מפליגה לה אוניה בלב ים. יום בהיר, שמש מחייכת. מרבד תכול לכל מלוא העין. שקט פה עכשיו באוניה. שקט שאחרי הסערה. שקט פה עכשיו באוניה. כן, השקט שלפני הסערה.
שם, מקדימה, מאחורי הגה הניווט, את עומדת. משקפת תלויה על צווארך. בעינייך רוגע ודאגה משמשים בערבוביה. דרך ארוכה לפנייך. מסתכנת לעבור בלב ים. הרוחות לא מגלות סודן.
שקט פה עכשיו, וטוב. אך יש להתכונן לבאות.
האוניה שלך, תעבור את חוזק הים. "נשרוד ביחד את הסערות! נילחם במערבולות! וכך, נגיע לחוף מבטחים – בהצלחה!"
כי את – האמא – רב החובל – הנווט – ידך וליבך על המשמרת וידו ממעל מכוונת, מוליכה.
את, עקרת הבית, משכילה להצטייד בצידה הנכונה והמספקת. מכינה מלאי של תפילות ואהבה. אוגרת סבלנות, כבוד והכלה.
שאננות? לא אצלך. את זהירה וערנית. עוקפת מערבולות. צופה מכשולים וממיסה קרחונים בחום ליבך.
את – אמא. הכי טובה לבית שלך ולילדייך.
אינך נבהלת מעוצמת הגלים. יודעת, בפשטות, שיש מנהיג לבירה. לים. לאוויר. ליבשה. הוא החליט בעבורך את הנתיב. המושלם. ואת – האישה – הרעיה – העזר – בוחרת איך להפליג.
ולפעמים, כן, רק לפעמים, בלילה, כשחושך ולבד מסביבך. ואורות יבשה זהרוריים מרחוק, מתגנבות פנימה מחשבות מהוססות. מהססות. מחלישות.
מי אני בסך הכל? עוד אישה אי שם בארץ, לא תמיד מצליחה… לא מספיק מתוכננת. לא בוטחת בעצמה. האם איני מסתכנת כשאני מנהיגה את ספינתי בנתיבי הימים? האם, אכן, אגיע אלי חוף מבטחים?
כן, יקירה.
כל יום שעובר, כולל בתוכו אינסוף שאיפות קטנות שמגשימות את עצמן, בעזרתך. כל מטלות היומיום הפשוטות הן אבני יסוד לפאר אונייתך.
ואת – תמשיכי, להצטייד. להתחזק, להאמין.
את עושה את התפקיד הכי חשוב עלי אדמות.
את – האבן המשובחת – עלייך יושתת הבית.
את – הממונה על הבית. עקרת הבית – עיקר הבית.
את – האוניה הנושאת בתוכה את משפחתה, שומרת עליהם מכוח תפילותיה, מציידת אותם בביטחון ואמונה ומובילה אותם, בסיעתא דשמיא, אל אונייתם שלהם.
את – מגדלת את ילדייך. טורחת למענם. שמחה בשמחותיהם. מכינה אותם לגיל מצוות. מעבירה איתם את גיל הנעורים וההתבגרות ומכינה אותם, יום יום, גם בלי לשים לב, לקראת עתידם.
כל בחירה נכונה שלך, עושה רושם טוב על עתידך, על סביבתך ועל העולם כולו.
כן. את מרגישה זאת. על כתפייך רובצת אחריות גדולה.
אך – דעי לך, טובה שכמותך – את יכולה!
איתך ביחד,
במסע החיים שלי.
מעריכה אותך ומתפללת להצלחתנו,
חברתך.
