סיפור לשבת

הוא כבר חמש שנים במצב סיעודי, אבל זה כנראה החלק הקל. בנוסף, הבן-אדם איבד את כושר הדיבור שלו. לרופאים אין הסבר מדוע. לא נמצאה אצלו שוב פגיעה מוחית. הכל תקין, הוא שומע טוב, מבין הכל. עיניו חכמות להפליא, ובאצבעות יד שמאל הוא לוחץ יפה על מקלדת המחשב ומתקשר...

לא סיפרתי לך שישנו סעיף מפחיד מאד הצמוד לטופס שלילת הרשיון שלי ובו כתוב שחור על גבי לבן, כי במידה והנישלל ינהג בתקופת השלילה הוא יישלח אוטומטית לשבעה חודשי מאסר ללא משפט!!! רחמנא ליצלן. "רשיונות בבקשה" ביקש השוטר.

קבצני העיירה ידעו שמפרידמן להוציא רובל, זה כמו להוציא מים מסלע, ועם כל הכבוד להיותם קבצנים יראים ועבדי השם, הם עדיין לא בדרגת משה רבנו, וגם אם יכו עם 1000 מקלות באותו פרידמן, ספק רב אם המעיין יבקע, ויזובו מים.

ולמה עכשיו? ומה עשיתי? ומה רוצה ממני הריבונו של עולם באמצע החיים? מה עשיתי לו? הראש כאב... הראש כואב... הדוקטורים לא בטוחים שהגידול נעלם... סיכויים קלושים... הוא למד ישר והפוך ה-כ-ל על המחלה הארורה הזו...

בית המשפט הורה על הפסקת בנייה, ונחצ'ה נאלץ לאסוף את כליו ולעבוד במקום אחר, עד יעבור זעם ועד בכלל. אלא שזעם לא רצה לעבור. המאבק המשפטי קיבל תאוצה היסטרית, במהלכו נחצ'ה הרים עמודים, הרס, ושוב הרים אותם... ושוב נאלץ לעצור את הבנייה...

עמדתי בתור כמו כולן, כדי להשתתף במריחת הפולקלור של העדה, לפתע שמעתי את אם הכלה קוראת לעברי בקול רם, כשכולן שומעות "עשי לי טובה עדה, אל תגעי בחינה, אינני מסכימה שאישה גרושה, או כזו שאין לה בעל תיגע בכלה... זה לא משפיע טוב על מזלה".

יש לי דמעה קטנה בתוך הלב, שמסרבת לזלוג, והיא מאד מאד מדכדכת אותי. דמעה קטנה-גדולה. אני יודעת שלדמעה הזו יש כוח עצום. אם אצליח לבכות אותה יקרה נס גדול שישמח אותי ואת הורי, וכמובן את הקב"ה.

הוא הרים כמה אבני חצץ והטיחם ארצה. אחת פגעה בראשו של עובר אורח. הלה אחז בראשו הפצוע הרים עיניו, והפליט קללה עסיסית. שולץ החליט להמשיך ביידוי האבנים מטח אחר מטח. מהר מאד הרבה עיניים תמהות ופיות מחרפים ומגדפים התגודדו סמוך לכניסה לבניין.

באותן שניות שנדמו כנצח, נשבע בלבו צ'יקו את השבועה הבאה: "ריבונו של עולם, כסף אין לי, אבל אני נשבע שממחר אלמד הלכות סת"ם, אשנן אותן ואבחן עליהן, ואכתוב מזוזה מהודרת לבית הכנסת המשופץ שלנו. אתן מתנה זאת מעומק הלב".

מה לחמד בחורים ולמסוק בלב המדבר? האם הוא משתף פעולה עם גורמים זרים? מרגל! מסוק נוחת, באמצע המדבר. מפגש בין טייס צבאי לתלמיד ישיבה, במשך 20 דקות. תעלומה מסתורית.  

ועכשיו היא פה מול השעון הדוהר, לחוצה, ואין לה מה ללבוש. גל רחמים עצמיים גואה בה. סבא וסבתא. הם צועדים יחד, בקצב מתואם להדהים בלי מאמץ בכלל. בטבעיות נינוחה. סיפור לשבת.

חני מציעה לאביגיל ולנעמה עוגיות מלוחות. לאביגיל מלוח מספיק, אבל כרסום עוגייה עדיף מהשתיקה המביכה הזו. ''טעים מאד, חני, את אפית?'' אומרת אביגיל. חני מצחקקת: ''נראה לך? למי יש זמן, בקושי אני שורדת את היומיום. עם עבודה תובענית כזו, איפה אכניס אפייה?''

התיישבתי ישיבה מזרחית כמו ילד קטן ופתחתי בלהיטות את הארגז. מוציא אותן, אחת אחת, בעדינות, את התמונות היקרות. הנה אבא ואמא בחתונתם. ומי זה התינוק הזה? הפכתי את התמונה וכתב יד דהוי סיפר לי שאני הוא הוא התינוק. והנה טיול משפחתי על חוף הים. ופה חג הסוכות....

רבי יהודי, איש טוב אתה, בוא נרים לחיים. נתחמם יחדיו עתה. ושתו הם אז כוסית, קטנטנה ומחממת. והשירה אזי נישאת, אוירה פה מרוממת.

התמונה הזו יקרה לליבי. היא מזכירה לי עד כמה הסידור הוא ידיד הנפש של חיי, ועד כמה חסרה לי לפעמים התמימות היפה הזאת, שהייתה לך אז, בשעתו. התום הרך הזה שהבטיח אז בכל הכח שהסידור הוא הדבר הכי חשוב בעולם... מאת: מרים עובדיה

המורה אמרה שהסידורים של הסבתות הם הכי יקרים, כי סבתא התפללה בהם מלן שנים, ובכתה הרבה לה' שיגדלו לה ילדים צדיקים... אמא, אחרי שסבתא גמרה לגדל אתכם- על מה היה לה לבכות? למה היא המשיכה להתפלל?? מאת: מרים עובדיה.