עיסקה על 433
ר' לוי שלום.
היום, בפרספקטיבה של מספר שנים, דומני שהמצווה שעשיתי איננה בדיוק מצווה. היא אפילו עבירה. אבל מי כמונו היהודים יודע שיצר הרע הנחש הקדמוני הוא אמן התחפושות ואין לו שום בעיה להפוך עניין שחור ואסור, לדבר מותר וראוי. זו אומנותו ואנחנו – מה לעשות – נופלים לפח המוקשים שלו. לפעמים אני חושב לעצמי, מה חסר לנו כדי שנוכל לעמוד בפני תעתועיו. אולי להתייעץ עם פוסק הלכה, אולי לשאול רב גדול שמבין בהשקפה. לפעמים לא כדאי לסמוך על עצמנו!!! אדם אינו רואה נגעי עצמו, וכל אורחותיו ודרכיו דומים, לפניו כישרים וטהורים. אבל ללא ספק גם כאשר היצר הרע מוליך אותנו לעשות דברים אסורים הקב"ה מגלגל את פסי הייצור של מפעלו הגדול, על מנת שתצמח מהם תועלת, ומכל מכשול ופוקה, ינבט לו צמח של ישועה.
כביש 443 נסענו ארבעה בני משפחה ירושלמים, לחתונה בקרית ספר. החורף היה בעיצומו, השלג קישט בלבנוניתו את פסגות ההרים, גלש אף לוואדיות וסיכן את הנהגים. המפלסות עשו עבודה נאמנה. נסענו לאט בחסות החשכה הכבדה. החזאים דיווחו על שלגים יותר מעובים בהמשך הלילה, והציעו לנהגים לפחות נסיעות לא דחופות. הדרמה ההיא של הפקק הגדול בסופת השלג שלפני חמש או שש שנים, לא משה מעיני. אנשים קפאו מקור, תינוקות הכחילו, יחידת החילוץ עבדו עד כלות הנשמה, והכל בגלל חוסר אחריות… של מי? לא חשוב, הרי הכל משמים.
לא ציינתי בפניך שהנהג במכונית המשפחתית שלי, היה אחי הגדול, מדוע? כי אני, בעל הרכב, הייתי אותה עת בשלילת רשיון נהיגה, עקב הצטברות של נקודות. שלילת רשיון ליהודי שעוד וזקוק לרכב כמו אוויר לנשימה, הוא עונש ראוי לשמו, וזה בהחלט לקח שנלמד. זאת מחוץ לעובדה שמי שצובר נקודות עקב רפורטים, הוא לא בדיוק צדיק גדול על הכביש, והוא נעבעך, מסכן חייהם של צדיקים והולכי רגל, קיבלתי את הדין באהבה, אבל בעוד יומיים, אי"ה, הרשיון יחזור אלי (אחרי מבחן תאוריה קליל) ושלום על ישראל.
אחי נהג בבטחה.. והגענו בדיוק בשעה שבע בערב, לטקס החופה. בן הדוד הצעיר שלנו, היה החתן, ומכאן שדאגנו לשמחו בריקודים במשקאות ובהרבה מחמאות. בשלב מסוים מזיעים ועייפים נטלנו ידינו. ברכנו "המוציא" והתיישבנו לסעודת המצווה. השמחה הרקיעה שחקים, ופעם אחר פעם הלכנו וחזרנו לרחבת הריקודים. בשעה אחת עשרה בלילה נכנסה שיחה למכשיר הכשר שלי הרעש שבקע מן הרמקולים היה עצום, כך שהעדפתי לצאת החוצה ולנהל שיחה שקטה.
על הקו היה הבוס שלי, שביקש ממני כמה בקשות מקצועיות דחופות, שיש לבצען מוקדם בבוקר. אחרי שנפרדנו לשלום, אחי מסמן לי שהוא רוצה לחזור ירושלימה… אמרתי "למה לא, נוסעים" התיישבנו ארבעתנו וכעבור פחות משעה, המכונית חנתה מתחת לדירתי, וכל אחד פנה לדרכו. לפני שהספקתי להגיד קריאת שמע על המיטה נזכרתי… אוי.. שכחתי… לברך ברכת המזון!!! מה עושים? אני עדיין שבע, והמרחק לאולם החתונות פחות משעה. אין לי מושג מדוע לא פתחתי "משנה ברורה"… יכולתי גם להרים טלפון לפוסק הלכות שהכרתי. בהחלטה חפוזה החלטתי שאני חוזר לקרית ספר! לברך שם אבל מי ינהג? כולם הלכו לישון. לא נעים להטרידם. אחרי כמה היסוסים רזים, החלטתי לנהוג בעצמי. בזהירות, ואני בשלילה. לא נורא המצווה תגן. שעה מאוחרת. השוטרים עייפים, אבל מצווה! הרגשתי שאני הולך לקיים מצווה חובקת עולם, חוזר למקום הסעודה. בטח ממתינה לי שם יונה מזהב, או אולי ארגז עם מטבעות כסף עתיקים ששווה הון.
שוין. נהגתי בזהירות, הגעתי לאולם אחרי שכל המוזמנים הלכו וחוץ ממנקים ומלצרים מותשים שבאו ונכנסו, האולם היה שמם. חיפשתי פינה וברכתי במתינות, כמונה מעות, כולי קדושה וסילודין, מרגיש כמו הצדיק הכי גדול בגלובוס.
עוד פחות מ – 48 שעות הרשיון חוזר אלי.. נכנסתי למכונית ופתחתי בנסיעה.
הגעתי לצומת שילת ופניתי שמאלה לכיוון ירושלים. רוחות זועפות וגושי ברק היכו ברכב. לא ראיתי יונה מזהב ולא ארגז אוצרות, אלא ניידת משטרה שופעת פנסים כחולים מהבהבים ניצבה בצידי הכביש. ליבי החסיר פעימה. אל תשאל איך כמה ולמה, דלת הניידת נפתחה, ושוטר גבה קומה יצא ממנה וסימן לי "לעצור".
אדון לוי, לא סיפרתי לך שישנו סעיף מפחיד מאד הצמוד לטופס שלילת הרשיון שלי ובו כתוב שחור על גבי לבן, כי במידה והנישלל ינהג בתקופת השלילה הוא יישלח אוטומטית לשבעה חודשי מאסר ללא משפט!!! רחמנא ליצלן.
"רשיונות בבקשה" ביקש השוטר והוסיף "פנית שמאלה ללא איתות ועקפת מכונית מצד ימין תוך עליה על קו הפרדה. מה יש לך לומר?".
אשתי, שלושת ילדי, הורי שהיו בריאים, החברים לעבודה כולם חלפו לי מול העיניים. תוך שאני עורך להם טקסי פרידה רווי דמעות, בדרך לבית הסוהר…
"אני כבר בודק במחשב את ההיסטוריה שלך וחוזר אליך" מעדכן השוטר ביבושת.
"איך אני יוצא מזה, אבא שלי שבשמים?" צעקתי בלב, וקיבלתי מתנה.
"אדוני השוטר, אתה נראה לי יהודי מסורתי עם אמונה תמימה בקב"ה, ואני רוצה להציע לך עיסקה מעניינת". הלה זקף גבותיו. "אל תציע לי שוחד, זו עבירה חמורה… שיכולה לשלוח אותך עד בית סוהר". קבע השוטר וחייך.
"לא, לא חס וחלילה שוחד. אבל תרשה לי לספר לך שקיימתי עכשיו מצווה נדירה מאד מאד. ואני מוכן לתת לך חצי מן שכר המצווה כשכר לעולם הבא שלך, מעין עיסקת יששכר וזבולון ואתה אל תביט במחשב… זה הכל…". הבטה שלו במחשב, השמים ירחמו, היתה שולחת אותי כידוע, ל"נופש" ארוך לכלא בלי קיצורים של שליש התנהגות טובה.
השוטר הכניס ראשו למכונית, לא שת ליבו לגשם המטפטף ושאל, "ספר לי בבקשה על המצווה הנדירה", סיפרתי לו, והפלא ופלא הרעיון מצא חן בעיניו, "בסדר, חצי חצי.. אבל בתנאי נוסף" אמר איש החוק "יש לי אחיינית קטנה שוכבת כבר חצי שנה בבית החולים חסרת הכרה. המשפחה כולה בוכה וחסרת מנוחה. אנחנו ליד מיטתה קוראים תהילים, אבל שום דבר לא השתנה. אני מוכן לא להביט במחשב, אבל אתה נראה לי יהודי ירא שמים, שמתפלל שלוש תפילות ביום, תכניס את שמה לתפילות ותקרא תהילים בשבילה. ואשמח לעדכן אותך אם נזכה לישועה".
לחצנו ידיים, והעיסקה התבצעה. השוטר רשם את מספר הפלאפון שלי, ופנה לדרכו, כשהוא מניח על כף ידי פתקה קטנה ובה שם הילדה ושם אמה ואביה.
כבוד הסופר היקר, שלוש תפילות ביום! התפללתי בכל כוחי… הלכתי בדרך, בשכבי ובקומי, בעבודה, בבית, בבית הכנסת, שמה של הילדה לא מש מפי, תוך אמירת תהילים בכתב ובעל פה, למה? כי בזכותה אני לא נמצא כבוי ונזוף בין הסורגים. כמה הכרת הטוב יש לי לאותה בת ישראל חולה, שבזכותה אני מסתובב כאדם מאושר ורגוע.
כעבור יומיים חזר אלי הרשיון… כעבור שבועיים באישון לילה, נכנסת שיחה, ומי על הקו "שלום לך אדוני מדבר השוטר מכביש 433. אני נמצא עכשיו עם כל המשפחה ליד מיטתה של הילדה, לפני שעה היא פקחה עיניים. התחילה למלמל. ולפני כמה דקות היא הכירה אותנו בשמות. נס ופלא וזאת אחרי שהיינו כולנו כלאחר ייאוש. לי אין ספק שהתפילות המיוחדות שלך הועילו. וכמו שקבענו אני שמח לבשר לך בשורות טובות, אבל ביני ובינך. אל תעבור על החוק, כי גם חוק תעבורה הם חוקי שמירת הנפש על פי התורה! לא ככה?".
בהחלט ככה..
פרי קטן מאחורי הסיפור
גיבור הסיפור, יהודי יקר שחזר בתשובה על העבירה של נהיגה בשלילת רשיון, חזר ואמר "אני כועס על עצמי מאד, כיצד העזתי לסכן חיי אנשים, לדעתי למרות הנס הרפואי אצטרך לתת הסברים בבית דין של מעלה, על החלטה חפוזה שברחמי שמים לא הסתימה באופן לא נעים. אנא, פרסם סיפור זה והדגש בפני קוראיך שאין מצווה הבאה בעבירה".
רשמתי.
זה כביש 443 ולא 433.