הורות, וכל מה שכולל תוכו המושג "גידול ילדים", מכיל בתוכו המוני אתגרים. שפע של התמודדויות שמתחילות בקטן עם "מטרנה או סמיליאק?" ו"כמה פעמים תינוק בן שנה צריך לאכול בלילה, אם בכלל?", ומהר מאד הופכות למורכבות יותר ככל הילדים גדלים ומתבגרים. אחד האתגרים המאתגרים ביותר הוא מציאת הדרך הנכונה לגדל ילדים שבטוחים בעצמם ומאמינים ביכולותיהם.
אז – מה כדאי לומר לילדים שלנו כדי שיאמינו בעצמם?
גם אם לא שמנו לב לכך, הילדים רואים את עצמם דרך העיניים שלנו. כלומר, הם מסתכלים על עצמם כפי שאנו מסתכלים עליהם. אם ילד ירגיש וישמע שאנו מעריכים אותו וחושבים שהוא יכול אז הוא יעריך את עצמו ויאמין שהוא יכול.
כמה מאיתנו שואלים בחדווה מדי פעם את השאלה המסורתית: "מה תרצה/י להיות כשתגדל/י?" ומחייכים למשמע התשובות, הצפויות פחות או יותר. תשובתו של הילד היא בעצם החלום שלו. השאיפות שלו. ואחד הדברים שגורמים לאדם הכי הרבה סיפוק ושמחה עצמית הוא "הגשמת חלום". תחושת ה "רציתי, שאפתי, התאמצתי – הצלחתי!" היא תחושת הביטחון הכי גדולה שאדם יכול לספק לעצמו. אלא מה? רק ילד שמאמין בעצמו הוא אדם שמעז להגשים את חלומותיו, כי הוא אופטימי והוא מספיק בטוח בעצמו כדי לדעת שהוא יוכל לעבור כל מכשול.
אז, כן. וודאי שאנו רוצים לשפר את הדימוי העצמי של ילדינו. מה נעשה לשם כך?
בקצרה: נפרגן להם על המאמץ, נעביר, בכל דרך אפשרית, את המסר שהם אהובים בכל מצב, לא נשווה אותם לאף אחד, ובעיקר הימנעו מהמשפט המעצבן "כשאני הייתי ילד" .
לכולנו אין ספק בחשיבות האתגר הזה אך לא תמיד אנו עושים את זה אוטומטית. אנו צריכים לשם כך עירנות ומאמץ.
רואים שהשקעת, גאים בך
אין ספק שכהורים מסורים אנחנו רוצים את הכי טוב בשביל האוצר הכי יקר שלנו, הילדים. ואנחנו מאמינים שאם הם יעשו הכי טוב בכל דבר, הם יגיעו הכי רחוק שרק אפשר. אז אנחנו מבקשים, רוצים ושואפים שהם יצטיינו בלימודים, בחברה, בבית. שיהיו חרוצים, פעילים לא יותר ולא פחות מדי, עצמאיים, אחראיים ובוגרים. אז מה הבעיה? הבעיה היא כשזה לא קורה, או קורה לא כמו שחשבנו ואנו נלחצים, דואגים ולוחצים ומלחיצים…
אז מה כן?
במקום ללחוץ ולבקר, חשוב שנעודד אותם כשקשה. עידוד הוא הדלק של המוטיבציה. אנחנו צריכים להעריך את המאמץ, את הדרך ואת השיפור, כי הן תחנות חשובות בדרך ליעד. או בקיצור: "כל הכבוד לך על המאמץ!"
אתה יכול!
שימו לב כמה דברים אנו עושים במקום הילדים. כל כך הרבה "שירותים" אנו מעניקים להם יתר על המידה, במקום שהם יעשו זאת בעצמם. כהורים אנו מכינים, מקלחים, אוספים, מסדרים ומלבישים אותם, גם כשאנחנו מצפים מהם כבר לעשות הכול לבד. הם התרגלו והפנימו את המסר שמי שעושה "הכי טוב/מהר/מדוייק/טעים" אלו ההורים ולכן הם לא יכולים לבד.
אז מה כן?
תנו להם לעשות דברים לבד, בהתאם לגילם, תסמכו עליהם ואל תעשו במקומם. כן, ככל הנראה זה לא יהיה מושלם אבל הם ילמדו וירוויחו תחושת יכולת שאין שנייה לה.
אנחנו מספקים להם הגנת יתר ורוצים לשמור עליהם מכל רע. מהילד שתפס את הנדנדה, מהאח הגדול שמציק או מהחבר שהעליב. הם משתפים אותנו ואנחנו ממהרים לעוץ עצות ולסדר את העניינים.
חשוב שנאפשר להם להתמודד לבד. נכון שהם זקוקים להדרכה, לאוזן קשבת, לתמיכה וליווי, אבל תסמכו עליהם ועל שיקול דעתם. תשתפו אותם, תיוועצו בהם ותנו להם לגבש פתרון ולקבל החלטה. כך גם תחושת הבטחון תגדל ואיתה תחושת הערך והאמונה בעצמם. או בקצרה: "אני איתך, אבל אתה יכול להסתדר לבד".
כשם שפרצופיהם שונים
הילדים שלנו שונים אלו מאלו, זהו טבעו של העולם. האחד יגדל להיות "הרגוע והחכם " והאחר "הפעיל והשנון". יש מקום לכולם וצריך להפסיק להשוות.
המדד האמתי להצלחה הוא בשאלה – היכן הילד ביחס לפוטנציאל שטמון בו, ליכולות ולחלומות שלו ולא של אחרים. לכן, אין טעם להשוות את הילד שלנו לאחים שלו, לחברים, וגם לא אליכם כפי שהייתם בגילו.
הוא לא אתם ולא אף אחד אחר. תאהבו אותו ותנו לו לגיטימציה להיות בדיוק מי שהוא. זו מתנה נהדרת לדימוי העצמי שלו ולהמשך חייו. זה לא אומר שתצטרכו לוותר על הציפיות ממנו, זה רק הופך אותן לריאליות. או בקצרה: "אתה מי שאתה, הכי טוב שאתה!"
אתה ילד טוב. המעשה שעשית, לא טוב.
הילדים שלנו, האהובים והיקרים, יכולים לפעמים להוציא אותנו מהשלווה. כשהם עצבניים, לא רגועים, בודקים גבולות ולא משתפים פעולה, קורה משהו קורה גם לנו. הביטחון שלנו בעצמנו לפעמים מתערער ואנו מוצאים את עצמנו כועסים, נוזפים ואף מאשימים. נכון בהחלט שיש מקום לגערה ונזיפה אך יש לשים לב את "מי" או את "מה" אנחנו מבקרים. האם את הילד שלנו, הטוב והיקר, ואומרים לו שהוא "לא טוב" ח"ו או שאנחנו מבהירים לא ש"אנחנו יודעים שאתה ילד טוב אבל המעשה הזה לא טוב ולא מתאים לך לעשות אותו".
או בקצרה: אנחנו מתייחסים למעשה ולא לעושה.
אוהבים אותך בכל מצב
חשוב שנזכור, שהילד שלנו מתנהג כמו ילד. התגובה שלנו "מקבעת" את ההתנהגות הזו. התוצאה של זה היא ילד שרואה את עצמו כפי שאנו רואים אותו: עקשן, מציקן, פחדן וכד'.
זה בוודאי לא הדימוי העצמי שאנו רוצים שיגדל איתו. לכן חשוב שנשתדל לראות את הילד הטוב מעבר להתנהגות המפריעה ונאיר עליה פחות.
הילדים שלנו רואים את עצמם דרך העיניים שלנו. אז נכון שלא הכל פשוט, אבל הם צריכים לדעת שהאהבה שלנו היא לא על תנאי.
הם צריכים להרגיש שאנחנו מאמינים בהם באמת ובתמים ושאנחנו חושבים שהם נפלאים. בדיוק כפי שהם, מאז ולתמיד. לא מושלמים – שלמים. כך בדיוק הם יגדלו להאמין בעצמם, ורק כך הם יהיו חזקים ברוח ובנפש.
והלואי שחפץ ה' בידינו יצליח ונזכה לגדל ילדים צדיקים וטובים לעבודתו יתברך.
