עד מאד, בצורה שמשכנעת את מקבלו שהדברים באמת לא נאמרים כעלבון אישי אלא כרצון כן ואמיתי לזעוק זעקה. אך מעבר לכך ראיתי מקום לעורר דיון בכל הנושא של סליחה וסלחנות במקומה או שלא במקומה.
אני מוכרח לציין שבכל פעם בה הבעתי את התפעלותי לתגובה אצילה של משפחה כלפי מי שהרג בשוגג יקיריה, הייתה אך ורק במקרים בהם היה מדובר בשוגג גמור, כגון נהג ששכח את ילדי השכנים ברכבו או נהג הסעות שדרס שלא במתכוון ילד שרץ אל בין גלגליו. לעולם לא הייתי מתפעל מסליחה לנהג שנהג בשכרות ובוודאי שלא במקרים של פגיעה במזיד בזולת בעיקר כנגד ילדים. במקרים כאלה אני מסכים עם הכותב הנכבד שכל גילוי של תמיכה עשויה לעודד מקרים נוספים.
אולם, לגבי פגיעה בשוגג, אין ספק כי ענישה לא תועיל, לא לגבי הנהג השבור בלאו הכי ולא לגבי הנהגים הבאים. מבין זאת גם בית המשפט החילוני הנמנע מלהעניש הורים ששכחו את ילדיהם למוות ברכב לוהט, זאת מההבנה הפשוטה שבדברים כאלה אין צורך בהרתעה כי כשאנשים שוכחים את ילדיהם למוות, הם אינם עושים זאת בגלל המחשבה שיקבלו עונש קל. אם אדם שוכח, הוא שוכח גם את העונש.
3.
לנושא המזיד התייחסתי פעם באחד מסיפוריי "מטלית אדומה" שעסק באדם שנהג להזהיר נהגים באמצעות בד אדום שהוצב על חלון ביתו, מפני שוטרים שהיו אורבים לאלה מהם שלא עצרו ב"תמרור עצור" שהוצב בצומת הסמוך לביתו. יום אחד נדרס הולך רגל באותו צומת, כששאלו את הנהג מדוע לא ציית לתמרור עצור ענה: "לא הייתה המטלית האדומה למעלה, אז הבנתי שאין היום שוטר".
הנדרס היה בנו של החכמולוג שרצה לעשות טובה לאנשים.
לגבי מקרים כאלה באמת אין מקום למצוא נקודות זכות, שמשמעותן "לעודד רצח" והסיפור הזה ממחיש זאת בצורה הטובה ביותר. אך כאשר מדובר במקרים של שוגג, שאין לנהג כל אשמה מלבד העובדה שאיתרע מזלו להיות הנהג? אין כל עניין בלעודד פגיעה בו. להפך. יש לשבח את אצילות נפשה של המשפחה המוחלת וסולחת ומעדיפה לראות בדברים חשבונות שמים.
4.
אזכרת נושא "עיר מקלט" מוכיחה את ההפך. כידוע עניין גואל הדם הוא רשות ולא חובה. ומדוע דאגה התורה לעיר מקלט, אם לא כדי להציל את הרוצח בשגגה מידי רודפו?
זאת ועוד: בגמ' במכות י"ב: תנן מוסרין לו שני ת"ח שמא יהרגנו בדרך וידברו אליו… דברים הראוים לו אומרים לו אל תנהג בו מנהג שופכי דמים בשגגה בא מעשה לידו…
זה אומר שהתייחסות התורה היא כזו שמגלה הבנה לכאב ליבו של קרוב המשפחה, ועם זאת עושה הכל כדי להציל את האיש שהרג בשגגה.
5.
אך כאן בטור הזה, איני מתיימר להתקרב אפילו להכרעות הלכתיות. העיסוק שלי הוא להביט פנימה, אל תוך תהליכים המתרחשים בציבור ובליבו של האדם פנימה.
וכל מה שרציתי לומר ועודני רוצה לומר הוא שהעובדה שמשפחות חרדיות מגלות סלחנות כלפי כאלה שגרמו לנזק נורא בשוגג (ושוב מדגיש בשוגג), היא הוכחה שציבור הלומד, מתחנך ושומר על חוקי התורה ומצוותיה, הינו ציבור עם מידות נאצלות ומיוחדות במינן.
ואגב, לא רק כשהנהגים הם חרדים, ידועים לי מקרים בהם חילוניים שפגעו בשוגג זכו להגנת המשפחות אם אלה היו חרדיות, ובכן עובדה זו משמשת סנגוריה על הציבור כולו.
אני בפירוש מנופף בניסוי שנערך ע"י עיתון חילוני בו "אבדו" חמישה ארנקים בכל עיר, כשהתקיים מעקב אחריהם ורק בבני ברק הוחזרו ארבעה מתוך חמישה (החמישי נמצא על ידי עובדת זרה), זה אומר משהו. וניסוי נוסף, בו אדם שהתחזה לקבצן מדווח שרוב האנשים שנתנו לו כסף חבשו כיפה (ומי צריך את הניסוי הזה. לכו לרחובה של עיר לא חרדית ותתבוננו בקבצן במשך חצי שעה. מי נעצר, מפשפש בכיסיו נותן לו. זה לא יאומן).
זו הסיבה שאני מתרגש בכל פעם מחדש מיחסם של אנשים שומרי תורה ומצוות ללא יוצא מן הכלל כלפי מישהו שאיתרע מזלו לגרום להם בשוגג את הרעה הגדולה ביותר בעולם. "מאת ד' היתה זאת היא נפלאת בעינינו" נרשם על שבע המצבות. יש כאן גם שיעור באמונה שהכל מאתו יתברך, וגם שיעור במידות טובות ונאצלות.
6.
אני שמח שהחברה שאנו חיים בה היא חברה עדינה יותר, סלחנית יותר, פחות שואפת נקם. יותר נכונה לוותר ואף לקרב את מי שהיא יודעת שלא באמת אשם במה שקרה.
אני סבור שסלחנות היא משהו שאינו מוגבל לנהגים שדרסו בלי כוונה, אלא גם בחיים עצמם. בשכונה, בתור, בבית הכנסת, במכולת, בין שכנים ובתוך המשפחה. היכולת לסלוח זה לזה הופכת את החיים שלנו לאפשריים יותר, לזורמים יותר ולאיכותיים יותר.
ובבואנו ליום הדין, אשר אין איש בארץ אשר לא יחטא, נוכל לבוא לפניו ולומר "אדון הסליחות, סלח לעמך סלחנים בני סלחנים…"
טורו של הסופר והמחנך הרב חיים ולדר מתפרסם במוסף 'יתד השבוע' מבית 'יתד נאמן'
טור מרגש!
פשוט כיף לקרוא !
אמת לאמיתה שאין להעניש נהגים הפוגעים בשוגג.
מה הטעם ??
הרי העונש אמור להרתיע מפני מזיד ולא שוגג.
לא כוונתי לרשלנות אלה שוגג בלבד.
גם שוגג בלבד התורה קוראת לו רוצח.
מגלגלים חובה וכו'
אך כמובן שאין להשוות לרשלנות, הנחשבת קרובה למזיד