איך נשמעים השופטים כשהם מסירים את הגלימה והכובע? ספר חדש חושף את תפיסת העולם האמיתית של שופטי העליון, ומתברר שהגרוע מכל עוד לפנינו • וגם: שופטים או מיסיונרים? ההתנשאות על האזרחים שעומדת בבסיס האקטיביזם השיפוטי

פסילת חוק הגיוס ע"י בג"ץ , הפסיקה בענין תעודות הכשרות ופסילת חוק המסתננים הציפו שוב את סוגיית האקטיביזם השיפוטי לראש סדר היום הציבורי.

אמנם רצף ההתערבויות המשפטיות האחרונות הוא חריג בהחלט מבחינת הכמות, אך ברמת "האיכות" – קרי: הבוטות שבהתערבות בתהליכים חקיקתיים הנוגעים לכנסת – מדובר על המשך ישיר למהפכה החוקתית עליה הכריז נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט אהרון ברק.

על רקע כל זה מפרסם היום העיתונאי עקיבא ביגמן רשימה מעניינת ומטרידה באתר 'מידה' שבה הוא פורם ביסודיות את הארשת הממלכתית והעניינית שעוטים על עצמם שופטי העליון. הרשימה מתבססת על ספר שיצא לאחרונה תחת השם 'ללא גלימה – שיחות עם שופטי בית המשפט העליון'.

"את שופטי בית המשפט העליון אנחנו מכירים בדרך כלל מפסקי הדין שלהם או מנאומים ציבוריים מחושבים ומנוסחים היטב. הם משקיעים מאמצים רבים כדי לשדר ממלכתיות וענייניות, ולשוות לבית המשפט העליון תדמית של מוסד המרחף מעל הפוליטיקה, מתגבר על חולשות אנוש ומתנהל בענייניות טהורה. רק במקרים נדירים אנו זוכים לפגוש את בני האדם שמתחת לגלימה, את הלך הרוח האישי שלהם ואת עולמם הרעיוני והאידאולוגי", מקדים ביגמן. לדבריו, בטקסטים המופיעים בספר "השופטים פותחים את לבם ואת עולמם בפני סטודנטים למשפטים ששוחחו עמם. הקריאה בספר מאלפת, והמסקנות מרתקות ומטרידות. כשהם מסירים את הגלימה ומתבטאים בחופשיות, נחשפות דעות קדומות, תפיסות רדיקליות ועמדה מתנשאת כלפי הציבור שאותו הם שירתו. ללא גלימה וללא כלימה".

אחת התופעות הלא-ידועות שמצא ביגמן קשור להתנשאות של שופטי העליון כלפי האזרחים הפשוטים במדינה. "אחד הנושאים המרתקים ביותר שעולה מקריאה בספר הוא יחסם של השופטים לציבור הישראלי. הנושא עולה שוב ושוב כאשר נשאלים השופטים על הירידה באמון הציבור במערכת המשפט, שב-25 השנים האחרונות התרסק בסקרים מ-80% ל-22% בלבד. אך במקום להפנים את הביקורת ולערוך בדק בית, פונים השופטים שוב ושוב להאשים את הציבור", הוא כותב.

להפיל את בג"צ / דוד ברמן

בהמשך מפרט ביגמן: "כך אמר למשל השופט שלמה לוין: "יש לזכור שאנשים מגיעים ממדינות שבהן מלכתחילה אמון הציבור במערכת המשפט היה מאוד מוגבל, כמו העליה מרוסיה" (עמוד 67). התשובה של דליה דורנר לא שונה: "יכול להיות שחלק מהמשיבים בסקר הם אנשים שאין להם מושגים של מדינה דמוקרטית, שבה לא נדרש שוחד כדי להשיג תוצאות. למשל: ברוסיה משחדים שופטים" (עמוד 164).

דורנר מאריכה ומספרת על אשדוד של שנות ה-50 שהיו בה "5000 תושבים. רק 300 מתוכם היו ישראלים ותיקים, והשאר עולים חדשים בעיקר מרומניה וממרוקו". לדבריה, כשבן זוגה פתח משרד עורכי דין, הקליינטים היו שואלים עם אפשר "לגמור עניין" בהנחה שאפשר לעקם את החוק.

גם טובה שטרסברג-כהן לא מרוצה מהעליה ממרוקו: "בזמנו כשהם עלו ארצה היתה שכבה לא אינטליגנטית במיוחד, בלשון המעטה, מכיוון ששכבת האינטליגנציה שלהם היגרה לצרפת, ולכן בא לכאן חומר אנושי בעל מאפיינים מסוימים" (עמוד 230). וכמובן שאם העם כה ירוד, אין מה להתייחס ברצינות לביקורת המופנית כלפי בית המשפט, כפי שסבורה דורית בייניש: לדעתה, במקרים רבים מי שמותח ביקורת על בית המשפט פשוט "לא קרא את פסק הדין כי הוא ארוך ומסובך מדי" (עמוד 308)".

ולא רק "הציבור הפשוט" זוכה להתנשאות המתוארת, אלא גם ציבור עורכי הדין. "שימו לב איך שטרסברג כהן מתייחסת אפילו לציבור עורכי הדין של היום, בוגרי האוניברסיטאות והמכללות: "חלק גדול מהם פשוט לא טובים" היא אומרת. ומדוע? מכיוון שחלק מהם "לא מקבל את החינוך להתנהגות טובה מהבית או מבית הספר או מהפקולטה" (עמוד 239)".

וכשזה האופן שבו תופסים השופטים את העם, מה הפלא שהם חשים שליחות לכפות עליו ערכים ולהחליט מה טוב עבורו. "שוב ושוב מדברים השופטים על השליחות החברתית שהם רואים במשפט ועל הכוח שהוא נותן בידם לעצב את פני החברה ולשנות את הנורמות המוסריות שלה", כותב ביגמן ועובר להרחיב בנושא: "הדבר עולה כאשר נשאלים השופטים מדוע בחרו ללמוד משפטים ולהתקדם בתחום. כך מסביר יצחק זמיר את החלטתו כנער צעיר ללמוד משפטים: "גיליתי שהמשפט הוא תורה חברתית. הוא משקף מדיניות, ספוג בערכים, ומעצב את פני החברה ואת אורחות החיים". ושימו לב להגדרה הקולעת: "המשפטן, אמרתי אז לעצמי, הוא בעצם אדריכל של החברה" (עמוד 108).

גם דורית בינייש התלבטה לא מעט אם הגלימה היא הקריירה ההולמת עבורה, ומעידה על עצמה שבצעירותה היא עדיין לא הבינה "את השליחות החברתית של המשפט" (עמוד 277) ולכן התלבטה. מי שמבטאת את הרעיון בצורה החדה ביותר היא השופטת דליה דורנר: "החלטתי ללכת לשפיטה כי כל השנים הייתי צד ונמאס לי להיות צד. הרגשתי שהגיע הזמן לקבוע מה צריך להיות". (עמוד 170)".

נותר רק להסביר כיצד מבצעים השופטים בפועל את "השליחות הקדושה" שלהם. ביגמן מגיש גם בנושא הזה את הציטוטים הרלוונטים: "יצחק זמיר מסביר בפרוטרוט: "מערכת המשפט אינה רק מערכת של כללים טכניים, אלא מערכת המבוססת על ערכים". ביניהם הוא מונה ערכים כמו "זכויות אדם", "שוויון" ועוד, שחשיבותם ואופן יישומם שנויים במחלוקת פוליטית עזה בישראל. אך למרות זאת, אליבא דזמיר "תפקידו של כל משפטן… להגן על ערכים אלה… ולקדם אותם" (עמוד 110).

כמה מהשופטים חשפו כי הם מחזיקים בתפיסות רדיקליות של תפקידם. דליה דורנר למשל מתגאה במקרה שבו הסתמכה על ההוגה הפוסט-מודרני מישל פוקו כדי לעצב את פסק הדין שלה, שהרחיק לכת אף יותר מזה של אהרון ברק: "ציטטתי את פוקו, שאמר שהנורמות החברתיות חודרות לנורמות המשפטיות ומשנות אותן" (עמוד 155). והשופט יעקב טירקל מסביר כיצד שופט מסוגל "להתגבר" על דרישות החוק: "אם שמו לך על השולחן הוראת חוק שלדעתך היא בלתי נסבלת… בשביל זה אתה שופט, מצא את הדרך לצאת מזה" (עמוד 250). הבנתם את זה? הכנסת יכולה לחוקק מה שהיא רוצה אבל המצפון של טירקל והתיאוריות הרדיקליות של דורנר גוברים על רצון העם. הם כבר יצאו מזה.

באזני נשיאת העליון: השר יריב לוין בנאום נוקב נגד הדיקטטורה המשפטית

מעבר לסמכויות היתר שהם נוטלים לעצמם, חושפים השופטים גם תפיסה בעייתית של מבנה מערכת הממשל בדמוקרטיה הליברלית. דורנר למשל מסרבת להבין שרעיון זכויות האדם והשלכותיו הוא אחד ממוקדי המחלוקת בין הימין והשמאל בכל העולם המערבי מזה כמעט 200 שנה. על כן היא טוענת ש"פסק דין אינו מושפע מהשקפה פוליטית", אבל הוא כן מושפע "מהשקפה משפטית, מהגנה על זכויות האדם". מכיוון שהיא לא מבינה שזכויות אדם הוא נושא למחלוקת פוליטית, היא ממשיכה ותוהה: "למה חלק מהימין מוותר על שמירה על זכויות האדם? למה הוא אומר שזה רק עניין של שמאל? זכויות האדם הן לא בבעלות השמאל" (עמוד 167).

שטרסברג-כהן לעומתה, מנסחת מחדש את תפקידה של הרשות השופטת על פי מודל הפרדת הרשויות: "יש רשות מחוקקת שתפקידה לחוקק, יש רשות מבצעת שתפקידה לבצע ויש רשות שופטת שתפקידה לבקר". (עמוד 235). קביעה זו מתעלמת ממסורת עשירה של תיאוריה מדינית המסבירה כי עקרון הפרדה הרשויות נועד לבזר את הכוח ולא להפוך זרוע אחת של הממשלה לשופטת, חוקרת ותליינית. במקום זה היא ממציאה רשות חדשה – "רשות מבקרת" אליטיסטית ולא-נבחרת, שמרכזת בתוכה את כל הכוח, וכופה את עצמה כסמכות עליונה על הרשויות האחרונות. לאור זה אין להתפלא כי דליה דורנר חושבת שבית המשפט של ישראל "פסיבי מדי" ביחס לכנסת. (עמוד 165)".

בהמשך מביא ביגמן מספר ציטוטים שמעידים על תפיסת העולם הסוציאלית שמנחה את השופטים בעת שהם דנים בסוגיות כלכליות (עוד נושא שנוי במחלוקת), אולם נדמה שהחלק המטריד במיוחד שייך לפרק שחושף עד כמה היו השופטים מוכנים להרחיק לכת בפסיקותיהם אם רק היה מתאפשר להם. ככל שזה ישמע מוגזם, אבל לפחות מבחינת חלקם יש לאסור שחיטה כשרה ואכילת בשר. "טובה שטרסברג-כהן, שפסקה נגד פיטום אווזים, חושפת כי ייתכן שהייתה פוסקת לאסור על השחיטה הכשרה: "יכול להיות שאילו הייתה עולה שאלת השחיטה, גם הייתי אומרת אותו דבר" (עמוד 218). ויעקב טירקל, המגלה לקוראים שהוא הפך לצמחוני, אומר כי תיאורטית הוא היה בעד לחוקק חוק נגד אכילת בשר: "לעניין התערבות של המדינה, אני חושב שאנחנו עוד לא יכולים לעשות את זה". לא ייאמן".

בענין הזה מוסיף ביגמן אנקדוטה שסודקת עוד יותר את התדמית הבלתי-מושפעת שמנסים השופטים ליצור לעצמם: "אחת התגליות מקריאת הספר היא עד כמה השופטים מושפעים מהתקשורת אותה הם צורכים. טירקל, לדוגמה, מסביר מדוע הפך לצמחוני: "לפני שנתיים בערך פורסמה כתבה באחד העיתונים שתיארה בצורה מפורטת וצבעונית את המתרחש בבתי המטבחיים. קראתי את הדבר הנורא הזה והתחלחלתי. אמרתי לעצמי: אינני מסוגל עוד לאכול בשר אחרי מה שקראתי שם" (עמוד 257). ואם כתבת צבע רגשנית מסוגלת להשפיע על אורחות חייו הבסיסיים של שופט, מותר רק לתהות עד כמה כתבות דומות בנושאים בוערים יותר עשויים להשפיע גם על החלטות שיפוטיות"

נשיא העליון לשעבר, השופט אהרון ברק. צילום: פלאש 90

בתמונות: בנין בית המשפט העליון. מאחורי הניסוחים המשפטיים והיומרות האובייקטיביות מסתתרת אג'נדה אישית וסובייקטיבית ידועה מראש. צילומים: פלאש 90