שונאת לחפש. כנראה שגם את מכירה את התחושה הזו בעת שחיפשת מסמך ש"עד עכשיו עמד לי מול העינים" ונעלם!
ואם לא – אז חפשתי בשבילך.
לחפש – לעבור ממקום למקום, להזיז כל חפץ הנקרא בדרכך, לשאול את עצמך שוב ושוב: "איפה הנחתי את זה?!"
לחפש – לנער תאי מח מאבק דרכים, לפשפש בחוסר סבלנות בערמת ניירות, ללכת משם, לחפש במגירה אחרת ולחזור לערמה הראשונה ולומר לעצמך: "תחפשי לאט. זה חייב להיות פה!"
לחפש – לשאול כל מי שאיתרע מזלו לעבור לידך: "ראית את זה, אולי?!", להענות בשלילה צפויה, לשאול שוב: "בטוח?!"
לחפש – לאמר בתקווה למי שמוכן להקשיב וגם למי שלא: "שמתי את זה במקום מיוחד כדי שלא אשכח. איך שכחתי?!" ואז לעבור שוב בכל המקומות ההזויים שבבית, למרות שאת בטוחה שזה – לא נמצא שם.
לחפש – לנסות כל סגולה אפשרית למציאת אבידה. למלמל שוב ושוב: "אמר רבי בנימין הכל בחזקת סומין". לשלשל את כל המטבעות הקטנים, מכל הארנקים אל כל קופות הצדקה. להתפלל שממש עוד רגע תכתבי סיפור ל"קופת העיר" הבטחתי ונושעתי.
לחפש – לנבור בפח ('אין סיכוי שזה שם אבל אולי יקרה נס…), להרים מיטות ומזרונים ולצנוח מיואשת על הספה.
מה עושים עכשיו?
מחפשים שוב, אלא מה?
לחפש. את בטח מכירה את זה.
בעצם, פתאום, חודרת אלי מחשבה מוזרה כזו – שאת בטח לא מכירה את זה.
את הרי אשה מסודרת בשורש נשמתך. מילים כמו: בלאגן, אנדרלמוסיה, אי סדר, מהומה ודומותיהן, לא נמצאות כלל ב"אבן שושן" שלך. את מסוג הנשים שכשסיימת להכין עוגה, לא רואים שעשית אותה בכלל. רק מריחים.
אצלך, אני משוכנעת, כל מסמך מתוייק מיד בצאתו מן המעטפה בתוך ניילונית השוכנת כבוד בקלסר מסומן מבחוץ ומחולק בחוצצים מבפנים.
לך, למשל, מעולם לא קרה, שכל הבקבוקים של התינוקת נעלמו ביוון-מהומה.
את הרי גם אלופת החינוך. כי אחרת, ממש לא ברור לי איך (תחושת בטן, אל תשאלי מאיפה אני יודעת…) כל ערב כ-ל המשחקים בחדר הילדים אסופים וממויינים לפי סוגים, גילאים וצבעים.
כי את, לא כמוני. אני אישה מבולגנת. כזו שישנה שנת ישרים גם כשיש כלים בכיור.
אישה שהבגדים בארונות שלה נראים כמו חיילים שחזרו מהחזית, סתורי שיער ומרושלי מדים.
יחידה בעולם שיש לה סל כביסה גבוה וגדול בפינת חדר הילדים ומה שיש בו הם כל משחקי תבל ומלואה נילושים יחדיו לעיסה שיותר נמצאת על הרצפה מאשר בסל.
ואז – "מצאתי!!!" תהדהד הקריאה ברחבי הבית. סופסוף נמצאה האבידה. וכל התחושות של חוסר הביטחון, הבלבול והאין-אונים יעלמו בתחושת הקלה. ורגיעה. והודיה. באמת הייתי בחזקת סומה ותודה לה' שפקח את עיניי.
כי בסופו של דבר, האמרה "יגעת ומצאת – תאמיני!" כל כך נוגעת לנו בנקודת החיפוש.
מי מאתנו, מסודרת יותר או פחות, לא שקועה מדי פעם במסע חיפושים. לא אחרי מסמך או בקבוק אלא אחרי הסבלנות שאבדה. אחרי הרוגע שנמוג לו פתאום כמו בועת סבון שלפני רגע היתה פה. חיפוש אחרי הרגש בתפילה שהזדקן או סתם על התלהבות מהיומיום שקצת התנוונה.
אבל בעצם – מסודרת או לא- כשנגזר על משהו לחפש אי-מה, לא משנה כמה מאורגנת את באופייך וכמה תתכנני הכל מראש, תצטרכי לעבור את זה. ותחפשי.
כי לבטח תמצאי.
שהרי לאמא-לאשה-לרעיה יש סיעתא דשמיא מיוחדת כשהיא יוצאת לדרך החיפוש. וצריך לזכור, אני אומרת לעצמי, שלפעמים החיפוש עצמו הוא מטרה. כי אולי נמצא בדרך כל מיני פניני חיים שלא חשבנו עליהן בכלל…
